״וְהֶעֱלָה הַכֹּהֵן אֶת הָעוֹלָה״ – שֶׁהֶעֱלָה כְּבָר.

"והעלה הכהן את העלה" (ויקרא יד, כ), ודורשים לשון זו: "את העולה" — זו שהעלה כבר. ומכאן למדים שמותר בקרבן זה לשנות מן הסדר הרגיל ולהקדים את העולה לפני החטאת.

אָמַר לֵיהּ רַב שֶׁמֶן בַּר אַבָּא לְרַב פַּפָּא: לְדִידָךְ, דְּאָמְרַתְּ מַעֲלָהּ וּמְלִינָהּ בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ קָיְימִין וְעָבְדִינַן מִילְּתָא לַכֹּהֲנִים דְּאָתוּ בָּהּ לִידֵי תַּקָּלָה? דְּסָבְרִי דְּיוֹמֵיהּ הוּא, וְאָתוּ לְאַקְטוֹרֵי! אֲמַר לֵיהּ: כֹּהֲנִים זְרִיזִין הֵן.

אמר ליה [לו] רב שמן בר אבא לרב פפא: לדידך [לשיטתך] שאמרת: מעלה ומלינה בראשו של מזבח, וכי קיימין ועבדינן מילתא לכהנים דאתו בה [עומדים אנו ועושים דבר לכהנים שיבואו בו] לידי תקלה, דסברי דיומיה הוא ואתו לאקטורי [שסוברים הם שחלבים אלה בני יומם הם מקרבנות שנשחטו באותו יום ויבואו להקטירם בו ביום] בעוד שצריך לדחותם עד למחר! אמר ליה [לו]: כהנים זריזין הן ואפשר לסמוך עליהם שלא יכשלו, שזהירים הם ואף יודיעו לחבריהם להיזהר.

אֲמַר לֵיהּ רַב אַשִׁי לְרַב כָּהֲנָא, וְאָמְרִי לָהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן לְרַב פַּפָּא: וְהָא כַּמָּה דְּלָא מִתְקַטְּרִי אֵמוּרִין כֹּהֲנִים לָא מָצוּ אָכְלִי בָּשָׂר. דְּתַנְיָא: יָכוֹל יְהוּ כֹּהֲנִים רַשָּׁאִין בְּחָזֶה וְשׁוֹק קוֹדֶם הַקְטָרַת אֵמוּרִין – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַחֵלֶב הַמִּזְבֵּחָה״, וַהֲדַר: ״וְהָיָה הֶחָזֶה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו״.

אמר ליה [לו] רב אשי לרב כהנא ואמרי לה [ויש אומרים] שהיה זה רב הונא בריה [בנו] של רב נתן לרב פפא: והא כמה דלא מתקטרי [והרי כל עוד שאין מוקטרים] האמורין של החטאת כהנים לא מצו אכלי [אינם יכולים לאכול מן] הבשר, דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: בענין השלמים יכול יהו כהנים רשאים לאכול בחזה ובשוק המופרשים להם מקרבן השלמים עוד קודם הקטרת אמורין של הקרבן? תלמוד לומר כאמור בכתוב "והקטיר הכהן את החלב המזבחה והיה החזה לאהרן ולבניו" (ויקרא ז, לא), ומכאן שחייב להקטיר תחילה את החלב והדר [ואחר כך] "והיה החזה לאהרן ולבניו".

וְכַמָּה דְּכֹהֲנִים לָא אָכְלִי בָּשָׂר בְּעָלִים לָא מִתְכַּפְּרִי, דְּתַנְיָא : ״וְאָכְלוּ אוֹתָם אֲשֶׁר כֻּפַּר בָּהֶם״ – מְלַמֵּד שֶׁהַכֹּהֲנִים אוֹכְלִים וּבְעָלִים מִתְכַּפְּרִין.

ויודעים אנו: וכל כמה דכהנים לא אכלי בשר בעלים לא מתכפרי [כל עוד שהכהנים אינם אוכלים את הבשר בעלי הקרבן אינם מתכפרים], שגמר כפרתם תלוי באכילת הכהן. דתניא [שהרי שנינו בברייתא] על הכתוב "ואכלו אתם אשר כפר בהם למלא את ידם לקדש אתם וזר לא יאכל כי קודש הם" (שמות כט, לג) — מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרין על ידי אכילת הכהנים. ואם כן, כיצד יתכפר מחוסר הכיפורים, כשהכהנים אינם יכולים לאכול מבשר קרבן החטאת עד למחר, כשיוקטרו האימורים?

אָמַר לֵיהּ: כֵּיוָן דְּלֹא אֶפְשָׁר – עֲשָׂאוּם כְּמִי שֶׁנִּטְמְאוּ אוֹ שֶׁאָבְדוּ. דְּתַנְיָא: יָכוֹל נִטְמְאוּ אֵמוּרִין, אוֹ שֶׁאָבְדוּ, לֹא יְהוּ כֹּהֲנִים זַכָּאִין בְּחָזֶה וְשׁוֹק – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהָיָה הֶחָזֶה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו״ – מִכָּל מָקוֹם.

אמר ליה [לו]: כיון דלא [שאי] אפשר לעשות באופן אחר משום עשה דהשלמה — עשאום (החשיבו) את הקרבנות האלה כמי שנטמאו או שאבדו החלבים, שבמקרה זה מותר לכהנים לאכול. דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: יכול נטמאו אמורין או שאבדו לא יהו כהנים זכאים בחזה ושוק, כפי שאמרנו שהדבר תלוי בהקטרה למזבח — תלמוד לומר: "והיה החזה לאהרן ולבניו" (ויקרא ז, לא), משמעו: מכל מקום כלומר, מתנה מוחלטת היא, גם אם אירע שלא נעשו כל הדברים כמצוותם.

רַב כָּהֲנָא רָמֵי, כְּתִיב: ״לֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר״, עַד בּוֹקֶר הוּא דְּלֹא יָלִין – הָא כָּל הַלַּיְלָה כּוּלָּהּ – יָלִין. וּכְתִיב: ״וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים״ עָלֶיהָ הַשְׁלֵם כָּל הַקָּרְבָּנוֹת כּוּלָּן!

רב כהנא רמי [השליך, הראה סתירה]: נאמר במקום אחד "ולא ילין חלב חגי עד בקר" (שמות כג, יח), משמע: עד בוקר הוא דלא ילין, הא [הרי] נלמד מכאן כי כל הלילה כולה ילין שמותר להלין את חלב הקרבן כל הלילה. ואילו במקום אחר כתיב [נאמר] "והקטיר עליה חלבי השלמים" (ויקרא ו, ה), ודרשנו: עליה השלם כל הקרבנות כולן, משמע שיש להקטיר את החלבים של הקרבנות עוד לפני הקרבת תמיד של בין הערבים!

הוּא מוֹתִיב לָהּ, וְהוּא מְפָרֵק לָהּ: כְּשֶׁנִּתּוֹתְרוּ.

הוא מותיב לה והוא מפרק לה [הוא מקשה קושיה זו והוא עצמו מתרץ אותה], כאן מדובר כשנתותרו [שנשארו] לאחר שנזרק דמם ביום הקטרתם על תמיד של שחר, ולא הספיקו להקריבם לפני תמיד של בין הערבים, שאף שלכתחילה יש להביאם לפני התמיד, אבל אם נשארו — זמנם עד הבוקר.

רָמֵי לֵיהּ רַב סָפְרָא לְרַב, כְּתִיב: ״לֹא יָלִין לַבֹּקֶר זֶבַח חַג הַפָּסַח״. לַבֹּקֶר הוּא דְּלֹא יָלִין – הָא כָּל הַלַּיְלָה יָלִין, וְהָכְתִיב: ״עוֹלַת שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ״ – וְלֹא עוֹלַת חוֹל בַּשַּׁבָּת, וְלֹא עוֹלַת חוֹל בְּיוֹם טוֹב!

וכן רמי ליה [הקשה לו, הראה לו סתירה] רב ספרא לרב: כתיב [נאמר] במקום אחד "ולא ילין לבקר זבח חג הפסח" (שמות לד, כה), ומכאן נדייק: לבקר הוא שלא ילין הא [הרי] משמע כי כל הלילה ילין, ואפילו איברי עולה שנשחטה בערב יום טוב שהוא חול, מותר להקריבם בליל יום טוב. והכתיב [והרי נאמר] במקום אחר "עלת שבת בשבתו על עלת התמיד ונסכה" (במדבר כח, י), ולמדו מכאן שאין מקריבים עולת חול בשבת ולא עולת חול ביום טוב, ולפיכך אי אפשר להקריב את חלבי הפסח ביום טוב — שהרי הם עולת חול שאינה קרבה ביום טוב!

אֲמַר לֵיהּ: כְּבָר רַמְיֵיהּ נִיהֲלֵיהּ רַב אַבָּא בַּר חִיָּיא לְרַבִּי אַבָּהוּ, וְשָׁנֵי לֵיהּ: הָכָא בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת עָסְקִינַן, דְּחֶלְבֵי שַׁבָּת קְרֵיבִין בְּיוֹם טוֹב.

אמר ליה [לו]: כבר רמייה ניהליה [הקשה קושיה זו לפניו] ר' אבא בר חייא לר' אבהו, ושני ליה [ותירץ לו]: הכא [כאן] בפסוק האומר שלא ילין החלב עד בוקר, אבל כל הלילה מותר בהקטרתו בארבעה עשר בניסן שחל להיות בשבת עסקינן [עוסקים אנו] שחלבי שבת קריבין ביום טוב, שבמקרה מיוחד זה מותר להקריבם ביום טוב.

אֲמַר לֵיהּ: מִשּׁוּם דְּחֶלְבֵי שַׁבָּת קְרֵיבִין בְּיוֹם טוֹב, אֲנַן נֵיקוּ וְנֵימָא לֵיהּ דְּהַאי קְרָא בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת הוּא דִּכְתִיב?! אֲמַר לֵיהּ: שְׁבַקֵיהּ לַקְּרָא, דְּהוּא דָּחֵיק וּמוֹקִים אַנַּפְשֵׁיהּ.

אמר ליה [לו]: משום שחלבי שבת קריבים ביום טוב, אנן ניקו ונימא ליה דהאי קרא [אנו נקום ונאמר לו לאותו פסוק] שבארבעה עשר שחל להיות בשבת הוא דכתיב [שנאמר] ורק במקרה מיוחד זה ולא כמשמעו? אמר לו: שבקיה לקרא דהוא דחיק ומוקים אנפשיה [הנח את המקרא הזה שהוא דוחק, ומעמיד את עצמו] במקרה מיוחד. שהרי הסתירה קיימת כאן, וחייבים לישבה באיזו שהיא דרך.

מתני׳ הַפֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, וְקִבֵּל וְהָלַךְ וְזָרַק שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, אוֹ לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמוֹ – פָּסוּל.

הפסח ששחטו שלא לשמו, שבזמן שחיטה אמר שאין כוונתו לשחטו לשם פסח אלא לשם קרבן אחר כגון שלמים או עולה, או קבל את הדם, או הלך עם הדם למזבח, או זרק את הדם על המזבח באמירה שיהא שלא לשמו, או שעשה את העבודות לשמו ושלא לשמו יחד או שלא לשמו ולשמו, בכל אלה אם פסל בעבודה אחת — הפסח פסול.

כֵּיצַד לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ? לְשֵׁם פֶּסַח וּלְשֵׁם שְׁלָמִים. שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמוֹ – לְשֵׁם שְׁלָמִים וּלְשֵׁם פֶּסַח.

כיצד הוא האופן של לשמו ושלא לשמו — כגון שאמר שכוונתו לשם פסח ולשם שלמים, שלא לשמו ולשמו שאמר — לשם שלמים ולשם פסח.

גמ׳ בָּעֵי רַב פַּפָּא: בַּעֲבוֹדָה אַחַת תְּנַן אוֹ בִּשְׁתֵּי עֲבוֹדוֹת תְּנַן?

בעי [שאל] רב פפא: מה שאמרנו "לשמו ושלא לשמו", האם הכונה היא שחשב שתי מחשבות אלה בעבודה אחת תנן [שנינו], כגון שבשעת שחיטה אמר את שני הדברים כאחד. או בשתי עבודות תנן [שנינו], שאמר בעבודה אחת לשמו, ובעבודה אחרת מאלו הארבע אמר שלא לשמו?

בַּעֲבוֹדָה אַחַת תְּנַן, וְרַבִּי יוֹסֵי הִיא, דְּאָמַר ״אַף בִּגְמַר דְּבָרָיו אָדָם נִתְפָּס״.

והוא מבאר את ההבדל: האם נאמר כי בעבודה אחת תנן [שנינו] ולפיכך משנתנו כשיטת ר' יוסי היא, שאמר: אף בגמר דבריו אדם נתפס. שנחלקו ר' יוסי ור' מאיר במקרה שאומר אדם שתהא בהמה עולה ושלמים שלדעת ר' מאיר דינה כעולה, שכיון שהוציא מפיו בתחילה לשון עולה — חלה קדושת עולה עליה ושוב אין קדושת שלמים יכולה לחול עליה. ור' יוסי אומר שגם דיבור אחרון יש לו חשיבות, ולכן יש בה גם קדושת עולה וגם קדושת שלמים, וממילא אינה ראויה להקרבה, אלא תימכר כשיפול בה מום, ובדמיה יקנו עולה ושלמים. משמע שלשיטת ר' יוסי כשאומר אדם דיבור שיש סתירה בין תחילתו וסופו, אין אומרים שרק ראשית דבריו היא הקובעת, ומבטלת מה שבא אחר כך. אלא גם מה שאמר בסוף יש לו חשיבות, ואפשר לתפוס — לקבל ולהתחשב גם בדבריו האחרונים.

דְּאִי רַבִּי מֵאִיר, הָא אָמַר ״תְּפוֹס לָשׁוֹן רִאשׁוֹן״.

דאי [שאם] משנתנו כשיטת ר' מאיר הא [הרי] אמר תפוס לשון ראשון ודיבור שני שמדבר שוב אינו מועיל,