וְאַל יְשַׁנֶּה אָדָם מִפְּנֵי הַמַּחֲלוֹקֶת. כַּיּוֹצֵא בּוֹ, הַמּוֹלִיךְ פֵּירוֹת שְׁבִיעִית מִמָּקוֹם שֶׁכָּלוּ לְמָקוֹם שֶׁלֹּא כָּלוּ, אוֹ מִמָּקוֹם שֶׁלֹּא כָּלוּ לְמָקוֹם שֶׁכָּלוּ – חַיָּיב לְבַעֵר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: צֵא וְהָבֵא לְךָ אַף אַתָּה.

וכלל אמרו חכמים: אל ישנה אדם ממנהג המקום מפני המחלוקת. כיוצא בו. המוליך פירות שביעית (של שנת השמיטה) ממקום שכלו לחיה מן השדה, שפירות שביעית מותרים לאכילה לבעלי בתים המחזיקים את הפירות בבתיהם — כל עוד אותם הפירות מצויים עדיין בשדה כהפקר לכל, ואם כלו מן השדה יש לבערם מן הבית. אם הוליך פירות כאלה ממקום שכבר כלו מן השדה למקום שלא כלו, או ממקום שלא כלו למקום שכלו — הוא חייב לבער כחומרי שני המקומות. ר' יהודה אומר בכגון זה אינו צריך, שאומר לו לבן המקום: צא והבא לך אף אתה ממקום שמצויים בו עדיין פירות אלה בשדה.

גמ׳ מַאי אִירְיָא עַרְבֵי פְסָחִים? אֲפִילּוּ עַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וְעַרְבֵי יָמִים טוֹבִים נַמִי! דְּתַנְיָא: הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים, מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה – אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם. הָתָם מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה הוּא דְּאָסוּר, סָמוּךְ לַמִּנְחָה – לֹא. הָכָא – מֵחֲצוֹת. אִי נַמִי: הָתָם – סִימַן בְּרָכָה הוּא דְּלָא חֲזִי, אֲבָל שַׁמּוֹתֵי – לָא מְשַׁמְּתִינַן לֵיהּ. הָכָא – שַׁמּוֹתֵי נַמִי מְשַׁמְּתִינַן לֵיהּ.

ושואלים: מאי איריא [מה שייך, מדוע דוקא] שנה איסור זה בערבי פסחים? אפילו ערבי שבתות וערבי ימים טובים נמי [גם כן] אסורים במלאכה! דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: העושה מלאכה בערבי שבתות וימים טובים מן זמן המנחה ולמעלה (והלאה) אינו רואה סימן ברכה לעולם! ומשיבים, יש בכל זאת הבדל: התם [שם] בערב שבת או חג אחר מן המנחה ולמעלה — הוא שאסור, ואילו סמוך למנחה — לא. הכא [כאן] בערב פסח האיסור הוא כבר מחצות היום. אי נמי [או גם כן] אפשר להראות הבדל אחר, התם [שם] בערב שבת וחג סימן ברכה הוא דלא חזי [שאינו רואה], אבל שמותי לא משמתינן ליה [לנדות אין מנדים אותו], הכא שמותי נמי משמתינן ליה [כאן בערב פסח לנדות גם כן מנדים אותו] כי בערב פסח יש איסור ממש בדבר.

גּוּפָא: הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וּבְעַרְבֵי יָמִים טוֹבִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה, וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת וּבְמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב וּבְמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים, וּבְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ שָׁם נִידְנוּד עֲבֵירָה, לְאַתּוֹיֵי תַּעֲנִית צִיבּוּר – אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם.

גופא, לגופה של אותה הלכה שהזכרנו מביאים אנו את המקור בשלמותו: העושה מלאכה בערבי שבתות וערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה, וכן מקדים לעשות במוצאי שבת ובמוצאי יום טוב ובמוצאי יום הכפורים, ובכל מקום שיש שם נידנוד עבירה שאם מקדים או מאחר יכול להיכשל בעשיית מלאכה ביום האסור. ומעירים: לאתויי [להביא להוסיף] תענית ציבור מאותן תעניות (כתשעה באב ותעניות על הגשמים) שיש בהן איסור מלאכה, אינו רואה סימן ברכה לעולם במלאכתו שעושה, מפני שהוא קרוב לעבור עבירה.

תָּנוּ רַבָּנַן: יֵשׁ זָרִיז וְנִשְׂכָּר, וְיֵשׁ זָרִיז וְנִפְסָד, יֵשׁ שָׁפֵל וְנִשְׂכָּר וְיֵשׁ שָׁפֵל וְנִפְסָד. זָרִיז וְנִשְׂכָּר – דְּעָבֵיד כּוּלֵּי שַׁבְּתָא, וְלָא עָבֵיד בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא. זָרִיז וְנִפְסָד – דְּעָבֵיד כּוּלֵּי שַׁבְּתָא, וְעָבֵיד בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא. שָׁפֵל וְנִשְׂכָּר – דְּלָא עָבֵיד כּוּלֵּי שַׁבְּתָא. וְלָא עָבֵיד בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא. שָׁפֵל וְנִפְסָד – דְּלָא עָבֵיד כּוּלֵּי שַׁבְּתָא, וְעָבֵיד בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא. אָמַר רָבָא: הָנֵי נָשֵׁי דִּמְחוֹזָא, אַף עַל גַּב דְּלָא עָבְדַן עֲבִידְתָּא בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא – מִשּׁוּם מְפַנְּקוּתָא הוּא, דְּהָא כָּל יוֹמָא נַמִי לָא קָא עָבְדַן, אֲפִילּוּ הָכִי – שָׁפֵל וְנִשְׂכָּר קָרֵינַן לְהוּ.

כהמשך להלכות אלה מביאים מן התוספתא מה שתנו רבנן [שנו חכמים]: יש פעמים שאדם הוא זריז ונשכר בזריזותו, ויש זריז ונפסד, יש שפל (עצלן) ונשכר, ויש שפל ונפסד. כיצד? זריז ונשכר — דעביד כולי שבתא [שעובד כל השבוע], ולא עביד במעלי שבתא [עובד בערב שבת]. זריז ונפסד — דעביד כולי שבתא, ועביד במעלי שבתא [שעובד כל השבוע, ועובד גם בערב שבת]. שפל ונשכר כיצד? — זה שלא עביד כולי שבתא [עובד כל השבוע], ולא עביד במעלי שבתא [עובד בערב שבת], שפל ונפסד — זה שלא עביד כולי שבתא [עובד כל השבוע], ועביד במעלי שבתא [ועובד בערב שבת] להשלים מה שהחסיר. אמר רבא: הני נשי [אותן נשים] של העיר מחוזא, אף על גב [אף על פי] שלא עבדן עבידתא במעלי שבתא [עושות מלאכה בערב שבת] רק משום מפנקותא [פינוק] הוא, דהא [שהרי] כל יומא נמי [יום גם כן] לא קא עבדן [עושות הן], אפילו הכי [כך] שאין הדבר נובע מתוך זהירות במצוה אלא מתוך עצלות — בכל זאת שפל ונשכר קרינן להו [קוראים אנו להן] שיש בכך צד מעולה.

רָבָא רָמֵי, כְּתִיב: ״כִּי גָדֹל עַד שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ״, וּכְתִיב: ״כִּי גָדֹל מֵעַל שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ״, הָא כֵּיצַד? כָּאן – בְּעוֹשִׂין לִשְׁמָהּ, וְכָאן – בְּעוֹשִׂין שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. וְכִדְרַב יְהוּדָה, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לְעוֹלָם יַעֲסוֹק אָדָם בְּתוֹרָה וּמִצְוֹת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ – בָּא לִשְׁמָהּ.

במאמר זה נפגשנו במושג של אדם המקבל שכר על מצוה שעשה שלא לשמה, ובאותו ענין רבא רמי [השליך, הראה סתירה]: כתיב [נאמר] במקום אחד: "כי גדל עד שמים חסדך ועד שחקים אמיתך" (תהלים נז, יא), וכתיב [ונאמר] במקום אחר: "כי גדל מעל שמים חסדך ועד שחקים אמיתך" (תהלים קח, ה), הא כיצד? ומסביר: כאן שגדול מעל שמים בעושין את המצוה לשמה, וכאן (עד שמים) בעושין שלא לשמה שאף להם יש שכר. וכפי שאמר בענין זה רב יהודה דאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בסופו של דבר יבין יותר והוא בא לקיום לשמה.

תָּנוּ רַבָּנַן: הַמְצַפֶּה לִשְׂכַר אִשְׁתּוֹ, וְרֵיחַיִם – אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם. שְׂכַר אִשְׁתּוֹ – מַתְקוּלְתָּא. רֵיחַיָּיא – אַגַּרְתָּא. אֲבָל עָבְדָה וּמְזַבְּנָה – אִישְׁתַּבּוֹחֵי מִשְׁתַּבַּח בָּהּ קְרָא, דִּכְתִיב: ״סָדִין עָשְׂתָה וַתִּמְכֹּר״.

