שֶׁהֲרֵי מֹשֶׁה עוֹמֵד בְּפֶסַח רִאשׁוֹן וּמַזְהִיר עַל הַפֶּסַח שֵׁנִי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ״, וּכְתִיב: ״וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם״.

שהרי משה עומד בפסח ראשון בארבעה עשר בניסן, ומזהיר על דיני הפסח שני החל בארבעה עשר באייר, שנאמר למשה בדבר ה': "ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו" (במדבר ט, ב), ונאמר "וידבר משה אל בני ישראל לעשות הפסח ויעשו את הפסח בראשון בארבעה עשר יום לחודש בין הערבים במדבר סיני" (במדבר ט, ד— ה), וכתיב [ונאמר] שם: "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא

וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אָמַר לְךָ: אַיְידֵי דְּאַיְירִי בְּמִילֵּי דְּפִסְחָא, מַסִּיק לְהוּ לְכָל מִילֵּי דְּפִסְחָא.

"(במדבר ט, ו). ובאותו יום אמר להם משה הלכות הפסח השני. משמע, שמקדימים לדרוש בעניני החג חודש ימים. ושואלים: ורבן שמעון בן גמליאל כיצד דוחה הוא ראיה זו — אמר לך [יכול היה לומר לך]: איידי דאיירי במילי דפסחא, מסיק להו לכל מילי דפסחא [כיון שעוסק בעניני הפסח, גומר את כל עניני הפסח] ובכללם גם דיני פסח שני, ואין ללמוד מכאן הלכה כללית.

מַאי טַעְמָא דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל? שֶׁהֲרֵי משֶׁה עוֹמֵד בְּרֹאשׁ הַחֹדֶשׁ וּמַזְהִיר עַל הַפֶּסַח, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים״, וּכְתִיב: ״דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבוֹת וגו׳״.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של רבן שמעון בן גמליאל? שהרי משה עומד בראש החדש ניסן, ומזהיר על עשיית קרבן הפסח, שנאמר: "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה" (שמות יב, ב), וכתיב [ונאמר] שם: "דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשר לחדש הזה, ויקחו להם איש שה לבית אבת שה לבית

מִמַּאי דִּבְרֵישׁ יַרְחָא קָאֵי? דִּילְמָא בְּאַרְבָּעָה בְּיַרְחָא אוֹ בַּחֲמִשָּׁה בְּיַרְחָא קָאֵי!

"(שמות יב, ג), ומוסיף ומסביר דיני הקרבת קרבן הפסח שבארבעה עשר יום לחודש. ושואלים: אמנם מכאן אפשר ללמוד שדורשים לפני הפסח בהלכות החג, אולם ממאי דבריש ירחא קאי [ממה מסיקים שבראש חודש היה עומד] ואומר דברים אלה? דילמא בארבעה בירחא או בחמשה בירחא קאי [שמא ברביעי בחודש או בחמישי בחודש היה עומד]?

אֶלָּא אָמַר רַבָּה בַּר שִׁימִי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבִינָא, מֵהָכָא: ״וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן״, וּכְתִיב: ״וְיַעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ״. הָכָא נַמִי, מִמַּאי דִּבְרֵישׁ יַרְחָא קָאֵי? דִּילְמָא בְּאַרְבָּעָה בְּיַרְחָא אוֹ בַּחֲמִשָּׁה בְּיַרְחָא קָאֵי!

אלא אמר רבה בר שימי משמיה [משמו] של רבינא: מהכא [מכאן] למדים אנו דבר זה, נאמר: "וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחדש הראשון" (במדבר ט, א), וכתיב [ונאמר]: "ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו" (במדבר ט, ב), ואם כן הקדים את ההזהרה והאמירה שבועיים לפני החג. ושואלים: הכא נמי, ממאי דבריש ירחא קאי? דילמא בארבעה בירחא או בחמשה בירחא קאי [כאן גם כן, מנין שבראש חודש היה עומד? שמא ברביעי בחודש או בחמישי בחודש היה עומד].

אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אָתְיָא ״מִדְבַּר״ מִ״מִּדְבַּר״. כְּתִיב הָכָא ״בְּמִדְבַּר סִינַי״ וּכְתִיב הָתָם ״וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי״. מַה לְּהַלָּן בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ – אַף כָּאן בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ.

אמר רב נחמן בר יצחק: אתיא [בא, נלמד הדבר] בגזירה שווה של המלים "מדבר" "מדבר". כתיב הכא [נאמר כאן]: "במדבר סיני", וכתיב התם [ונאמר שם]: "וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני" (במדבר א, א). מה להלן בראש חדש — אף כאן לגבי קרבן פסח בראש חדש.

וְנִיכְתּוֹב בְּרֵישָׁא דְּחֹדֶשׁ רִאשׁוֹן, וַהֲדַר נִיכְתּוֹב דְּחֹדֶשׁ שֵׁנִי! אָמַר רַב מְנַשְׁיָא בַּר תַּחְלִיפָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: זֹאת אוֹמֶרֶת אֵין מוּקְדָּם וּמְאוּחָר בַּתּוֹרָה.

