שְׁמַע מִינָּהּ מִדְּרַבִּי עֲקִיבָא תְּלָת; שְׁמַע מִינָּהּ: אֵין בִּיעוּר חָמֵץ אֶלָּא שְׂרֵיפָה, וּשְׁמַע מִינָּהּ: הַבְעָרָה לְחַלֵּק יָצָאת, וּשְׁמַע מִינָּהּ: לָא אָמְרִינַן הוֹאִיל וְהוּתְּרָה הַבְעָרָה לְצוֹרֶךְ הוּתְּרָה נַמִי שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ.

ואין לי אלא בגוי שלא כיבשתו, ואין שרוי עמך בחצר. גוי שכיבשתו, ושרוי עמך בחצר מנין שגם הוא בכלל? תלמוד לומר "לא ימצא בבתיכם" לגמרי, ואף הוא בכלל.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם״ מַה תַּלְמוּד לוֹמַר? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ״לֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר [וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ] בְּכָל גְּבֻלֶךָ״.

ושואלים: אם נסמוך על הכתוב "לא ימצא בבתיכם" נבין שאין לי אלא שבבתיכם ממש, מה שנמצא בבורות בשיחין ובמערות (מיני בורות) מנין שאף הוא בכלל? תלמוד לומר "בכל גבלך" — בכל השייך לך.

לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר״ – שֶׁלְּךָ אִי אַתָּה רוֹאֶה, אֲבָל אַתָּה רוֹאֶה שֶׁל אֲחֵרִים וְשֶׁל גָּבוֹהַּ. יָכוֹל יַטְמִין וִיקַבֵּל פִּקְדוֹנוֹת מִן הַגּוֹי – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא יִמָּצֵא״.

ועדיין אני אומר: על חמץ שבבתים — עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הגוי. אולם בגבולין מחוץ לבית הדירה — שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים (של גויים) ושל גבוה (של הקדש). מנין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה שהאיסור שווה בשניהם?

אֵין לִי אֶלָּא בְּגוֹי שֶׁלֹּא כִּיבַּשְׁתּוֹ, וְאֵין שָׁרוּי עִמְּךָ בֶּחָצֵר. גּוֹי שֶׁכִּיבַּשְׁתּוֹ וְשָׁרוּי עִמְּךָ בֶּחָצֵר מִנַּיִן – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם״.

תלמוד לומר: "שאר" "שאר" לגזירה שוה. נאמר "שאר" בבתים — "שאר לא ימצא בבתיכם", ונאמר "שאר" בגבולין — "לא יראה לך שאר", ולמדים מכאן להשוות ההלכות: מה "שאור" האמור בבתים — עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הגוים, אף לגבי "שאור" האמור בגבולין עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יקבל פקדונות מן הגוים,

אֵין לִי אֶלָּא שֶׁבְּבָתֵּיכֶם, בַּבּוֹרוֹת בַּשִּׁיחִין וּבַמְּעָרוֹת מִנַּיִן – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּכָל גְּבֻלֶךָ״.

ומה "שאור" האמור בגבולין שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, אף "שאור" האמור בבתים — שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. ב לאחר הבאת ברייתא זו דנים בכמה דברים תמוהים ובלתי מובנים שבה.

וַעֲדַיִין אֲנִי אוֹמֵר: בַּבָּתִּים – עוֹבֵר מִשּׁוּם בַּל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא וּבַל יַטְמִין וּבַל יְקַבֵּל פִּקְדוֹנוֹת מִן הַגּוֹי. בַּגְּבוּלִין – שֶׁלְּךָ אִי אַתָּה רוֹאֶה, אֲבָל אַתָּה רוֹאֶה שֶׁל אֲחֵרִים וְשֶׁל גָּבוֹהַּ. מִנַּיִין לִיתֵּן אֶת הָאָמוּר שֶׁל זֶה בָּזֶה וְשֶׁל זֶה בָּזֶה –

אמר מר [החכם]: אין לי אלא בגוי שלא כיבשתו ואין שרוי עמך בחצר, גוי שכיבשתו ושרוי עמך בחצר מנין? תלמוד לומר "לא ימצא". ותוהים: מה טיבו של לימוד זה? הרי פשוט יותר הדין לגבי גוי שכיבשתו ושרוי עמך, יותר מגוי שלא כיבשתו ואינו שרוי עמך.