תנו רבנן [שנו חכמים]: המצפה לשכר אשתו העובדת או לשכר ריחים — אינו רואה סימן ברכה לעולם. ומסבירים: שכר אשתו הכוונה היא למתקולתא, שהיא עצמה טווה חוטים לאחרים לפי משקל (ר"ח) ששכרה מועט ובזיונה ברחוב מרובה. וריחייא הכוונה היא אגרתא [דמי שכירות] שהוא נוטל שכר מאלה הטוחנים בריחיים של יד שלו. אבל אם האשה עבדה ומזבנה [עושה מלאכת כפיים ומוכרת] אישתבוחי משתבח בה קרא [משתבח בה הכתוב] ומפאר את מעלותיה, שהרי נאמר באשת החיל "סדין עשתה ותמכר וחגור נתנה לכנעני" (משלי לא, כד).

תָּנוּ רַבָּנַן: הַמִּשְׂתַּכֵּר בְּקָנִים וּבְקַנְקַנִּים – אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם. מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּנָפֵישׁ אַפְחַזַּיְיהוּ – שָׁלְטָא בְּהוּ עֵינָא. תָּנוּ רַבָּנַן: תַּגָּרֵי סִימְטָא, וּמְגַדְּלֵי בְּהֵמָה דַּקָּה, וְקוֹצְצֵי אִילָנוֹת טוֹבוֹת, וְנוֹתְנִין עֵינֵיהֶן בְּחֵלֶק יָפֶה – אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם. מַאי טַעְמָא? דְּתָהוּ בֵּיהּ אֱינָשֵׁי.

ועוד תנו רבנן [שנו חכמים] בענין סימן ברכה: המשתכר בקנים או בקנקנים שהוא מוכר — אינו רואה סימן ברכה לעולם. מאי טעמא [מה הטעם] כיון דנפיש אפחזייהו שלטא בהו עינא [שמרובה נפחם שולטת בהם עין הרע], שהכל סבורים שהוא מוכר הרבה בעוד שאין הדבר כן. וכיוצא בכך תנו רבנן [שנו חכמים]: תגרי סימטא המוכרים סחורתם בסימטות הסמוכות לרשות הרבים והכל רואים אותם, ומגדלי בהמה דקה שכרגיל גורמים נזק לשדות אחרים, וקוצצי אילנות טובות העושים פרי, אפילו עשו כן בהיתר, וכן נותנין עיניהן בחלק יפה, אנשים שכאשר הם מתחלקים בדברים הריהם מקפידים לקבל את החלק הטוב יותר, כל אחד מאלו אינו רואה סימן ברכה לעולם, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? דתהו ביה אינשי [שאנשים תוהים עליו] ושמים לב למעשיהם ולכן אינם מתברכים בהם.

תָּנוּ רַבָּנַן, אַרְבַּע פְּרוּטוֹת אֵין בָּהֶן סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם: שְׂכַר כּוֹתְבִין, וּשְׂכַר מְתוּרְגְּמָנִין, וּשְׂכַר יְתוֹמִים, וּמָעוֹת הַבָּאוֹת מִמְּדִינַת הַיָּם.

ועוד כיוצא בדבר זה תנו רבנן [שנו חכמים], ארבע פרוטות אין בהן סימן ברכה לעולם: שכר כותבין של ספרי קודש, ושכר מתורגמנין שמסבירים ומתרגמים את דברי החכם הדורש לציבור בשבת, ושכר יתומים שמקבל אדם כשעושה שותפות עם אפוטרופוס של יתומים, ומעות הבאות ממדינת הים.

בִּשְׁלָמָא שְׂכַר מְתוּרְגְּמָנִין – מִשּׁוּם דְּמֶיחֱזֵי כִּשְׂכַר שַׁבָּת. וּמְעוֹת יְתוֹמִים נַמִי – לָאו בְּנֵי מְחִילָה נִינְהוּ. מָעוֹת הַבָּאוֹת מִמְּדִינַת הַיָּם – מִשּׁוּם דְּלָאו כָּל יוֹמָא מִתְרַחֵישׁ נִיסָּא.

ושואלים: בשלמא [נניח] שכר מתורגמנין אינם מצליחים בו משום דמיחזי [שנראה] כשכר שבת, שהם מקבלים שכר עבור עבודתם בשבת, ואף שאין בכך עבירה אינו נראה יפה. מעות יתומים נמי לאו בני מחילה נינהו [גם כן אינם בני מחילה] שהרי קטנים הם ואין בכוחם למחול על הפסדם, ואם נטל משהו מחלקם שלא כדין, כיון שאינם יכולים למחול לו כשאר שותפים המוחלים על הפסד זעיר — הרי הוא כגזלן. מעות הבאות ממדינת הים — משום דלאו כל יומא מתרחש ניסא [שלא בכל יום מתרחש נס], שהסיכון בסחורה המובאת ממרחקים הוא גדול מאד, ואם זכה והרויח הרי הוא מנכה לעצמו מזכויותיו.

