שְׁחָטוֹ לַמּוּלִין עַל מְנָת שֶׁיִּתְכַּפְּרוּ בּוֹ עֲרֵלִים בִּזְרִיקָה. רַב חִסְדָּא אָמַר: פָּסוּל, רַבָּה אָמַר: כָּשֵׁר. רַב חִסְדָּא אָמַר ״פָּסוּל״ – יֵשׁ מַחֲשֶׁבֶת עֲרֵלִים בִּזְרִיקָה. רַבָּה אָמַר ״כָּשֵׁר״ – אֵין מַחֲשֶׁבֶת עֲרֵלִים בִּזְרִיקָה.

א שחטו את הפסח למולין לשם אנשים נימולים, אבל חשב על מנת שיתכפרו בו ערלים בזריק ת הדם, שאף שאסורים לאכול ממנו שיתכפרו בזריקת דם הקרבן. רב חסדא אמר: קרבן כזה פסול. רבה אמר: כשר. ומבארים: רב חסדא אמר: פסול, שלדעתו יש תוקף למחשבת ערלים להיות פוסלת בשעת זריקה. רבה אמר: כשר, שלדעתו אין מחשבת ערלים פוסלת בזריקה אלא בשעת שחיטה בלבד.

אָמַר רַבָּה: מְנָא אָמִינָא לָהּ – דְּתַנְיָא: יָכוֹל יִפְסוֹל בְּנֵי חֲבוּרָה הַבָּאִין עִמּוֹ, וְדִין הוּא: הוֹאִיל וְעָרְלָה פּוֹסֶלֶת, וְטוּמְאָה פּוֹסֶלֶת. מַה טּוּמְאָה – לֹא עָשָׂה בָּהּ מִקְצַת טוּמְאָה כְּכָל טוּמְאָה, אַף עָרְלָה – לֹא עָשָׂה בָּהּ מִקְצַת עָרְלָה כְּכָל עָרְלָה.

אמר רבה: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה] את הדעה הזו? דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: יכול יפסול הערל את בני חבורה הכשרים הבאין עמו ודין הוא, הרי זה דבר שאפשר ללמוד בדרך ההגיון: הואיל וערלה (היותו ערל) פוסלת את קרבן הפסח שנשחט עבורו ואף טומאה פוסלת, מה טומאה — לא עשה בה מקצת טומאה ככל טומאה שאם נשחט הפסח לצורך חבורה שהיה אחד ממנוייה טמא — אינו פוסל את הקרבן על כל החבורה כולה, אף ערלה לא עשה בה מקצת ערלה שהיה אחד מן החבורה ערל, ככל ערלה לפסול את הקרבן כאילו היו כל מנויים ערלים.

אוֹ כְּלָךְ לְדֶרֶךְ זוֹ: הוֹאִיל וְעָרְלָה פּוֹסֶלֶת וּזְמַן פּוֹסֵל, מַה זְּמַן – עָשָׂה בָּהּ מִקְצַת זְמַן כְּכָל זְמַן, אַף עָרְלָה – עָשָׂה בָּהּ מִקְצַת עָרְלָה כְּכָל עָרְלָה.

או שמא כלך (לך) ודון בענין זה לדרך זו: הואיל וערלה פוסלת בקרבן ושינוי זמן פוסל, מה זמן אם אמר בשעת שחיטה שרצונו לאכול את מקצת הקרבן מחוץ לזמן הקבוע לו עשה בה מקצת זמן ככל זמן ופסל את הכל, אף ערלה, עשה בה מקצת ערלה ככל ערלה ופסל הכל.

נִרְאֶה לְמִי דּוֹמֶה? דָּנִין דָּבָר שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בְּכָל הַזְּבָחִים מִדָּבָר שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בְּכָל הַזְּבָחִים, וְאַל יוֹכִיחַ זְמַן – שֶׁנּוֹהֵג בְּכָל הַזְּבָחִים.

ודנים: נראה למי דומה איזו השוואה נראית יותר, ונאמר: דנים דבר (דין ערלה) שאינו נוהג בכל הזבחים מדבר (מדין טומאה) שאינו נוהג בכל הזבחים, שבשאר קרבנות יכול הטמא לשלוח את קרבנו ולהתכפר בו ואל יוכיח זמן שנוהג בכל הזבחים.