ושואלים: אם כן, וניכתוב ברישא [שיכתוב בתחילה] את מה שנאמר בחדש ראשון, והדר ניכתוב [ואחר כך יכתוב] מה שנאמר בחדש שני, שהרי דברי ה' אל משה בענין הפסח קודמים לדברים שנאמרו בתחלת הספר. אמר רב מנשיא בר תחליפא משמיה [משמו] של רב: זאת אומרת אין מוקדם ומאוחר בתורה, ודברים המוקדמים בזמן, פעמים באים מאוחר יותר בכתוב.

אָמַר רַב פַּפָּא: לָא אֲמַרַן אֶלָּא בִּתְרֵי עִנְיָינֵי, אֲבָל בְּחַד עִנְיָינָא, מַאי דְּמוּקְדָּם – מוּקְדָּם, וּמַאי דִּמְאוּחָר – מְאוּחָר. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי – ״כְּלָל וּפְרָט אֵין בַּכְּלָל אֶלָּא מַה שֶּׁבַּפְּרָט״ דִּילְמָא פְּרָט וּכְלָל הוּא.

על מה שנאמר שאין מוקדם ומאוחר בתורה אמר רב פפא: לא אמרן [אמרנו] כלל זה אלא כשמדובר בתרי ענייני [בשני ענינים נפרדים], אבל בחד עניינא [בענין אחד] מאי [מה] שמוקדם — מוקדם, ומאי [ומה] שמאוחר — מאוחר. דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך] שיש מוקדם ומאוחר בפסוקיה של פרשה אחת, הרי המידה שדורשים חכמים "כלל ופרט — אין בכלל אלא מה שבפרט" מחוייבת רק אם סדר הפסוקים והמלים הוא קבוע, שאם לא כן דילמא [שמא] פרט וכלל הוא שהוא מדה שונה לגמרי.

וְתוּ, ״פְּרָט וּכְלָל – נַעֲשֶׂה כְּלָל מוּסָף עַל הַפְּרָט״ דִּילְמָא כְּלָל וּפְרָט הוּא.

ותו [ועוד], אותה מידה שידועה לנו במדרש הכתובים "פרט וכלל — נעשה כלל מוסף על הפרט" וכולל בתוכו הכל גם את שאינו דומה לפרט, דילמא [שמא] כלל ופרט הוא, משום שאין הסדר מחייב. על כן חייבים לומר שבענין אחד ודאי שיש סדר מוקדם ומאוחר למקרא.

אִי הָכִי, אֲפִילּוּ בִּתְרֵי עִנְיָינֵי נַמִי! הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: ״כְּלָל וּפְרָט הַמְרוּחָקִין זֶה מִזֶּה – אֵין דָּנִין אוֹתוֹ בִּכְלָל וּפְרָט״ – שַׁפִּיר. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר ״דָּנִין״, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

ומקשים: אי הכי [אם כך] שאתה מביא ראיה מדברי המקראות שאנו דורשים, אפילו בתרי ענייני נמי [בשני ענינים גם כן] תוכל לומר נימוק זה! הניחא למאן דאמר [דבר זה נוח למי שאומר] "כלל ופרט המרוחקין זה מזה שאינם כתובים ממש זה ליד זה — אין דנין אותו בכלל ופרט" הרי שפיר [יפה], אלא למאן דאמר [למי שאומר] שכלל ופרט מרוחקים "דנין", מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר דָּנִין, הָנֵי מִילֵּי – בְּחַד עִנְיָינָא, אֲבָל בִּתְרֵי עִנְיָינֵי – אֵין דָּנִין.

ומשיבים: אפילו למאן דאמר [למי שאומר] "דנין כלל ופרט המרוחקים ", הני מילי [דברים אלו אמורים] — בחד עניינא [בענין אחד] שאמנם אין הפסוקים קרובים זה לזה אבל עדיין מצויים הם באותו ענין. אבל אם היו בתרי ענייני [בשני ענינים] לחוד — אין דנין אותם בכלל ופרט לדעת הכל, לפי שאין מוקדם ומאוחר בתורה.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הַבּוֹדֵק צָרִיךְ שֶׁיְּבַטֵּל. מַאי טַעְמָא? אִי נֵימָא מִשּׁוּם פֵּירוּרִין הָא לָא חֲשִׁיבִי,

אמר רב יהודה אמר רב: הבודק את החמץ צריך שיבטל בלבו ובפיו את החמץ. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר], אי נימא [אם תאמר] משום פירורין שלא מצא — הא לא חשיבי [הרי אינם חשובים], ובטלים מעצמם.

