אֶלָּא לָאו בַּעֲבוֹדָה אַחַת, וּמִדְּסֵיפָא בַּעֲבוֹדָה אַחַת – רֵישָׁא נַמִי בַּעֲבוֹדָה אַחַת.

אלא לאו [האם לא] מדובר כאן שחישב בזמן עבודה אחת וכשרה, ומדסיפא [ומכיון שסופה] של משנה זו בעבודה אחת — רישא נמי [תחילתה גם כן] בלשמו ושלא לשמו מדובר בעבודה אחת, ופסול משום שאדם נתפס אף בגמר דבריו, וכדברי ר' יוסי!

מִידֵּי אִירְיָא?! הָא כִּדְאִיתָא וְהָא כִּדְאִיתָא; סֵיפָא – בַּעֲבוֹדָה אַחַת, וְרֵישָׁא – אוֹ בַּעֲבוֹדָה אַחַת אוֹ בִּשְׁתֵּי עֲבוֹדוֹת.

ודוחים כפי שדחינו כבר: מידי איריא [וכי שייך]?! הא כדאיתא והא כדאיתא [זו כפי שהיא וזו כפי שהיא] ואין הכרח להשוות ויש לומר שסיפא [סופה] של המשנה בעבודה אחת, ורישא [ותחילתה] של משנה זו או בעבודה אחת או בשתי עבודות, ולא נמצא איפוא פתרון גמור לשאלה ששאל רב פפא.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: פֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, מַהוּ? מִי אָתֵי שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ וּמַפִּיק לֵיהּ מִידֵי לִשְׁמוֹ? וּמַכְשִׁיר לֵיהּ, אוֹ לֹא?

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: קרבן פסח ששחטו בשאר ימות השנה שלא בערב פסח, אם שחיטתו היתה לשמו ושלא לשמו, מהו? וצדדי השאלה: מי אתי [האם בא] האם בכוח המחשבה שחישב עליו שלא לשמו ומפיק ליה [ומוציא אותו] מידי לשמו ועל ידי כך מכשיר ליה [אותו] או לא? שהלכה קבועה היא שקרבן פסח שנשחט שלא לשם פסח שלא בזמנו — דינו כשלמים, וכשר. והשאלה היא האם במחשבה חלקית שלא לשמו אלא לשם שלמים אפשר להכשירו.

כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אֲמַר: אָמְרִיתָא לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יִרְמְיָה: הוֹאִיל וְלִשְׁמוֹ מַכְשִׁירוֹ בִּזְמַנּוֹ, וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ מַכְשִׁירוֹ שֶׁלֹּא בִּזְמַנּוֹ. מַה לִּשְׁמוֹ הַמַּכְשִׁירוֹ בִּזְמַנּוֹ – אֵין מוֹצִיאוֹ מִידֵי שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, אַף שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ הַמַּכְשִׁירוֹ שֶׁלֹּא בִּזְמַנּוֹ – אֵין מוֹצִיאוֹ מִידֵי לִשְׁמוֹ, וּפָסוּל.

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל אמר: אמריתא לשמעתא קמיה [אמרתי שמועה, שאלה זו, בפני] ר' ירמיה וכך נימקתי דעתי: הואיל ומחשבה לשמו מכשירו בזמנו בערב הפסח, ומחשבה שלא לשמו היא מכשירו שלא בזמנו, ויש מקום להשוות ולומר: מה מחשבת לשמו המכשירו בזמנו — אין מוציאו מידי שלא לשמו, שאם חשב לשמו ושלא לשמו אומרים אנו שהוא פסול, אף לענין מחשבה שלא לשמו המכשירו שלא בזמנו נאמר כי אין מוציאו מידי לשמו — ופסול, ונסכם כאן שכל מחשבה על קרבן שמעורבת בה מחשבה הפוסלת ומחשבה המכשירה — הקרבן פסול. ואמר

וְאָמַר לִי: לֹא, אִם אָמַרְתָּ בְּשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ – שֶׁכֵּן נוֹהֵג בְּכָל הַזְּבָחִים, תֹּאמַר בְּלִשְׁמוֹ – שֶׁכֵּן אֵינוֹ נוֹהֵג בְּכָל הַזְּבָחִים אֶלָּא בְּפֶסַח בִּלְבַד.

לי ר' ירמיה: לא, אין לסמוך על נימוק זה, אם אמרת בשלא לשמו שכן נוהג בכל הזבחים, שכן הפסול בקרבן ששוחטים אותו שלא לשמו קיים בכל הזבחים שכולם נפסלים במידה מסויימת אם חושבים עליהם שלא לשמם, תאמר בפסול של לשמו שכאשר שוחטים את הפסח לשמו בשאר ימות השנה שכן אינו נוהג בכל הזבחים אלא בפסח בלבד, שהרי שאר הקרבנות אם חושבים עליהם לשמם שלא בזמנם אינם נפסלים, ורק בפסח בלבד פוסלת מחשבה זו.

