מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר ״מִיחוּ וְלֹא מִיחוּ״ – רַבִּי יְהוּדָה, וְקָתָנֵי קוֹצְרִין בִּרְצוֹן חֲכָמִים! וְלִיטַעְמִיךְ, הָנֵי אַרְבָּעָה הֲוָה?! אֶלָּא: סְמֵי מִיכָּן קְצִירָה.

מאן [מי] שמעת ליה [אותו] שאמר, משתמש בענין זה בביטויים "מיחו, ולא מיחו" — ר' יהודה הוא, שהרי ר' מאיר אומר "ברצון, ושלא ברצון". וקתני [ושנינו] קוצרין ברצון חכמים! ודוחים: וליטעמיך, הני [ולשיטתך, אלה] שלא מיחו ארבעה הוה [הם]: מרכיבים, כורכים, קוצרים וגודשים, ולא שלושה כאמור, אלא: סמי מיכן [מחוק מכאן] קצירה, שקצירה כלל אינה נכנסת בתוך רשימת דברים אלה, וממילא אין ללמוד ממנה לשאר דברים שמיחו חכמים בידי אנשי יריחו.

״וּמַתִּירִין גַּמְזִיּוֹת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ, שֶׁל חָרוּב וְשֶׁל שִׁקְמָה״. אָמְרוּ: אֲבוֹתֵינוּ לֹא הִקְדִּישׁוּ אֶלָּא קוֹרוֹת, וְאָנוּ נַתִּיר גַּמְזִיּוֹת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ, שֶׁל חָרוּב וְשֶׁל שִׁקְמָה. וּבְגִידּוּלִין הַבָּאִין לְאַחַר מִכָּאן עָסְקִינַן, וְסָבְרִי לָהּ כְּמַאן דְּאָמַר אֵין מְעִילָה בְּגִידּוּלִין. וְרַבָּנַן סָבְרִי: נְהִי דִּמְעִילָה לֵיכָּא – אִיסּוּרָא מִיהָא אִיכָּא.

שנינו במשנתנו ובברייתא: "ומתירין גמזיות (ענפים רכים) של הקדש של חרוב ושל שקמה". ומסבירים מה טעמם, אמרו: אבותינו לא הקדישו אלא קורות (גזע העצים) בלבד, ואנו נתיר גמזיות של הקדש של עצי חרוב ושל שקמה שמתוך ענפיהם הן צמחו. ומסבירים כי בגידולין הבאים לאחר מכאן עסקינן [עוסקים אנו] פה, וסברי לה [וסוברים הם] שזה כמאן [כמי] שאמר: אין מעילה בגידולין. שהמקדיש דבר, לא חלה הקדושה על מה שיגדל או יוולד ממנו. ורבנן סברי [וחכמים סוברים]: נהי [אם כי] שמעילה ליכא [אין כאן], אבל איסורא מיהא איכא [איסור מכל מקום יש כאן].

״וּפוֹרְצִין פְּרָצוֹת״. אָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מַחֲלוֹקֶת בְּשֶׁל מַכְבֵּדוֹת. דְּרַבָּנַן סָבְרִי: גָּזְרִינַן שֶׁמָּא יַעֲלֶה וְיִתְלוֹשׁ, וְאַנְשֵׁי יְרִיחוֹ סָבְרִי: לָא גָּזְרִינַן שֶׁמָּא יַעֲלֶה וְיִתְלוֹשׁ. אֲבָל בְּשֶׁל בֵּין הַכֵּיפִין – דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר.

שנינו בברייתא שהיו אנשי יריחו פורצין פרצות, שיוכלו עניים לקחת מן הפירות הנושרים בשבתות וימים טובים בשני בצורת. אמר עולא אמר ר' שמעון בן לקיש: מחלוקת זו שבין אנשי יריחו וחכמים היא בשל מכבדות (כפות תמרים שבראש הדקל המשמשות ככלי קיבול לתמרים אלו), כלומר, שנשרו ואינם מחוברים עוד לעץ, אבל נשארו בתוך המכבדות, דרבנן סברי [שחכמים סוברים]: גזרינן [גוזרים אנו] שמא יעלה על הדקל ויתלוש מאלה שהן מחוברות עוד, ואנשי יריחו סברי [סוברים]: לא גזרינן [גוזרים אנו] שמא יעלה ויתלוש. אבל בשל בין הכיפין שנפלו בין ענפי הדקל למטה ששוב אין בכך חשש תלישה — דברי הכל מותר.

אָמַר לֵיהּ רָבָא: וְהָא מוּקְצוֹת נִינְהוּ! וְכִי תֵּימָא הוֹאִיל דַּחֲזִי לָעוֹרְבִין – הָשְׁתָּא מוּכָן לָאָדָם לָא הָוֵי מוּכָן לַכְּלָבִים, דִּתְנַן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם לֹא הָיְתָה נְבֵילָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת – אֲסוּרָה, לְפִי שֶׁאֵינָהּ מִן הַמּוּכָן, מוּכָן לָעוֹרְבִים הָוֵי מוּכָן לָאָדָם?!

אמר ליה [לו] רבא: והא [והרי] מוקצות נינהו [הן] שאינן מוכנות מבעוד יום למאכל, שלא נשרו לפני השבת, ודבר שאסור בין השמשות, נאסר לכל השבת אף שהשתנה מצבו בשבת. וכי תימא [ואם תאמר]: הואיל דחזי [שראוי] לעורבין, שהעורבים שמגדלים בבית יכולים לעוף ללקט את התמרים הללו אפילו כשהן עדיין מחוברות, ונמצא שהתמרים מוכנים עבורם. הרי השתא [עכשיו] יודעים אנו כי מוכן לאדם לא הוי [אינו] נחשב מוכן לכלבים. דתנן [שהרי שנינו במשנה]: ר' יהודה אומר: אם לא היתה מתה הבהמה ונעשית נבילה מערב שבת — אסורה להיאכל בשבת לכלבים לפי שאינה מן המוכן, הרי בהמה זו בעוד שהיא חיה היתה מוכנה לאכילת אדם, בכל זאת אומרים כי הכנה זו אינה מספקת כדי להחשיבה מוכנה גם לאכילת הכלבים לכשתתנבל. מוכן לעורבים הוי [הינו] מוכן לאדם?!

אָמַר לֵיהּ: אִין, מוּכָן לָאָדָם – לָא הָוֵי מוּכָן לַכְּלָבִים, דְּכָל מִידֵּי דַּחֲזִי לְאִינִישׁ לָא מַקְצֶה לֵיהּ מִדַּעֲתֵיהּ. מוּכָן לָעוֹרְבִים – הָוֵי מוּכָן לָאָדָם, כָּל מִידֵּי דַּחֲזִי לְאִינִישׁ דַּעֲתֵיהּ עִלָּוֵיהּ.

אמר ליה [לו]: אין [כן] הוא, מוכן לאדם — אכן לא הוי [אינו] מוכן לכלבים, שכן כל מידי דחזי לאיניש [דבר שראוי לו לאדם] לשימושו, הוא לא מקצה ליה מדעתיה [אותו מדעתו] ונשאר רק בגדר זה, ואילו מוכן לעורבים — הוי [הריהו] מוכן לאדם, שכל מידי דחזי לאיניש [דבר שראוי לו לאדם], דעתיה עלויה [דעתו עליו], וגם אם מוכן מתחילה לעורבים מוכן אדם לאכול ממה שאפשר לו לאכול. עד כאן דברי עולא בשם ר' שמעון בן לקיש.

כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מַחֲלוֹקֶת בְּשֶׁל בֵּין כֵּיפִין, דְּרַבָּנַן סָבְרִי: מוּכָן לָעוֹרְבִים לָא הָוֵי מוּכָן לָאָדָם, וְאַנְשֵׁי יְרִיחוֹ סָבְרִי: מוּכָן לָעוֹרְבִים הָוֵי מוּכָן לָאָדָם. אֲבָל בְּשֶׁל מַכְבֵּדוֹת – דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר, גָּזְרִינַן שֶׁמָּא יַעֲלֶה וְיִתְלוֹשׁ.

כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר גירסה אחרת בשם ר' שמעון בן לקיש: מחלוקת בשל בין כיפין, דרבנן סברי [שחכמים סוברים] כי מוכן לעורבים לא הוי [אינו] מוכן לאדם, ואנשי יריחו סברי [סוברים] כי מוכן לעורבים הוי [הריהו] מוכן לאדם, אבל בשל מכבדות — דברי הכל אסור, גזרינן [גוזרים אנו] שמא יעלה ויתלוש.

״וְנוֹתְנִין פֵּיאָה לַיָּרָק״. וְלֵית לְהוּ לְאַנְשֵׁי יְרִיחוֹ הָא דִּתְנַן, כְּלָל אָמְרוּ בַּפֵּיאָה: כֹּל שֶׁהוּא אוֹכֶל, וְנִשְׁמָר, וְגִידּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ, וּלְקִיטָתוֹ כְּאַחַת, וּמַכְנִיסוֹ לְקִיּוּם – חַיָּיב בַּפֵּיאָה.

שנינו במשנה כי אנשי יריחו היו נותנין פיאה לירק. ושואלים: וכי לית להו [ואין להם] לאנשי יריחו, אין הם מקבלים הא דתנן [דבר זה ששנינו במשנה], כלל אמרו בפיאה: כל שהוא אוכל (דבר מאכל), ונשמר בידי הבריות, וגידולו מן הארץ, ולקיטתו בשעת הבשלתו כאחת (בפעם אחת), ומכניסו לקיום שמאחסנו להשתמש בו במשך תקופה ארוכה — חייב בפיאה.

כֹּל שֶׁהוּא אוֹכֶל – פְּרָט לִסְפִיחֵי סָטִיס וְקוֹצָה. וְנִשְׁמָר – פְּרָט לְהֶפְקֵר, וְגִידּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ – פְּרָט לִכְמֵהִין וּפִטְרִיּוֹת, וּלְקִיטָתָן כְּאַחַת – פְּרָט לַתְּאֵנִים, וּמַכְנִיסוֹ לְקִיּוּם – פְּרָט לַיָּרָק.

ומפרטים: "כל שהוא אוכל" — פרט לספיחי הצמחים סטיס וקוצה הנועדים בעיקר לייצור צבע ולא לאכילה. "ונשמר" — פרט לצמח הפקר. "וגידולו מן הארץ" — פרט לכמהין ופטריות שאינם יונקים מן האדמה כשאר צמחים אלא מן הרקבובית. ולקיטתן כאחת — פרט לתאנים שאינן מתבשלות בבת אחת, ונלקטות מעט מעט בכל פעם. "ומכניסו לקיום" — פרט לירק שאי אפשר להשאירו זמן מרובה וצריכים לאכול אותו מיד.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הָכָא בְּרָאשֵׁי לְפָתוֹת עָסְקִינַן, וּמַכְנִיסוֹ לְקִיּוּם עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר קָמִיפַּלְגִי. מָר סָבַר: מַכְנִיסוֹ לְקִיּוּם עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר – שְׁמֵיהּ קִיּוּם, וּמָר סָבַר: לָא שְׁמֵיהּ קִיּוּם.

אמר רב יהודה אמר רב: הכא [כאן] בראשי (פקעות) של לפתות עסקינן [עוסקים אנו] שאותן אפשר להשהות זמן ממושך, ובענין מכניסו לקיום על ידי דבר אחר קמיפלגי [נחלקו], שהרי את הלפת אין שומרים כמות שהיא אלא כובשים אותה בחומץ וכיוצא בו (ר"ח). מר סבר [חכם זה, אנשי יריחו, סברו]: מכניסו לקיום על ידי דבר אחר (חומץ וכדומה) — שמיה [שמו, נקרא] קיום, ומר סבר [וחכם זה, חכמים, סברו]: לא נקרא שמיה [שמו] קיום, ולכן אין להפריש ממנו פיאה.

תָּנוּ רַבָּנַן: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ נוֹתְנִין פֵּיאָה לַלֶּפֶת וְלַכְּרוּב. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף לַקַּפְלוֹט. וְתַנְיָא אִידָךְ: הָיוּ נוֹתְנִין פֵּיאָה לַלֶּפֶת וְלַקַּפְלוֹט, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף לַכְּרוּב,

תנו רבנן [שנו חכמים]: בראשונה היו נותנים פיאה ללפת ולכרוב, ר' יוסי אומר: אף לקפלוט (כרתי, מין בצל). ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: היו נותנין פיאה ללפת ולקפלוט, ר' שמעון אומר: אף לכרוב היו נותנים פאה.