גּוֹמְרָהּ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר. אֵימָתַי – בִּזְמַן שֶׁהִתְחִיל בָּהּ קוֹדֶם אַרְבָּעָה עָשָׂר, אֲבָל לֹא הִתְחִיל בָּהּ קוֹדֶם אַרְבָּעָה עָשָׂר – לֹא יַתְחִיל בָּהּ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, אֲפִילּוּ צִילְצוּל קָטָן, אֲפִילּוּ שְׂבָכָה קְטַנָּה, לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד – אִין, שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד – לָא! הוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ נַמִי גָּמְרִינַן, וְהָא קָא מַשְׁמַע לָן: דַּאֲפִילּוּ לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, מִיגְמַר – אִין, אַתְחוֹלֵי – לָא.

גומרה בארבעה עשר, אימתי? בזמן שהתחיל בה קודם ארבעה עשר, אבל לא התחיל בה קודם ארבעה עשר לא יתחיל בה בארבעה עשר אפילו היה זה צילצול (שרוך) קטן אפילו שבכה (רשת על הראש) קטנה. ונדייק: לצורך המועד — אין [כן], שלא לצורך המועד — לא. את הדיוק הזה דוחים: הוא הדין שאפילו שלא לצורך המועד נמי גמרינן [גם כן אנו גומרים], והא קא משמע לן [ודבר זה השמיע לנו] אפילו לצורך המועד מיגמר [לגמור] — אין [כן], אתחולי [להתחיל] — לא, ומקצת שאלתנו נפתרה, אבל לא כולה.

תָּא שְׁמַע, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל מְלָאכָה שֶׁהִיא לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד – גּוֹמְרָהּ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, וְשֶׁאֵינָהּ לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד – אָסוּר. וְעוֹשִׂין מְלָאכָה בְּעַרְבֵי פְסָחִים עַד חֲצוֹת בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ – אִין, לֹא נָהֲגוּ – לָא! וּשְׁמַע מִינָּהּ: לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד – אִין, שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד – לָא, שְׁמַע מִינָּהּ.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממקום אחר: שנינו, ר' מאיר אומר: כל מלאכה שהיא לצורך המועד — גומרה בארבעה עשר, ושאינה לצורך המועד — אסור, ועושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות במקום שנהגו. ונדייק: מקום שנהגו — אין [כן], לא נהגו — לא! ושמע מינה [ולמד מכאן] כמו שאמרנו: לצורך המועד — אין [כן], שלא לצורך המועד — לא. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד ממנה] שכן הוא.

״וַחֲכָמִים אוֹמְרִים שָׁלֹשׁ אוּמָּנִיּוֹת״. תָּנָא: הַחַיָּיטִין – שֶׁכֵּן הֶדְיוֹט תּוֹפֵר כְּדַרְכּוֹ בְּחוּלוֹ שֶׁל מוֹעֵד, הַסַּפָּרִין וְהַכּוֹבְסִין – שֶׁכֵּן הַבָּא מִמְּדִינַת הַיָּם וְהַיּוֹצֵא מִבֵּית הָאֲסוּרִין מְסַפְּרִין וּמְכַבְּסִין בְּחוּלוֹ שֶׁל מוֹעֵד. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הָרַצְעָנִין, שֶׁכֵּן עוֹלֵי רְגָלִים מְתַקְּנִין מִנְעֲלֵיהֶן בְּחוּלוֹ שֶׁל מוֹעֵד.

במשנה שנינו כי חכמים אומרים שלש אומניות יכולות להתחיל וממשיכות לעבוד ביום ארבעה עשר בניסן עד חצות. תנא [שנו] בדרך ביאור: החייטים מותרים לעשות מלאכה בערב פסח, שכן אף הדיוט (מי שאינו אומן) מותר לו להיות תופר כדרכו בחולו של מועד, וכיון שמצאנו היתר מסוים למלאכה זו בחול המועד שאיסורו חמור יותר, למדנו מכאן להקל במלאכה זו בערב הפסח. וכן הספרים והכובסים, שכן הבא ממדינת הים ולא הספיק להסתפר ולכבס קודם החג או היוצא מבית האסורים מספרים ומכבסים בחולו של מועד. ר' יוסי בר' יהודה אומר: אף הרצענין שכן עולי רגלים מתקנים נעליהם בחולו של מועד, ואם כן אף לסנדלרים יש מקצת היתר.

בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: לְמֵידִין תְּחִילַּת מְלָאכָה מִסּוֹף מְלָאכָה. וּמָר סָבַר: אֵין לְמֵידִין תְּחִילַּת מְלָאכָה מִסּוֹף מְלָאכָה.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה באיזה עקרון נחלקו]? ומשיבים: מר [חכם זה, ר' יוסי בר' יהודה] סבר: למידין תחילת מלאכה מסוף מלאכה ואם התירו תיקון מנעלים אף התירו לעשותן לכתחילה בערב הפסח, ומר [וחכם זה, חכמים] סבר: אין למידין תחילת מלאכה מסוף מלאכה ותיקון מותר, אך עשיית מנעל מלכתחילה אסורה.

מתני׳ מוֹשִׁיבִין שׁוֹבָכִין לַתַּרְנְגוֹלִים בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, וְתַרְנְגוֹלֶת שֶׁבָּרְחָה מַחֲזִירִין אוֹתָהּ לִמְקוֹמָהּ. וְאִם מֵתָה – מוֹשִׁיבִין אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ. גּוֹרְפִין מִתַּחַת רַגְלֵי בְהֵמָה בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, וּבַמּוֹעֵד מְסַלְּקִין לַצְּדָדִין. מוֹלִיכִין כֵּלִים וּמְבִיאִין מִבֵּית הָאוּמָּן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד.

ועוד מדיני ערב הפסח. מושיבים שובכים לתרנגולים ביום ארבעה עשר בניסן. כלומר, מותר להושיב יונים ותרנגולים לדגור על הביצים בערב הפסח, ותרנגולת שברחה מלדגור — מחזירין אותה למקומה, ואם מתה הדוגרת — מושיבים אחרת תחתיה. וכן גורפין את הזבל מתחת רגלי בהמה ביום ארבעה עשר ובמועד (חול המועד) מסלקין אותו לצדדין. וכן מוליכין כלים (בגדים גמורים) ומביאין מבית האומן אחרים לתיקון אף על פי שאינם לצורך המועד.

גמ׳ הָשְׁתָּא אוֹתוֹבֵי מוֹתְבִינַן, אַהֲדוֹרֵי מִיבָּעֲיָא?! אָמַר אַבַּיֵי: סֵיפָא אֲתָאָן לְחוּלוֹ שֶׁל מוֹעֵד.

על מה ששנינו כאן לגבי התרנגולת תוהים: השתא [הרי עכשיו] למדנו אותובי מותבינן [להושיב את התרנגולת מלכתחילה מושיבים] אהדורי [להחזיר] אותה למקום הדגירה מיבעיא [נצרכה לומר]?! אמר אביי: סיפא אתאן [בסוף המשנה הגענו] לחולו של מועד, שמה שהותר להחזיר תרנגולת שברחה הוא אפילו בחולו של מועד שיש הפסד אם לא יעשה כן, וביום ארבעה עשר אף מושיבים אותה מלכתחילה.

אָמַר רַב הוּנָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא תּוֹךְ שְׁלֹשָׁה לְמִרְדָהּ, דְּאַכַּתִּי לֹא פָּרַח צִימְרָא מִינָּהּ. וְאַחַר שְׁלֹשָׁה לִישִׁיבָתָהּ – דְּפָסְדָא לָהּ בֵּיעֵי לְגַמְרִי. אֲבָל לְאַחַר שְׁלֹשָׁה לְמִרְדָהּ, דְּפָרַח לָהּ צִימְרָא מִינָּהּ, וְתוֹךְ שְׁלֹשָׁה לִישִׁיבָתָהּ דְּאַכַּתֵּי לָא פְּסִידִי בֵּיעֵי לְגַמְרִי – לָא מַהַדְרִינַן. רַבִּי אַמִי אָמַר: אֲפִילּוּ תּוֹךְ שְׁלֹשָׁה לִישִׁיבָתָהּ מַהַדְרִינַן.

אמר רב הונא: לא שנו היתר זה אלא תוך שלשה ימים למרדה לבריחתה מן הדגירה. דאכתי [שעדיין] לא פרח צימרא מינה [נסתלק החום ממנה] והתרנגולת יכולה עדיין לדגור, וכן אם היה הדבר לאחר שלשה ימים לישיבתה כבר — דפסדא לה ביעי [שמפסידה את הביצים] לגמרי, אבל לאחר שלשה ימים למרדה דפרח לה צימרא מינה [שנסתלק החום ממנה], ותוך שלשה ימים לישיבתה, דאכתי [שעדיין] לא פסידי ביעי [נפסדו הביצים] לגמרי — לא מהדרינן [מחזירים אנו] ר' אמי אמר: אפילו תוך שלשה ימים לישיבתה מהדרינן [מחזירים אנו].

בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: לְהֶפְסֵד מְרוּבֶּה – חָשְׁשׁוּ, לְהֶפְסֵד מוּעָט – לֹא חָשְׁשׁוּ, וּמָר סָבַר: לְהֶפְסֵד מוּעָט נַמִי חָשְׁשׁוּ.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה באיזה עקרון נחלקו]? ומשיבים: מר [חכם זה, רב הונא] סבר: להפסד מרובה של הביצים חששו, להפסד מועט שברחה בתוך שלושה ימים ואפשר למצוא בדוחק מי שירצה לקנות ביצים אלה בזול — לא חששו ולא התירו, ומר [וחכם זה, ר' אמי] סבר: להפסד מועט נמי [גם כן] חששו, ולכן התירו טירחה זו בחול המועד.

״גּוֹרְפִין מִתַּחַת״. תָּנוּ רַבָּנַן: הַזֶּבֶל שֶׁבֶּחָצֵר מְסַלְּקִין אוֹתוֹ לַצְּדָדִין, שֶׁבָּרֶפֶת וְשֶׁבֶּחָצֵר – מוֹצִיאִין אוֹתוֹ לָאַשְׁפָּה.

שנינו במשנה: גורפין את הזבל ביום ארבעה עשר מתחת רגלי הבהמה. תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא בהרחבה: הזבל שבחצר מסלקין אותו לצדדין, שברפת ושבחצר מוציאים אותו לאשפה מחוץ לבית.

הָא גּוּפָא קַשְׁיָא! אָמְרַתְּ: זֶבֶל שֶׁבֶּחָצֵר מְסַלְּקִין אוֹתוֹ לַצְּדָדִין. וַהֲדַר תָּנֵי: שֶׁבָּרֶפֶת וְשֶׁבֶּחָצֵר מוֹצִיאִין אוֹתוֹ לָאַשְׁפָּה! אָמַר אַבַּיֵי: לָא קַשְׁיָא; כָּאן – בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, כָּאן – בְּחוּלוֹ שֶׁל מוֹעֵד. רָבָא אָמַר: הָא וְהָא בְּחוּלוֹ שֶׁל מוֹעֵד, וְהָכִי קָאָמַר: אִם נַעֲשָׂה חָצֵר כְּרֶפֶת – מוֹצִיאִין אוֹתוֹ לָאַשְׁפָּה.

ושואלים: הא גופא קשיא [זו עצמה קשה], אמרת מצד אחד שזבל שבחצר מסלקין אותו לצדדין ולא לאשפה, והדר תני [וחזר ושנה] שברפת ושבחצר מוציאים אותו לאשפה! אמר אביי: לא קשיא [אינו קשה], כאן שהתירו להוציאו לאשפה מדובר ביום ארבעה עשר בניסן, כאן הסילוק לצדדים הוא בחולו של מועד. רבא אמר: הא והא [זו וזו] בחולו של מועד, והכי קאמר [וכך אמר] סתם חצר רק מסלקים את הזבל לצדדים, אבל אם נעשה חצר מלוכלכת כרפת — אף מוציאים אותו לאשפה.

״מוֹלִיכִין כֵּלִים וּמְבִיאִין מִבֵּית הָאוּמָּן״. אָמַר רַב פַּפָּא: בָּדֵיק לָן רָבָא, תְּנַן: מוֹלִיכִין וּמְבִיאִין כֵּלִים מִבֵּית הָאוּמָּן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד. וּרְמִינְהוּ: אֵין מְבִיאִין כֵּלִים מִבֵּית הָאוּמָּן, וְאִם חוֹשֵׁשׁ לָהֶן שֶׁמָּא יִגָּנְבוּ – מְפַנָּן לְחָצֵר אַחֶרֶת!

שנינו במשנה: מוליכין כלים ומביאין אותם מבית האומן. אמר ר' פפא: בדיק לן [בחן אותנו] רבא בשאלה. תנן [שנינו במשנה]: מוליכין ומביאין כלים מבית האומן, אף על פי שאינן לצורך המועד. ורמינהו [ומשליכים, ומראים סתירה ממקום אחר], ששנינו: אין מביאין כלים מבית האומן, ואם חושש להן שמא יגנבו — מפנן לחצר אחרת של האומן, אבל לא לביתו!

וּמְשַׁנִּינַן: לָא קַשְׁיָא; כָּאן – בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, כָּאן – בְּחוּלוֹ שֶׁל מוֹעֵד. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא בְּחוּלוֹ שֶׁל מוֹעֵד, וְלָא קַשְׁיָא; כָּאן – בְּמַאֲמִינוֹ, כָּאן – בְּשֶׁאֵינוֹ מַאֲמִינוֹ.

ומשנינן [ותירצנו] לו: לא קשיא [קשה] כאן שמביאין כלים מבית האומן — מדובר ביום ארבעה עשר, כאן שאין מביאין — מדובר בחולו של מועד. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הא והא [זו וזו] מדובר אפילו בחולו של מועד, ולא קשיא [קשה], כאן שאינו מביא לביתו — מדובר במאמינו (כשמאמין לאומן) שלא יעכב את החפץ בידו ולא ירצה למוסרו, כאן שהתירו להביא לביתו — מדובר בשאינו מאמינו.

וְהָתַנְיָא: מְבִיאִין כֵּלִים מִבֵּית הָאוּמָּן, כְּגוֹן הַכַּד מִבֵּית הַכַּדָּר, וְהַכּוֹס מִבֵּית הַזַּגָּג. אֲבָל לֹא צֶמֶר מִבֵּית הַצַּבָּע, וְלֹא כֵּלִים מִבֵּית הָאוּמָּן. וְאִם אֵין לוֹ מַה יֹּאכַל – נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ וּמַנִּיחוֹ אֶצְלוֹ. וְאִם אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ – מַנִּיחָן בַּבַּיִת הַסָּמוּךְ לוֹ. וְאִם חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא יִגָּנְבוּ – מְבִיאָן בְּצִינְעָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ.

והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מביאים כלים מבית האומן כגון הכד מבית הכדר והכוס מבית הזגג, אבל לא צמר מבית הצבע ולא כלים אחרים מבית האומן שאינם נחוצים למועד, ואם אין לו לאומן מה יאכל — נותן לו לאומן שכרו ומניחו אצלו (אצל האומן). ואם אינו מאמינו שיתן לו את החפץ אחרי שקיבל שכרו — מניחן בבית הסמוך לו. ואם חושש שמא יגנבו משם — מביאן בצינעה בתוך ביתו.

תֵּרַצְתָּ מְבִיאִין, מוֹלִיכִין קַשְׁיָא. דְּקָתָנֵי: אֵין מְבִיאִין, וְכָל שֶׁכֵּן דְּאֵין מוֹלִיכִין! אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא כִּדְשָׁנִינַן מֵעִיקָּרָא.

ומעירים: תרצת על ידי כך מביאין אולם מוליכין מביתו לבית האומן קשיא [קשה], דקתני [ששנינו]: אין מביאין וכל שכן שאין מוליכין לתיקון! אלא מחורתא כדשנינן מעיקרא [מחוור כפי שתירצנו קודם] שהברייתא מדברת בחולו של מועד, ומשנתנו בערב פסח.

מתני׳ שִׁשָּׁה דְּבָרִים עָשׂוּ אַנְשֵׁי יְרִיחוֹ, עַל שְׁלֹשָׁה מִיחוּ בְּיָדָם. וְעַל שְׁלֹשָׁה לֹא מִיחוּ בְּיָדָם. וְאֵלּוּ הֵן שֶׁלֹּא מִיחוּ בְּיָדָם: מַרְכִּיבִין דְּקָלִים כָּל הַיּוֹם, וְכוֹרְכִין אֶת שְׁמַע, וְקוֹצְרִין וְגוֹדְשִׁין לִפְנֵי הָעוֹמֶר. וְאֵלּוּ שֶׁמִּיחוּ בְּיָדָם: מַתִּירִין גַּמְזִיּוֹת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ,

ועוד בדיני ערב הפסח, ואגב כך במנהגי מקום: ששה דברים עשו אנשי יריחו הישראלים שלא כמנהג כל ישראל, על שלשה מיחו חכמים בידם ועל שלשה לא מיחו בידם. ואלו הן שלא מיחו בידם: מרכיבין דקלים כל היום של ארבעה עשר בניסן, וכורכין את שמע (כפי שיבואר בגמרא), וקוצרין וגודשין את התבואה עוד לפני הקרבת העומר. ואלו שמיחו בידם: היו מתירין להשתמש בגמזיות (ענפים שצמחו מעצי חרוב ושקמה) של הקדש, שהקדישו את העצים לבדק הבית לאחר שנקצצו ולא היו בהם ענפים ולאחר שהוקדשו הצמיחו ענפים חדשים.