קָרוֹב לְהַאֲכִיל אֶת יִשְׂרָאֵל קָדָשִׁים בַּחוּץ. מְקוּלָּס – אִין, שֶׁאֵין מְקוּלָּס – לָא! אָמְרִי: מְקוּלָּס – לָא שְׁנָא אֲמַר לָא שְׁנָא לָא אֲמַר. שֶׁאֵינוֹ מְקוּלָּס, פֵּירֵשׁ – אִין, לֹא פֵּירֵשׁ – לָא!

קרוב להאכיל את ישראל קדשים בחוץ שנראה צלי זה כפסח ממש ושמא יבואו אנשים לטעות. ונדייק: גדי מקולס — אין [כן] הוא שנאמר בו איסור זה, גדי שאין מקולס — לא! וקשה לרב האוסר אף בבשר סתם. אמרי [אומרים] כך יש להבין: גדי מקולס, לא שנא [שונה] אם אמר שהוא לפסח, לא שנא [שונה] אם לא אמר שהוא לפסח, כיון שנראה כעשוי לשם קרבן — אסור. גדי שאינו מקולס, אם פירש שהוא לפסח — אין [כן], יש לחשוש שמא נראה כמקדישו לקרבן, לא פירש — לא.

רַב אַחָא מַתְנֵי לָהּ לְהָא מַתְנִיתִין כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. מַתְקִיף לָהּ רַב שֵׁשֶׁת: בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּתָנֵי לָהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי – נִיחָא, אֶלָּא לְמַאן דְּמַתְנֵי כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן מִי נִיחָא?

רב אחא מתני לה להא מתניתא [היה שונה את הברייתא הזו של תודוס] כר' שמעון. מתקיף לה [מקשה עליה] רב ששת: בשלמא למאן דתני לה [נניח למי ששונה אותה] כר' יוסי — ניחא [נוח הדבר] אלא למאן דמתני [למי ששונה אותה] כר' שמעון מי ניחא [האם נוח]?

וְהָתְנַן: רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר, שֶׁלֹּא הִתְנַדֵּב כְּדֶרֶךְ הַמִּתְנַדְּבִים.

והתנן [והרי שנינו במשנה] שנחלקו חכמים באדם המקדיש דבר שאינו ראוי להקדש ידוע, כגון מי שרצה להביא מנחה מן השעורים (ואין מנחה אלא משל חיטים), שחכמים אומרים שהוא חייב להביא מנחה, שהרי בכל אופן בתחילת דבריו נדר להביא מנחה — אבל אינו מביא אלא מנחת חיטים. ור' שמעון פוטר משום שלדעתו אותו אדם לא התנדב כדרך המתנדבים, שהוא סבור שיש לראות את המשפט בשלמותו: "מנחה מן השעורים", ומנחת שעורים אינה קיימת כלל. ואף כאן לענין הפסח, כיון שאין אדם מקדיש לקרבן הפסח אלא בהמה חיה ואינו מקדיש בשר, וכיון שאומר "בשר זה לפסח" שוב אינו דומה להקדש, ואין שם הקדש חל עליו.

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַשִׁי: וּמַאן דְּמַתְנֵי לָהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי מִי נִיחָא? וְהָאָמַר רָבָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּשִׁיטַת רַבִּי יוֹסֵי אֲמָרָהּ, דְּאָמַר: אַף בִּגְמַר דְּבָרָיו אָדָם נִתְפָּס.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: ומאן דמתני לה [ומי ששונה אותה] כר' יוסי מי ניחא [האם נוח]? והא [והרי] אמר רבא: ר' שמעון בענין מנחת שעורין בשיטת ר' יוסי אמרה, שאמר: אף בגמר דבריו אדם נתפס. שנחלקו חכמים בדיני הקדשות, כאשר מקדיש אדם בהמה לשתי מטרות כאחת, כגון שאומר עליה שהיא עולה ושלמים, שלדעת ר' מאיר "אדם נתפס בתחילת דבריו", וכיון שהוציא מפיו בתחילה שם עולה — ממילא הוקדשה הבהמה לעולה. ואילו ר' יוסי אומר שאדם נתפס בכל דבריו, ובמקרה זה יש לדון באותה בהמה כמוקדשת לשני דברים, ולאחר שיפול בה מום יפדוה ויקנו בדמיה עולה ושלמים. ור' שמעון סבור כר' יוסי בענין מנחה מן השעורים, שלדעתו אין לקבל רק את המלה הראשונה "מנחה" שהזכיר אלא גם מה שהוסיף "מן השעורים" ועל ידי כך ביטל למעשה את דבריו הראשונים.