מַאי הָוֵי עֲלָהּ? אָמַר רָבָא: פֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ – כָּשֵׁר, דְּהָא סְתָמוֹ לִשְׁמוֹ קָאֵי. וַאֲפִילּוּ הָכִי, כִּי שָׁחֵיט לֵיהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ – כָּשֵׁר.

כיון שנדחתה סברתו של רב דימי שואלים: מאי הוי עלה [מה היה עליה] על שאלה זו שלא ניתן לה עדיין פתרון? אמר רבא: פסח ששחטו בשאר ימות השנה וחשב עליו לשמו ושלא לשמו — כשר. וטעמו של דבר דהא סתמו לשמו קאי [שהרי סתם קרבן פסח זה לשמו הוא עומד] שהרי לא הפקיע אותו בדבריו או במחשבה מהיות קרבן פסח, ואפילו הכי [כך] כי שחיט ליה [כאשר שוחט אותו] שלא לשמו — כשר,

אַלְמָא: אָתֵי שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ וּמַפִּיק לֵיהּ מִידֵי לִשְׁמוֹ. כִּי שָׁחֵיט נַמִי לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ – אָתֵי שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ וּמַפִּיק לֵיהּ מִידֵי לִשְׁמוֹ.

אלמא [מכאן] נסיק: אתי [בא] שלא לשמו ומפיק ליה [ומוציא אותו] מידי לשמו שבכוחה של אמירה שאומר שמקריב את הקרבן שלא לשמו אלא לשם שלמים — להפקיע אותו מסתמו שעשוי לקרבן פסח. ואם כן נאמר כי שחיט נמי [כאשר שוחט גם כן] לשמו ושלא לשמו אפשר לומר כי אתי [בא] כוח שלא לשמו ומפיק ליה [ומוציא אותו] מידי לשמו, שגדול כוח הפקעה של האמירה שלא לשמו משלא בזמנו.

אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה לְרָבָא: דִּילְמָא שָׁאנֵי הֵיכָא דַּאֲמַר מֵהֵיכָא דְּלָא אֲמַר. דְּהָא לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו כָּשֵׁר, וְכָל הֵיכָא דְּשָׁחֵיט לֵיהּ שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו לְחוּדֵיהּ – פָּסוּל. וְאַמַּאי? הָא סְתָמָא לְאוֹכְלָיו קָאֵי. אֶלָּא: שָׁאנֵי הֵיכָא דַּאֲמַר מֵהֵיכָא דְּלָא אֲמַר. הָכִי נַמִי – שָׁאנֵי הֵיכָא דַּאֲמַר מֵהֵיכָא דְּלָא אֲמַר.

אמר ליה [לו] רב אדא בר אהבה לרבא: דילמא שאני היכא דאמר מהיכא דלא אמר [שמא שונה מקום שאמר למקום שלא אמר] ויש להבדיל בין המקרה בו אמר במפורש שהוא שוחט את הקרבן לשמו ושלא לשמו, ובין המקרה של קרבן שלא נתפרש עניינו. וראיה לדבר דהא [שהרי] שהמחשב בקרבן בפסח ושוחטו לאוכליו ושלא לאוכליו — כשר, וכל היכא דשחיט ליה שלא לאוכליו לחודיה [וכל מקום ששוחט אותו את הפסח שלא לאוכליו בלבד] — פסול, ואמאי [ומדוע]? הרי אפשר לומר הא סתמא לאוכליו קאי [הרי סתמו לאוכליו עומד הוא]. משמע: שאין אומרים שכל סתם הרי הוא כאילו אמר, אלא שאני היכא דאמר מהיכא דלא אמר [שונה מקום שאמר ממקום שלא אמר]. הכי נמי [כך גם כן] לענין פסח שלא בזמנו, שאני היכא דאמר מהיכא דלא אמר [שונה מקום שאמר ממקום שלא אמר]!

אֲמַר לֵיהּ: מִידֵּי אִירְיָא?! בִּשְׁלָמָא הָתָם – כַּמָּה דְּלֹא עָקַר לֵיהּ בִּשְׁחִיטָה סְתָמֵיהּ וַדַּאי לִשְׁמוֹ קָאֵי. אֶלָּא הָכָא – סְתָמֵיהּ לְאוֹכְלָיו קָאֵי?!