אוֹ כְּלָךְ לְדֶרֶךְ זוֹ: דָּנִין דָּבָר שֶׁלֹּא הוּתַּר מִכְּלָלוֹ מִדָּבָר שֶׁלֹּא הוּתַּר מִכְּלָלוֹ, וְאַל תּוֹכִיחַ טוּמְאָה שֶׁהוּתְּרָה מִכְּלָלָהּ –

או שמא כלך (לך) לדרך זו: דנין דבר (דין ערלה) שלא הותר מכללו ולא נמצא לו כל היתר מדבר (שינוי זמן) שלא הותר מכללו שלערלה בכל קרבן שהוא וכן לשינוי זמן אין כל היתר. ואל תוכיח טומאה — שהותרה מכללה שהרי יש מקרים שבהם מותר להקריב את הפסח בטומאה, כגון כאשר כל ישראל כולם טמאים,

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זֹאת״. מַאי ״זֹאת״? אִילֵימָא דְּכוּלָּהּ עָרְלָה פָּסְלָה, מִקְצָתָהּ לֹא פָּסְלָה – הַאי מִ״וְכָל עָרֵל״ נָפְקָא.

תלמוד לומר "זאת", כאמור "ויאמר ה' אל משה ואהרן: זאת חוקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו" (שמות יב, מג-מד). ויש לבאר: מאי [מה] משמע הלימוד מן ההדגשה "זאת"? אילימא [אם תאמר] שבא ללמדנו שכולה ערלה — פסלה, שאם כל החבורה היא של ערלים הריהי פסולה, אבל מקצתה — לא פסלה, האי [דבר זה] מ"וכל ערל" נפקא [יוצא] שנאמר "וכל ערל לא יאכל בו" (שמות יב, מח), ולמדים מן הריבוי "כל" שאסור שיהו כולם ערלים

אֶלָּא לָאו הָכִי קָתָנֵי: תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְכָל עָרֵל״ – כּוּלָּהּ עָרְלָה פָּסְלָה, מִקְצָתָהּ לֹא פָּסְלָה. וְכִי תֵּימָא הוּא הַדִּין לִזְרִיקָה, דְּכוּלָּהּ עָרְלָה מִיהָא פָּסְלָה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״זֹאת״ – בִּשְׁחִיטָה הוּא דְּכוּלָּהּ עָרְלָה מִיהָא פָּסְלָה, אֲבָל זְרִיקָה – אֲפִילּוּ כּוּלָּהּ עָרְלָה נַמִי לֹא פָּסְלָה.

אלא לאו הכי קתני [האם לא כך שנינו], כלומר כך יש להבין: תלמוד לומר "וכל ערל" — רק אם כל החבורה כולה ערלה — פסלה, אבל אם רק מקצתה ערלה — לא פסלה. וכי תימא [ואם תאמר] הוא הדין אף לזריקה שכולה ערלה מיהא [בכל אופן] פסלה, שאם חושב בזמן זריקה שהוא זורק לשם ערלים בלבד יפסל הקרבן — תלמוד לומר "זאת" לצמצם ולמעט ולומר בשחיטה הוא הדין שכולה ערלה מיהא [בכל אופן] פסלה, אבל זריקה אפילו כולה ערלה נמי [גם כן] לא פסלה.

וְכִי תֵּימָא מַאי קוּלָא דִּזְרִיקָה? דְּאֵין מַחֲשֶׁבֶת אוֹכְלִין בִּזְרִיקָה.

וכי תימא מאי קולא [ואם תאמר מהי ההקלה הזו] שבזריקה מבשחיטה, שאנו אומרים שדבר הפוסל בשעת שחיטה אינו פוסל בזריקה? טעמו של רבה הוא שאין מחשבת אוכלין בזריקה שפסול קרבן בפסח על ידי מחשבה שיאכלו פסולים — אינו נלמד אלא בשעת שחיטה ולא בעבודת הזריקה.