מַאי לָאו, מִדְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר לָהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי – רַבִּי יוֹסֵי נַמִי סָבַר לָהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן! לֹא, רַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר לָהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי, וְלֹא רַבִּי יוֹסֵי סָבַר לָהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן.

מאי לאו [האם לא] מדר' שמעון סבר לה [כיון שר' שמעון סבור] כשיטת ר' יוסי, אף ר' יוסי נמי סבר לה [גם כן סבור] כר' שמעון שמי שמתנדב שלא כדרך המתנדבים לא אמר כלום, ואם כן הקשה לר' שמעון — קשה אף לר' יוסי! ודוחים: לא, אמנם ר' שמעון סבר לה כר' יוסי, אבל לא ר' יוסי סבר לה כר' שמעון ולא קיבל את שיטתו שמי שהתנדב שלא כדרך המתנדבים אין בדבריו ממש.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: תּוֹדוֹס אִישׁ רוֹמִי גַּבְרָא רַבָּה הֲוָה, אוֹ בַּעַל אֶגְרוֹפִין הֲוָה?

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] בעיה בסיפור זה שהזכרנו, אותו תודוס איש רומי, גברא רבה הוה [אדם גדול היה] בתורה, ומפני חשש לכבוד התורה לא נידוהו, או בעל אגרופים הוה איש תקיף במקומו שקשה להטיל עליו עונש.

תָּא שְׁמַע, עוֹד זוֹ דָּרַשׁ תּוֹדוֹס אִישׁ רוֹמִי: מָה רָאוּ חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה שֶׁמָּסְרוּ [עַצְמָן] עַל קְדוּשַּׁת הַשֵּׁם לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ

ומביאים ראיה, תא שמע [בוא ושמע], ששנינו: עוד זו דרש תודוס איש רומי: מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמם על קדושת השם לכבשן האש בימי נבוכדנצר ולא עבדו עבודה זרה מפני היראה?

נָשְׂאוּ קַל וָחוֹמֶר בְּעַצְמָן מִצְּפַרְדְּעִים, וּמַה צְּפַרְדְּעִים שֶׁאֵין מְצוּוִּין עַל קְדוּשַּׁת הַשֵּׁם, כְּתִיב בְּהוּ: ״וּבָאוּ [וְעָלוּ] בְּבֵיתֶךָ [וגו׳] וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ״. אֵימָתַי מִשְׁאָרוֹת מְצוּיוֹת אֵצֶל תַּנּוּר – הֱוֵי אוֹמֵר בְּשָׁעָה שֶׁהַתַּנּוּר חַם, אָנוּ שֶׁמְּצוּוִּין עַל קְדוּשַּׁת הַשֵּׁם – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!

נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים במכות מצרים. ומה צפרדעים שאין מצווים על קדושת השם, כתיב בהו [נאמר בהם] "ושרץ היאר צפרדעים ועלו ובאו בביתך ובחדר משכבך ועל מטתך ובבית עבדיך ובעמך ובתנוריך ובמשארותיך" (שמות ז, כח), אימתי משארות מצויות אצל תנור — הוי אומר בשעה שהתנור חם, ובכלל זאת כיון שנצטוו מה' להציק למצרים באו ונכנסו לתוך התנורים הלוהטים. אנו שמצווים על קדושת השם — על אחת כמה וכמה שצריכים למסור נפשנו על כך ולהכנס לשם כך אף לכבשן האש. ולפי דרכנו למדנו שתודוס דרש בדברי תורה ברבים ומכאן שאדם גדול היה.

רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין אָמַר: מַטִּיל מְלַאי לְכִיס שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הָיָה, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַמַּטִּיל מְלַאי לְכִיס תַּלְמִידֵי חֲכָמִים – זוֹכֶה וְיוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף״.

ר' יוסי בר' אבין אמר: חשיבותו של תודוס היתה שמטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים היה שהיה מלוה כסף לתלמידי חכמים ומשתתף עמם כדי שיוכלו לפתוח עסקים ובזה כחו. שאמר ר' יוחנן: כל המטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים זוכה ויושב בישיבה של מעלה שנאמר "כי בצל החכמה בצל הכסף" (קהלת ז, יב), שמתפרש שנותן הכסף לחכמים זוכה להיות עמם בשל כך "בצל החכמה".

מתני׳ מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַדְלִיק אֶת הַנֵּר בְּלֵילֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים – מַדְלִיקִין, מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַדְלִיק – אֵין מַדְלִיקִין. וּמַדְלִיקִין בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. וּבִמְבוֹאוֹת הָאֲפֵלִים, וְעַל גַּבֵּי הַחוֹלִים.

ועוד ממשיכים להביא דברים על הבדלי מנהגים בין מקומות שונים. מקום שנהגו להדליק את הנר בבית בלילי יום הכפורים — מדליקין אותו. מקום שנהגו שלא להדליק — אין מדליקין, ומדליקין במקום שלא נהגו להדליק בבית בבתי כנסיות ובבתי מדרשות מפני כבוד המקום. ובמבואות האפלים שלא ינזקו הבריות שם, ועל גבי (ליד) החולים.

גמ׳ תָּנָא: בֵּין שֶׁאָמְרוּ לְהַדְלִיק וּבֵין שֶׁאָמְרוּ שֶׁלֹּא לְהַדְלִיק – שְׁנֵיהֶן לְדָבָר אֶחָד נִתְכַּוְּונוּ. אָמַר רַב יְהוֹשֻׁעַ, דָּרַשׁ רָבָא: ״וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ וגו׳״. בֵּין שֶׁאָמְרוּ לְהַדְלִיק וּבֵין שֶׁאָמְרוּ שֶׁלֹּא לְהַדְלִיק – שְׁנֵיהֶם לֹא נִתְכַּוְּונוּ אֶלָּא לְדָבָר אֶחָד.

תנא [שנינו בתוספתא] בין במקום שאמרו להדליק ובין במקום שאמרו שלא להדליק — שניהן לדבר אחד נתכוונו — להרחיק את האדם מן העבירה. שכן יום הכיפורים אסור בתשמיש, ואלה שאמרו להדליק סברו כי בודאי לא ישמש אדם מיטתו לאור הנר ונמצא האור מסייע להפרישם. והאחרים סברו להיפך שאם איננו רואה את אשתו לא יבוא לחשוב על עניני תשמיש עמה ולכן לא ידליק ביום הכיפורים. ומכל מקום — לאותה מטרה עצמה נתכוונו. אמר רב יהושע דרש רבא: "ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר" (ישעיה ס, כא), בין שאמרו להדליק ובין שאמרו שלא להדליק — שניהם לא נתכוונו אלא לדבר אחד ולשם מצוה. נמצא שכל ישראל מתכוונים אף בשעת שינוי המנהגים לאותן כוונות שבקדושה.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין מְבָרְכִין עַל הָאוּר אֶלָּא בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, הוֹאִיל וּתְחִלַּת בְּרִיָּיתוֹ הוּא. אָמַר לֵיהּ הַהוּא סָבָא, וְאִיתֵימָא רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: יִשַּׁר, וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן. עוּלָּא הֲוָה רָכֵיב חֲמָרָא וְאָזֵיל, וַהֲוָה שָׁקֵיל וְאָזֵיל רַבִּי אַבָּא מִימִּינֵיהּ, וְרַבָּה בַּר בַּר חָנָה מִשְּׂמָאלֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְעוּלָּא: וַדַּאי דְּאַמְרִיתוּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן אֵין מְבָרְכִין עַל הָאוּר אֶלָּא בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, הוֹאִיל וּתְחִלַּת בְּרִיָּיתוֹ הוּא?

