אַחְוֵי בִּידֵיהּ: אִי גַּדְיָא יָאֵי – יִסַּק לִתְמִידָא! אֲמַר מַלְכָּא: הוֹאִיל וְלָא הָוֵי לֵיהּ אֵימָתָא דְּמַלְכוּתָא – נִיפְסְקוּ לִימִינֵיהּ. יְהַב שׁוֹחַד וּפְסַקֵיהּ לִשְׂמָאלֵיהּ. שְׁמַע מַלְכָּא וּפְסַקֵיהּ לִימִינֵיהּ. אֲמַר רַב יוֹסֵף: בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּאַשְׁקְלֵיהּ לְיִשָּׂשׂכָר אִישׁ כְּפַר בַּרְקַאי לְמִיטַרְפְּסֵיהּ מִינֵּיהּ בְּהַאי עָלְמָא.

אחוי בידיה [הראה בידו] בתנועה של זלזול: אי גדיא יאי, יסק לתמידא [אם הגדי משובח, יעלה לקרבן התמיד] וכיון שקרבן התמיד הוא מן הכבשים הרי זו ראיה שהטלה טוב מן הגדי. אמר מלכא [המלך]: הואיל ולא הוי ליה אימתא דמלכותא [היתה לו אימת המלכות] ולא רק שלא אמר כמותי אלא גם דיבר בזלזול, ניפסקו לימיניה [שיחתכו את יד ימינו], יהב שוחד ופסקיה לשמאליה [נתן שוחד וחתך הממונה את יד שמאלו]. שמע מלכא ופסקיה לימיניה [שמע המלך שהערים עליו יששכר וציווה שיחתכו את יד ימינו] ונמצא שנקטעו שתי ידיו. אמר רב יוסף: בריך רחמנא דאשקליה [ברוך ה' שגבה גמולו] של יששכר איש כפר ברקאי למיטרפסיה מיניה בהאי עלמא [ממנו בעולם הזה] ולא המתין לו שיענש קשה יותר לעולם הבא. שעונשו היה מידה כנגד מידה: כיון שלא רצה ללכלך ידיו בדם הקודשים ונשמר ממנו שמירה יתירה — נקטעו שתי ידים אלה.

אֲמַר רַב אַשִׁי: יִשָּׂשׂכָר אִישׁ כְּפַר בַּרְקַאי לָא תְּנָא מַתְנִיתִין. דִּתְנַן, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כְּבָשִׂים קוֹדְמִים לְעִזִּים בְּכָל מָקוֹם, יָכוֹל מִפְּנֵי שֶׁמּוּבְחָרִין בְּמִינָן – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִם כֶּבֶשׂ יָבִיא קָרְבָּנוֹ״ – מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶן שְׁקוּלִין כְּאֶחָד. רָבִינָא אָמַר: אֲפִילּוּ מִקְרָא נַמִי לָא קְרָא, דִּכְתִיב: ״אִם כֶּבֶשׂ״ ״אִם עֵז״ אִי בָּעֵי – כֶּבֶשׂ לַיְיתֵיהּ, אִי בָּעֵי – עֵז לַיְיתֵיהּ. הדרן עלך מקום שנהגו וסליקא לה פסח ראשון

אמר רב אשי: יששכר איש כפר ברקאי לא תנא מתניתין [שנה את המשנה] כלומר, בור היה, שלא ידע ענין פשוט המבואר במפורש במשנה. דתנן [שהרי שנינו במשנה], ר' שמעון אומר: כבשים קודמים לעזים בכל מקום בלשון הכתובים, יכול מפני שמובחרין במינן הם מוקדמים — תלמוד לומר: "ואם כבש יביא קרבנו" (ויקרא ד, לב), ופרשה זו המבארת הבאת קרבן חטאת מן הכבשים נאמרה לאחר הפרשה המדברת בקרבן זה הבא מן העזים. משמע שאין חשיבות לסדר, כיון שרואים שלא תמיד הוא נשמר בכתובים מלמד שינוי זה ששניהן שקולין כאחד. רבינא אמר: אפילו מקרא נמי [גם כן] לא קרא יששכר כראוי, דכתיב [שנאמר]: "ואם כבש" (ויקרא ד, לב) "ואם עז" (ויקרא ג, יב), שנאמר בלשון ברורה ללמד: אי בעי [אם ירצה] כבש — לייתיה [יביא], אי בעו [אם ירצה] עז — לייתיה