וְכִי תֵּימָא: כֵּיוָן דְּמִינְטַר לְהוּ אַגַּב בֵּיתֵיהּ חֲשִׁיבִי – וְהָתַנְיָא: סוֹפֵי תְאֵנִים וּמְשַׁמֵּר שָׂדֵהוּ מִפְּנֵי עֲנָבִים, סוֹפֵי עֲנָבִים וּמְשַׁמֵּר שָׂדֵהוּ מִפְּנֵי מִקְשָׁאוֹת וּמִפְּנֵי מִדְלָעוֹת,

וכי תימא [ואם תאמר]: כיון דמינטר להו [שנשמרים הם] אגב ביתיה [המצאם בביתו] שחשובה לו שמירתו, הריהם חשיבי [חשובים] ואינם מתבטלים ממילא, והתניא [והרי שנינו בתוספתא] שאין הדבר כן, שאם הגיע הזמן של סופי תאנים שנגמרה עונת לקיטת התאנים, ואלה המצויות על העץ מעטות וגרועות עד שיש מקום לשער שבעל הבית מפקיר אותן, ואולם הוא עדיין משמר שדהו מפני ענבים שזו עונת הבציר שלהם. וכן אם הגיע זמן של סופי ענבים, ובעל השדה עדיין משמר שדהו מפני מקשאות (גידולי קישואים) ומפני מדלעות (גידולי דלעת),

בִּזְמַן שֶׁבַּעַל הַבַּיִת מַקְפִּיד עֲלֵיהֶן – אֲסוּרִין מִשּׁוּם גָּזֵל וְחַיָּיבִין בְּמַעֲשֵׂר, בִּזְמַן שֶׁאֵין בַּעַל הַבַּיִת מַקְפִּיד עֲלֵיהֶן – מוּתָּרִין מִשּׁוּם גָּזֵל וּפְטוּרִין מִשּׁוּם מַעֲשֵׂר!

בזמן שבעל הבית מקפיד עליהן על סופי תאנים וענבים — אסורין לקחתם משום גזל, ואם אכלם ברשות — חייבין להפריש עליהם מעשר, שדינם כשאר פירות העץ. ובזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהן — מותרין הם משום גזל ופטורין משום מעשר, שחשובים הם כהפקר ואין מעשרים על ההפקר. ומכאן נלמד שאם אדם אינו מחשיב דבר, גם אם הוא נשמר מאליו אגב דברים אחרים, אין הוא יכול להחשב כשלעצמו, והוא הדין אף לפירורים שבבית.

אָמַר רָבָא: גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִמְצָא גְּלוּסְקָא יָפָה וְדַעֲתֵיהּ עִילָּוֵיהּ. וְכִי מַשְׁכַּחַתְּ לֵיהּ לְבַטְּלֵיהּ! דִּילְמָא מַשְׁכַּחַתְּ לֵיהּ לְבָתַר אִיסּוּרָא, וְלָאו בִּרְשׁוּתֵיהּ קָיְימָא, וְלָא מָצֵי מְבַטֵּיל.

אמר רבא: בענין ביטול חמץ גזירה היא שמא ימצא לאחר זמן הבדיקה בין הדברים שלא ביער גלוסקא (עוגה) יפה ודעתיה עילויה [ודעתו עליה], ולא יבערנה מייד מפני חשיבותה, ונמצא עובר. ושואלים: ומה בכך? וכי משכחת ליה, לבטליה [וכאשר ימצא אותה, יבטלנה]!

דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שְׁנֵי דְבָרִים אֵינָן בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל אָדָם וַעֲשָׂאָן הַכָּתוּב כְּאִילּוּ בִּרְשׁוּתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן: בּוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְחָמֵץ מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה.

ודוחים: דילמא משכחת ליה לבתר איסורא, ולאו ברשותיה קיימא, ולא מצי מבטיל [שמא ימצא אותה לאחר זמן איסורה, ואז לא ברשותו היא עומדת, ואינו יכול לבטל] חמץ בתוך הפסח עצמו. שכן אמר ר' אלעזר: שני דברים אינן ברשותו של אדם מבחינת דיני ממונות, ועשאן הכתוב לגבי אחריותו עליהן כאילו היו ברשותו. ואלו הן: בור שכורה או פותח אדם ברשות הרבים שהוא חייב בנזקיו, אף שאין לו זכות ממונית עליו. וכן חמץ שנמצא בביתו ביום ארבעה עשר בניסן משש שעות ולמעלה, שאינו שלו, כיון שאינו שווה מאומה (שהרי אסור הוא באכילה ובהנאה), ומכל מקום חייב על מציאותו בביתו.

וְנִיבַטְּלֵיהּ בְּאַרְבַּע, וְנִיבַטְּלֵיהּ בְּחָמֵשׁ! כֵּיוָן דְּלָאו זְמַן אִיסּוּרָא הוּא, וְלָאו זְמַן בִּיעוּרָא הוּא – דִּילְמָא פָּשַׁע וְלָא מְבַטֵּל לֵיהּ.

ומקשים: ואם כן, מדוע לא ניבטליה [יבטלנו] החמץ ביום ארבעה עשר בשעה ארבע ביום, וכן ניבטליה [יבטלנו] בשעה חמש, ומדוע יבטל בזמן הבדיקה שהיא בליל ארבעה עשר? ומשיבים: כיון שזמן זה של ארבע שעות לאו זמן איסורא [לא זמן האיסור] הוא ולאו זמן ביעורא [ולא זמן הביעור] הוא, הרי זו שעה סתם שאין בה שום סימן היכר, ויש לחשוש דילמא פשע ולא מבטל ליה [שמא יתרשל ולא יבטל אותו] וישאר החמץ ברשותו.