תַּלְמוּד לוֹמַר: שְׂאוֹר שְׂאוֹר לִגְזֵירָה שָׁוָה. נֶאֱמַר שְׂאוֹר בַּבָּתִּים: ״שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם״, וְנֶאֱמַר שְׂאֹר בַּגְּבוּלִין: ״לֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר״, מַה שְּׂאוֹר הָאָמוּר בַּבָּתִּים – עוֹבֵר מִשּׁוּם בַּל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא וּבַל יַטְמִין וּבַל יְקַבֵּל פִּקְדוֹנוֹת מִן הַגּוֹיִם, אַף שְׂאוֹר הָאָמוּר בַּגְּבוּלִין – עוֹבֵר מִשּׁוּם בַּל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא וּבַל יַטְמִין וּבַל יְקַבֵּל פִּקְדוֹנוֹת מִן הַגּוֹיִם.

ואם כן, כלפי לייא [הצד ההפוך] הולך דיון זה, ההיפך הוא המסתבר! אמר אביי: איפוך [הפוך] ואמור: אין לי לאסור אלא בגוי שכיבשתו ושרוי עמך בחצר, בגוי שלא כיבשתו ואין שרוי עמך בחצר וכו'.

וּמַה שְּׂאוֹר הָאָמוּר בַּגְּבוּלִין – שֶׁלְּךָ אִי אַתָּה רוֹאֶה אֲבָל אַתָּה רוֹאֶה שֶׁל אֲחֵרִים וְשֶׁל גָּבוֹהַּ, אַף שְׂאוֹר הָאָמוּר בַּבָּתִּים – שֶׁלְּךָ אִי אַתָּה רוֹאֶה אֲבָל אַתָּה רוֹאֶה שֶׁל אֲחֵרִים וְשֶׁל גָּבוֹהַּ.

רבא אמר: לעולם לא תיפוך [תהפוך] את הדברים, אלא יש לשנות את ההבנה בהם, כי לימוד זה אינו המשך של המשפט הקודם, אלא וארישא קאי [ולראש הברייתא הוא מוסב], ולענין היתר. וכך יש לקרוא את המשפט השלם: חמץ שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה חמץ של אחרים ושל גבוה, שחמץ של גוי אין חייבים בביעורו. אין לי אלא בגוי שלא כיבשתו ואין שרוי עמך בחצר שאין לך קשר עמו ועם חמצו, אבל גוי שכיבשתו ושרוי עמך בחצר מנין שאף חמץ שלו אינך חייב בביעורו? תלמוד לומר "לא ימצא".

אָמַר מָר: אֵין לִי אֶלָּא בְּגוֹי שֶׁלֹּא כִּיבַּשְׁתּוֹ וְאֵין שָׁרוּי עִמְּךָ בֶּחָצֵר, גּוֹי שֶׁכִּיבַּשְׁתּוֹ וְשָׁרוּי עִמְּךָ בֶּחָצֵר מִנַּיִן – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא יִמָּצֵא״.

ותוהים: אם כן, והאי תנא מיהדר אהיתירא [ותנא זה מחזר למצוא היתר] לחמץ זה של הגוי באשר הוא, ובסוף הדבר נסיב לה קרא לאיסורא [והביא את הפסוק שעניינו לאסור] "לא ימצא"?! ומשיבים שלא הביא התנא הוכחה מלשון "לא ימצא" אלא מן הביטוי השלם "לא ימצא לך", משום שנאמר "לך" "לך" תרי זימני [שתי פעמים] שבא להדגיש: רק חמץ השייך לך, לישראל, הוא האסור.

כְּלַפֵּי לַיָּיא?! אָמַר אַבַּיֵי: אֵיפּוֹךְ.

אמר מר [החכם]: יכול יטמין ויקבל פקדונות של חמץ מן הגוים תלמוד לומר "לא ימצא". ותוהים: הא אמרת רישא [הרי אמרת בתחילה] חמץ שלך — אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, משמע מכך של גוים מותר שיהא מצוי בביתו!