וְרַב חִסְדָּא: אַדְּרַבָּה, לְאִידָךְ גִּיסָּא: תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְכָל עָרֵל״ – כּוּלָּהּ עָרְלָה פָּסְלָה, מִקְצָתָהּ לֹא פָּסְלָה. אֲבָל זְרִיקָה – אֲפִילּוּ מִקְצָתָהּ נַמִי פָּסְלָה. וְכִי תֵּימָא: הוּא הַדִּין לִזְרִיקָה, דְּעַד דְּאִיכָּא כּוּלָּהּ עָרְלָה לֹא פָּסְלָה – תַּלְמוּד לוֹמַר ״זֹאת״. שְׁחִיטָה הוּא דְּמִקְצָתָהּ לֹא פָּסְלָה, אֲבָל זְרִיקָה – אֲפִילּוּ מִקְצָתָהּ פָּסְלָה.

ורב חסדא סבור אדרבה [להיפך] לאידך גיסא [לצד אחר] יש להבין: תלמוד לומר "וכל ערל" משמע — כולה ערלה פסלה, אבל מקצתה לא פסלה, ואימתי — בשעת שחיטה, אבל בשעת זריקה — אפילו מקצתה נמי פסלה [חשב על מקצת ערלים גם כן פסל]. וכי תימא [ואם תאמר] הוא הדין לזריקה כבשחיטה שעד דאיכא [שיש] כולה ערלה לא פסלה, תלמוד לומר "זאת" להגביל וללמד: שחיטה הוא שמקצתה לא פסלה, אבל זריקה אפילו מקצתה פסלה.

וְכִי תֵּימָא: וּמַאי חוּמְרֵיהּ דִּזְרִיקָה? דְּלֹא מִקְבַּע פִּיגּוּל אֶלָּא בִּזְרִיקָה.

וכי תימא [ואם תאמר] ומאי חומריה [ומהי חומרתה] של זריקה מבשחיטה, שאנו אומרים שדבר שאינו פוסל בשחיטה פוסל בזריקה? יש לומר: שלא מקבע פיגול אלא בזריקה כי עד עבודת הזריקה שהיא אחרונה אם מצרפים מחשבת פסול אחר וכגון אכילה חוץ למקומו, בעבודה אין הקרבן נעשה פיגול אלא רק פסול בלבד, ואינו נחשב כפיגול להתחייב על אכילתו כרת אלא אם כל העבודות האחרות נעשו מתוך מחשבה כשרה או מתוך מחשבת פיגול (חוץ לזמנו), ודבר זה אינו מתברר אלא בעבודה האחרונה שהיא הזריקה, הרי שזריקה היא עבודה העלולה יותר לפסול במחשבה.

מַתְקִיף לָהּ רַב אַשִׁי: מִמַּאי דְּהַאי ״וְכָל עָרֵל״ כּוּלָּהּ מַשְׁמַע? דִּילְמָא הַאי ״וְכָל עָרֵל״ מַשְׁמַע כָּל דְּהוּ עָרְלָה, כָּתַב רַחֲמָנָא ״זֹאת״ – דְּעַד דְּאִיכָּא כּוּלָּהּ עָרְלָה לֹא פָּסְלָה, לָא שְׁנָא בִּשְׁחִיטָה וְלָא שְׁנָא בִּזְרִיקָה! אֶלָּא אָמַר רַב אַשִׁי: רַב חִסְדָּא וְרַבָּה

שיטת ביאור זו מתקיף לה [מקשה עליה] רב אשי: ממאי דהאי [ממה מסיק אתה שזה] "וכל ערל" כולה [כל החבורה] משמע? ומכאן ממשיך אתה לדון. דילמא האי [שמא זה הביטוי] "וכל ערל" משמע כל דהו [כלשהו] ערלה אפילו מקצת, ולכן כתב רחמנא [המקרא] "זאת", ללמדנו שעד דאיכא [שיש] חבורה שכולה ערלה (ערלים) לא פסלה, לא שנא [אינו שונה] בשעת שחיטה ולא שנא [ואינו שונה] בשעת זריקה. ומכאן שההוכחות והמחלוקת לא בתחום זה היו. אלא אמר רב אשי רב חסדא ורבה: