אִי לָא חָיְישִׁינַן – נִיעַבְדֵיהּ בְּשֵׁשׁ וּמֶחֱצָה! קָא סָבַר: מוּסָפִין קוֹדְמִין לְבָזִיכִין. עָבֵיד לְהוּ לַמּוּסָפִין בְּשֵׁשׁ, וּבָזִיכִין בְּשֶׁבַע, וְעָבֵיד לֵיהּ לַתָּמִיד בְּשֶׁבַע וּמֶחֱצָה.

אי לא חיישינן [אם איננו חוששים] לדעת ר' עקיבא לקלקול הבשר, אם כן ניעבדיה [שיעשו אותו] את קרבן התמיד בשש ומחצה, שהרי הפסחים מרובים ונדרים ונדבות אין, ומדוע יאחרוהו? ומשיבים: קא סבר [סבר] ר' עקיבא: מוספין קודמין לבזיכין ומשום כך עביד להו [עושה אותם] למוספין בשש, ובזיכין עושה בשבע, וממילא עביד ליה [עושה אותו] את התמיד בשבע ומחצה.

מַתְקִיף לָהּ רַבָּה בַּר עוּלָּא: מִידֵּי ״כְּסִידְרוֹ בַּחוֹל כָּךְ סִידְרוֹ בַּשַּׁבָּת בְּעֶרֶב הַפֶּסַח דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל״ קָתָנֵי?! כָּךְ סִידְרוֹ בַּשַּׁבָּת סְתָמָא קָתָנֵי!

מתקיף לה [מקשה עליה] על הסברה זו רבה בר עולא: מידי [וכי] "כסידרו בחול כך סידרו בשבת בערב הפסח, דברי ר' ישמעאל" קתני [שנויה]?! הלוא בברייתא ההיא "כך סידרו בשבת" סתמא קתני [סתם שנה]?

אֶלָּא אָמַר רַבָּה בַּר עוּלָּא, הָכִי קָתָנֵי: כְּסִידְרוֹ בַּחוֹל דְּעָלְמָא כָּךְ סִידְרוֹ בַּשַּׁבָּת דְּעָלְמָא, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.

ואף הסבר זה אינו ההסבר המדויק על פי סגנון הברייתא אלא אמר רבה בר עולא, הכי קתני [כך שנויה] וכך יש להבין שמחלוקת זו אינה בדבר ערב הפסח, אלא בשאר ימות השנה. וכסידרו בחול דעלמא [סתם] כך סידרו בשבת דעלמא [סתם] בשמונה וחצי דברי ר' ישמעאל, שלדעתו אין משנים בין שבת לחול כלל.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כְּסִידְרוֹ בְּעֶרֶב הַפֶּסַח דְּעָלְמָא, כָּךְ סִידְרוֹ בַּשַּׁבָּת דְּעָלְמָא. וּמַתְנִיתִין דְּקָתָנֵי בֵּין בַּחוֹל בֵּין בַּשַּׁבָּת – דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא.

ור' עקיבא אומר: כסידרו בערב הפסח דעלמא [סתם] בשבע ומחצה כך סידרו בשבת דעלמא, שכיון שאין מקריבים קרבנות נדבה בשבת אפשר להקדים את הקרבת התמיד בשבת. ומתניתין דקתני [ומשנתינו ששנינו] ששעת הקרבת התמיד בערב פסח קבועה בין בחול בין בשבת אפשר לומר כי זו כדברי הכל היא בין לר' עקיבא בין לר' ישמעאל.

בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? בִּגְזֵרַת נְדָבוֹת וּנְדָרִים קָמִיפַּלְגִי. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל סָבַר: גָּזְרִינַן שַׁבָּת אַטּוּ חוֹל, וְרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: לָא גָּזְרִינַן.

ולשיטה זו במאי קא מיפלגי [במה, באיזה עקרון, נחלקו]? בגזרת נדבות ונדרים קמיפלגי [נחלקו], כי ר' ישמעאל סבר: כי גזרינן [גוזרים אנו] בשבת אטו [משום] חול, וכיון שביום חול מאחרים את הקרבת התמיד לשמונה וחצי משום הקרבת הנדבות — אף בשבת עושים כן, כדי שלא לשנות. ור' עקיבא סבר: לא גזרינן [אין אנו גוזרים].

אִי לָא גָּזְרִינַן – נִיעַבְדֵיהּ בְּשֵׁשׁ וּמֶחֱצָה! קָסָבַר: מוּסָפִין קוֹדְמִין לְבָזִיכִין, מוּסָפִין בְּשֵׁשׁ, וּבָזִיכִין בְּשֶׁבַע, וְעָבֵיד לֵיהּ לַתָּמִיד בְּשֶׁבַע וּמֶחֱצָה.

ומקשים: אי לא גזרינן [אם אין אנו גוזרים] אם כן, מדוע אנו מאחרים את הקרבת התמיד לשעה שבע ומחצה? ניעבדיה [נעשנו] בשש ומחצה! ומשיבים: קסבר [סבר] ר' עקיבא: מוספין קודמין לבזיכין, ולכן מוספין עושים אותם בשעה שש ובזיכין בשבע ועביד ליה [ועושים אותו] את התמיד בשבע ומחצה.

מֵיתִיבֵי: תָּמִיד כָּל הַשָּׁנָה כּוּלָּהּ קָרֵב כְּהִלְכָתוֹ, נִשְׁחָט בִּשְׁמוֹנֶה וּמֶחֱצָה וְקָרֵב בְּתֵשַׁע וּמֶחֱצָה. וּבְעֶרֶב הַפֶּסַח נִשְׁחָט בְּשֶׁבַע וּמֶחֱצָה וְקָרֵב בִּשְׁמוֹנֶה וּמֶחֱצָה. חָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת – כְּחָל לִהְיוֹת בְּשֵׁנִי בַּשַּׁבָּת, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כְּסִידְרוֹ בְּעֶרֶב הַפֶּסַח.

מיתיבי [מקשים] על שיטות הסבר אלה מתוך ברייתא אחרת ששנינו בה: תמיד כל השנה כולה קרב כהלכתו כלומר, נשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה, ובערב הפסח נשחט בשבע ומחצה וקרב בשמונה ומחצה, חל להיות בשבת כחל להיות בשני בשבת כלומר סתם יום חול. משמע שאם ערב פסח חל להיות בשבת, אין משנים בין חול לשבת, אלו דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: אם חל להיות בשבת סדרו אז כסידרו בערב הפסח, שמקדימים אותו לשש ומחצה.

בִּשְׁלָמָא לְאַבַּיֵי – נִיחָא. אֶלָּא לְרָבָא קַשְׁיָא! אָמַר לָךְ רָבָא: לָא תֵּימָא ״כְּחָל בְּשֵׁנִי בַּשַּׁבָּת״ אֶלָּא אֵימָא ״כְּשֵׁנִי בַּשַּׁבָּת״ דְּעָלְמָא.

בשלמא [נניח] לשיטת אביי ניחא [נוח הדבר] שהרי כך הסביר את הברייתא הקודמת, אלא לרבא קשיא [קשה]. ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך] רבא: לא תימא [אל תאמר] לשון זו "כחל בשני בשבת" אלא אימא [אמור] כשני בשבת דעלמא [סתם], ולפרש: אם חל ערב הפסח בשבת אין משנים ועושים את התמיד כמו ביום חול רגיל בשמונה ומחצה, וכהסברו של רבא.

מֵיתִיבֵי: חָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת – כְּסִידְרוֹ כָּל הַשָּׁנָה כּוּלָּהּ, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כְּסִידְרוֹ בְּעֶרֶב הַפֶּסַח דְּעָלְמָא. בִּשְׁלָמָא לְרָבָא – נִיחָא, אֶלָּא לְאַבַּיֵי קַשְׁיָא!

מיתיבי [מקשים] מברייתא אחרת: חל להיות ערב פסח בשבת מקריבים את התמיד כסידרו כל השנה כולה בשמונה ומחצה — דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: כסידרו בערב הפסח דעלמא [סתם], בשלמא [נניח] לשיטת רבא ניחא [נוח הדבר] שברייתא זו מפורש בה כדבריו, אלא לשיטת אביי קשיא [קשה]!

אָמַר לָךְ אַבַּיֵי: לָא תֵּימָא ״כְּסִידְרוֹ כָּל הַשָּׁנָה״ אֶלָּא אֵימָא ״כְּסִידְרוֹ כָּל הַשָּׁנִים כּוּלָּן״ דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כְּסִידְרוֹ עֶרֶב הַפֶּסַח שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת.

אמר לך [יכול היה לומר לך] אביי: לא תימא [אל תאמר, תגרוס] באותה ברייתא "כסידרו כל השנה" לדברי ר' ישמעאל, אלא אימא [אמור]: כסידרו כל השנים כולן דברי ר' ישמעאל כלומר, שאין משנים בין ערב הפסח שחל להיות בשבת לחל בשאר ימי השנה, ומקריבים אף בו בשבע ומחצה, וכשיטת אביי. ר' עקיבא אומר: לשיטה זו לא כן אלא כסידרו בערב הפסח שחל להיות בערב שבת, כך יש להשלים את הדברים לשיטת אביי.

תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן שֶׁלֹּא יְהֵא דָּבָר קוֹדֵם לְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעוֹלָה״. מַאי תַּלְמוּדָא? אָמַר רָבָא: ״הָעוֹלָה״ – עוֹלָה רִאשׁוֹנָה.

כיון שהוזכרה מקודם קדימת קרבן התמיד, מביאים ברייתא המבארת זאת. תנו רבנן [שנו חכמים]: מנין שלא יהא דבר קרבן קודם לתמיד של שחר — תלמוד לומר: "והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה וביער עליה הכהן עצים בבקר בבקר וערך עליה העלה והקטיר עליה חלבי השלמים" (ויקרא ו, ה). ושואלים: מאי תלמודא [מה הלימוד]? כלומר, כיצד למדים מכאן שעולה זו משמעה תמיד של שחר? אמר רבא: "העלה" משמעה: עולה ראשונה והיא עולת התמיד, הראשונה בזמן ובחשיבות.

וּמִנַּיִן שֶׁאֵין דָּבָר קָרֵב אַחַר תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים״. מַאי תַּלְמוּדָא? אָמַר אַבַּיֵי: עָלֶיהָ שְׁלָמִים, וְלֹא עַל חֲבֶירְתָּהּ שְׁלָמִים.

ועוד אמרו: ומנין שאין דבר קרב אחר תמיד של בין הערבים — תלמוד לומר: "והקטיר עליה חלבי השלמים". ושוב שואלים: מאי תלמודא [מה הוא הלימוד] שיש בכך? אמר אביי: הכוונה היא "עליה" על העולה הראשונה מקריבים את קרבן השלמים כלומר, נדרים ונדבות השלמים שמביאים בכל היום כולו, ולא על חבירתה העולה של בין הערבים מקריבים שלמים.

מַתְקִיף לָהּ רָבָא: אֵימָא שְׁלָמִים הוּא דְּלָא נַקְרִיב, הָא עוֹלוֹת נַקְרִיב! אֶלָּא אָמַר רָבָא: ״הַשְּׁלָמִים״ – עָלֶיהָ הַשְׁלֵם כָּל הַקָּרְבָּנוֹת כּוּלָּן.

מתקיף לה [מקשה עליה] על שיטת הסבר זו רבא: אם כן אימא [אמור] שלמים הוא שלא נקריב אחר תמיד של בין הערבים, הא [הרי] עולות נקריב, שלפי לימוד זה לא נאמרו דברים אלה אלא בשלמים! אלא אמר רבא: "השלמים" יש לדרוש עליה על עולת הבוקר, השלם כל הקרבנות כולן ולא אחר תמיד של בין הערבים.

תָּנוּ רַבָּנַן: תָּמִיד קוֹדֵם לַפֶּסַח, פֶּסַח קוֹדֵם לַקְּטֹרֶת, קְטֹרֶת קוֹדֶמֶת לַנֵּרוֹת.

תנו רבנן [שנו חכמים] : קרבן התמיד קודם להקרבת הפסח, פסח קודם להקטרת הקטרת שמקטירים בין הערביים. הקטרת הקטרת קודמת להדלקת נרות של מנורת המקדש,