מענין לענין בדיני הדלקת הנר, וכפי שלהלן יבואר שהענין קשור בדיני יום הכיפורים, מביאים מה ש אמר רב יהודה אמר שמואל: אין מברכין על הנר (ברכת "בורא מאורי האש") אלא במוצאי שבת, הואיל ותחלת ברייתו הוא שהאש הראשונה נבראה ונוצרה במוצאי שבת. אמר ליה ההוא סבא [אמר לו זקן אחד] ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה רבה בר בר חנה: ישר (נכון), וכן אמר ר' יוחנן. מסופר: עולא הוה רכיב חמרא ואזיל והוה שקיל ואזיל [היה רוכב על החמור והולך והיה מהלך] ר' אבא מימיניה [מימינו] ורבה בר בר חנה משמאליה [משמאלו], אמר ליה [לו] ר' אבא לעולא: האם ודאי (נכון ומדוייק) הוא מה דאמריתו [שאמרתם, מה שמוסרים בשמך] משמיה [משמו] של ר' יוחנן: אין מברכין על האור אלא במוצאי שבת, הואיל ותחלת ברייתו הוא למעט מוצאי יום הכיפורים, שאין לברך על הנר במוצאי יום הכיפורים.

הֲדַר עוּלָּא חֲזָא בֵּיהּ בְּרַבָּה בַּר בַּר חָנָה בִּישׁוּת. אָמַר לֵיהּ: אֲנָא לָאו אַהָא אֲמַרִי, אֶלָּא אַהָא אֲמַרִי. דְּתָנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, אַף בְּמָקוֹם שֶׁאָמְרוּ שֶׁלֹּא לְהַדְלִיק – מַדְלִיקִין, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת. וְעָנֵי רַבִּי יוֹחָנָן בַּתְרֵיהּ: וַחֲכָמִים אוֹסְרִים. אָמַר לֵיהּ: עֲדָא תְּהֵא.

וכיון שעולא מעולם לא מסר שמועה זו, הבין עולא שמן הסתם נתגלגלה שמועה זו על ידי רבה בר בר חנה שהביא מארץ ישראל דבר זה, מסופר: הדר [החזיר] עולא פניו, חזא ביה [וראה את] רבה בר בר חנה בישות [בעין זעומה] שכעס עליו על שאמר דבר שלא אמרו ר' יוחנן, אבל לא אמר דבר. אבל רבה בר בר חנה הבין מה כוונתו, אמר ליה [לו]: אנא לאו אהא אמרי אלא אהא אמרי [אני לא על דבר זה אמרתי אלא על זה דבר אחר אמרתי] שהיה מעשה כי תני תנא קמיה [שנה התנא חוזר המשניות לפני] ר' יוחנן ברייתא זו, ר' שמעון בן אלעזר אומר: יום הכפורים שחל להיות בשבת אף במקום שאמרו שלא להדליק ביום הכיפורים מדליקין בו נר מפני כבוד השבת. ועני [וענה] ר' יוחנן בתריה [אחריו] להשלים דבריו: וחכמים אוסרים אפילו כשחל בשבת. אמר לו: עדא תהא [זו תהא] כך מתקבל ומסתבר שזה היה הדבר שאמר ר' יוחנן.

קָרֵי עֲלֵיהּ רַב יוֹסֵף: ״מַיִם עֲמוּקִּים עֵצָה בְלֶב אִישׁ

קרי עליה [קרא עליו] רב יוסף על מאורע זה את הפסוק "מים עמקים עצה בלב איש