אֶלָּא שְׂכַר כּוֹתְבִין מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע תַּעֲנִיּוֹת יָשְׁבוּ אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה עַל כּוֹתְבֵי סְפָרִים תְּפִילִּין וּמְזוּזוֹת שֶׁלֹּא יִתְעַשְּׁרוּ, שֶׁאִילְמָלֵי מִתְעַשְּׁרִין – אֵין כּוֹתְבִין. תָּנוּ רַבָּנַן: כּוֹתְבֵי סְפָרִים תְּפִילִּין וּמְזוּזוֹת, הֵן וְתַגָּרֵיהֶן וְתַגָּרֵי תַּגָּרֵיהֶן, וְכָל הָעוֹסְקִין בִּמְלֶאכֶת שָׁמַיִם, לְאִיתוּיֵי מוֹכְרֵי תְּכֵלֶת – אֵינָן רוֹאִין סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם. וְאִם עוֹסְקִין לִשְׁמָהּ – רוֹאִין.

אולם שכר כותבין מאי טעמא [מה טעם] אינם מצליחים בו? אמר ר' יהושע בן לוי: עשרים וארבע תעניות (כנגד משמרות כהונה. מהרש"א) ישבו אנשי כנסת הגדולה על כותבי ספרים של תורה תפלין ומזוזות שלא יתעשרו במלאכתם, שאילמלי מתעשרים — אין כותבים עוד. וכן תנו רבנן [שנו חכמים]: כותבי ספרים ותפילין ומזוזות, הן ותגריהם כלומר, הסוחרים הקונים מהם ותגרי תגריהם, וכל העוסקים במלאכת שמים ומתפרנסים ממנה, לאיתויי [להביא] מוכרי תכלת לציצית שגם הם בכלל זה — אינן רואים סימן ברכה לעולם. ואם עוסקים לשמה להוסיף שיהיו חפצי קדושה ומצוה מצויים לאחרים — רואים.

בְּנֵי בֵּיישָׁן נָהוּג דְּלָא הָווּ אָזְלִין מִצּוֹר לְצִידוֹן בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא. אֲתוּ בָּנַיְיהוּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אָמְרוּ לוֹ: אַבְהֲתִין אֶפְשָׁר לְהוּ, אֲנַן לָא אֶפְשָׁר לָן. אֲמַר לְהוּ: כְּבָר קִיבְּלוּ אֲבוֹתֵיכֶם עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךְ וְאַל תִּטּוֹשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ״.

במשנתנו דובר בשמירתם של מנהגי המקום, ובקשר לכך מסופר: בני ביישן נהוג [בית שאן היו נוהגים] שלא הוו אזלי [היו הולכים] מצור לצידון במעלי שבתא [בערב שבת] ליום השוק שהיה שם בערבי שבת. שהחמירו על עצמם שלא להתבטל מצורכי השבת, אף בנסיעה קצרה זו, מפני כבוד השבת. אתו בנייהו קמיה [באו בניהם לפני] ר' יוחנן לבקש שיתיר להם מנהג זה. אמרו לו: אבהתין [אבותינו] אפשר היה להו [להם] מחמת עושרם להתפרנס בלא יום שוק זה, אנן [אנחנו] לא אפשר לן [לנו]. אמר להו [להם]: כבר קיבלו אבותיכם עליהם מנהג טוב זה והוא מחייב אף אתכם, שנאמר: "שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך" (משלי א, ח). ואנו למדים מכאן שחייב אדם לשמור לא רק הלכות אלא אף מנהגי בית אבותיו.

בְּנֵי חוֹזַאי נָהֲגִי דְּמַפְרְשִׁי חַלָּה מֵאָרוּזָא. אֲתוּ וְאָמְרוּ לֵיהּ לְרַב יוֹסֵף. אֲמַר לְהוּ: נֵיכְלָהּ זָר בְּאַפַּיְיהוּ. אֵיתִיבֵיהּ אַבַּיֵי: דְּבָרִים הַמּוּתָּרִים וַאֲחֵרִים נָהֲגוּ בָּהֶן אִיסּוּר –

ועוד מסופר בענין מנהגים: בני העיר חוזאי נהגי דמפרשי [היו נוהגים שהיו מפרישים] חלה גם מעיסה של ארוזא [אורז], אתו [באו] ואמרו ליה [לו] לרב יוסף על מנהגם זה. אמר להו [להם]: ניכלה [שיאכל אותה] את החלה הזו זר מי שאינו כהן באפייהו [בפניהם], להראות להם במפגיע שאין מנהגם זה מנהג. איתיביה [הקשה לו] אביי ממה ששנינו: דברים המותרים מצד הדין ואחרים נהגו בהן איסור