אמר ליה [לו] רבא: מידי איריא [וכי שייך] להשוות? בשלמא התם [נניח שם] לענין פסח וקדושתו לשמו כמה דלא עקר ליה בשחיטה סתמיה ודאי לשמו קאי [כל זמן שלא עקר את שם הפסח בשעת שחיטה סתמו ודאי לשמו עומד] שאינו יכול להיעקר מקדושת הפסח אלא על ידי שינוי שם במפורש. אלא הכא [כאן] לענין פסח שלא לאוכליו וכו' סתמיה לאוכליו קאי [וכי סתמו לאוכליו עומד] ואין דרך אחרת להפקיעו?!

דִּילְמָא מִימְשְׁכִי הָנֵי וְאָתֵי אַחֲרִינֵי וּמִימְנֵי עִלָּוֵיהּ. (אַחֲרִינֵי) דִּתְנַן: נִמְנִין וּמוֹשְׁכִין אֶת יְדֵיהֶם מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיִּשָּׁחֵט.

והלוא אין הדבר כן, כי כל קרבן פסח דילמא מימשכי הני ואתי אחריני ומימני עלויה [שמא משכו אלה המנויים עליו את ידיהם ממנו ויבואו אחרים וימנו עליו], דתנן [שהרי שנינו במשנה]: נמנין על הפסח ומושכין את ידיהם ממנו כלומר, מוותרים על מינוי זה עד שישחט. ולפיכך יתכן שקרבן פסח זה לא יהיה ראוי למנוייו ולאוכלים בשעת שחיטתו, ומשום כך יש להבדיל לענין זה בין המפרש לבין מי שאינו מפרש, כיון שסתמו יכול להיות מופקע מדין הקרבן. מה שאין כן בפסח שלא בזמנו, שסתמו עומד לשם פסח ואינו יוצא מקדושת פסח עד שישונה שמו במפורש.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: פֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה בְּשִׁינּוּי בְּעָלִים, מַהוּ? שִׁינּוּי בְּעָלִים כְּשִׁינּוּי קוֹדֶשׁ דָּמֵי, וּמַכְשִׁיר לֵיהּ, אוֹ לֹא?

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: פסח ששחטו בשאר ימות השנה בשינוי בעלים כלומר, שלא לשם בעליו הראשונים מהו? האם נאמר כי שינוי בעלים כשינוי קודש דמי [נחשב] וכשם שקרבן פסח ששינה אותו במין הקדושה משם פסח לשם שלמים דינו אז כקרבן שלמים, האם גם כששינה וחשב עליו שלא לשם בעליו (שפסח בזמנו שלא לשם בעליו — נפסל) הופקע מקדושת פסח ודינו כדין שלמים ומכשיר ליה [אותו] כשלמים שלא בזמנו או לא — ועדיין דינו כקרבן פסח, והריהו כפסח פסול?

אֲמַר רַב פַּפָּא: אָמְרִיתָא לִשְׁמַעֲתָא קַמֵּיהּ דְּרָבָא: הוֹאִיל וְשִׁינּוּי קוֹדֶשׁ פּוֹסְלוֹ בִּזְמַנּוֹ, וְשִׁינּוּי בְּעָלִים פּוֹסְלוֹ בִּזְמַנּוֹ. מַה שִּׁינּוּי קוֹדֶשׁ שֶׁפּוֹסְלוֹ בִּזְמַנּוֹ – מַכְשִׁירוֹ לְאַחַר זְמַנּוֹ. אַף שִׁינּוּי בְּעָלִים שֶׁפּוֹסְלוֹ בִּזְמַנּוֹ – מַכְשִׁירוֹ לְאַחַר זְמַנּוֹ.

אמר רב פפא, אמריתא לשמעתא קמיה [אמרתי שמועה, הלכה זו, לפני] רבא וכן נימקתי את דברי: הואיל ושינוי קודש פוסלו לקרבן בזמנו שאם חשב עליו בזמנו לשם שלמים — נפסל, ואף שינוי בעלים אם חשב עליו שלא לשם בעליו — פוסלו בזמנו. נוכל לעשות השוואה זו: מה שינוי קודש שהוא פוסלו בזמנו — מכשירו לקרבן לאחר זמנו, אף שינוי בעלים שפוסלו בזמנו — מכשירו לקרבן לאחר זמנו.

וְאָמַר לִי: לֹא אִם אָמַרְתָּ בְּשִׁינּוּי קוֹדֶשׁ – שֶׁכֵּן פְּסוּלוֹ בְּגוּפוֹ, וְיֶשְׁנוֹ בְּאַרְבַּע עֲבוֹדוֹת,

ואמר לי רבא: לא, אין לקבל השוואה זו; אם אמרת בשינוי קודש שכן פסולו נעשה בגופו של הקרבן שהרי הפסול הוא בעצם קדושת הקרבן וישנו בארבע עבודות שהפסול שעל ידי שינוי קודש יכול להיעשות לא רק בזמן שחיטה אלא בכל אחת מארבע עבודות ההקרבה,