רָבָא אָמַר: לְעוֹלָם לֹא תִּיפּוֹךְ, וְאַרֵישָׁא קָאֵי. שֶׁלְּךָ אִי אַתָּה רוֹאֶה – אֲבָל אַתָּה רוֹאֶה שֶׁל אֲחֵרִים וְשֶׁל גָּבוֹהַּ, אֵין לִי אֶלָּא בְּגוֹי שֶׁלֹּא כִּיבַּשְׁתּוֹ וְאֵין שָׁרוּי עִמְּךָ בֶּחָצֵר, גּוֹי שֶׁכִּיבַּשְׁתּוֹ וְשָׁרוּי עִמְּךָ בֶּחָצֵר מִנַּיִן – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא יִמָּצֵא״.

ומשיבים: לא קשיא [קשה], הא [זה שאסור] — מדובר דקביל עליה [שקבל עליו] אחריות שאם יאבד ישלם מחירו, ונמצא החמץ כאילו היה שלו. הא [זה שמותר] — מדובר שלא קביל עליה [קבל עליו] אחריות, ונשאר החמץ ממון הגוי לכל דבר.

וְהַאי תַּנָּא מִיהֲדַר אַהֶיתֵּירָא וְנָסֵיב לָהּ קְרָא לְאִיסּוּרָא?! מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר ״לְךָ״ ״לְךָ״ תְּרֵי זִימְנֵי.

כי הא [כמו זה] שאמר להו [להם] רבא לבני העיר מחוזא: בעירו חמירא דבני חילא מבתייכו [בערו את החמץ של אנשי הצבא הגוים מבתיכם] שהיו אנשי הצבא מביאים עימם קמח, ובני העיר היו חייבים לאפות ממנו לחם עבורם. וטעמו של דבר, כיון שאילו מיגנב [יגנב] הקמח ואילו מיתביד [יאבד] — ברשותייכו קאי, ובעיתו לשלומי [ברשותכם הוא עומד, וצריכים אתם לשלם עבורו], אם כן, כדילכון דמי [כשלכם הוא נחשב] ואסור.

אָמַר מָר: יָכוֹל יַטְמִין וִיקַבֵּל פִּקְדוֹנוֹת מִן הַגּוֹיִם – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא יִמָּצֵא״. הָא אָמְרַתְּ רֵישָׁא: שֶׁלְּךָ – אִי אַתָּה רוֹאֶה, אֲבָל אַתָּה רוֹאֶה שֶׁל אֲחֵרִים וְשֶׁל גָּבוֹהַּ!

ומקשים: הניחא למאן [הסבר זה נוח לדעת מי] שאמר דבר הגורם לממון — כממון דמי [נחשב], כלומר אפילו דבר שכשלעצמו (או בשעה זו) אינו שווה כסף, אבל אבידתו או גניבתו גורמת התחייבות כספית, הריהו נחשב ככסף ממש. ולשיטה זו אף שהחמץ של החיילים אינו שלו, כיון שחייב באחריותו — הריהו כשלו. אלא למאן [לדעת מי] שאמר שדבר הגורם לממון לאו [לא] כממון דמי [הוא נחשב], מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

לָא קַשְׁיָא; הָא – דְּקַבֵּיל עֲלֵיהּ אַחֲרָיוּת, הָא – דְּלָא קַבֵּיל עֲלֵיהּ אַחֲרָיוּת.

ומשיבים: שאני הכא [שונה כאן], שאמר "לא ימצא", להדגיש: לא ימצא מכל מקום, ואפילו כאשר יש רק קשר קלוש עם הישראל המחזיק את החמץ ברשותו, אף שאינו מתחייב דבר באבידתו או בגניבתו.

כִּי הָא דַּאֲמַר לְהוּ רָבָא לִבְנֵי מְחוֹזָא: בְּעִירוּ חֲמִירָא דִּבְנֵי חֵילָא מִבָּתַּיְיכוּ, כֵּיוָן דְּאִילּוּ מִיגְנַב וְאִילּוּ מִיתְבִיד – בִּרְשׁוּתַיְיכוּ קָאֵי וּבָעִיתוּ לְשַׁלּוֹמֵי – כְּדִילְכוֹן דָּמֵי, וְאָסוּר.

איכא דאמרי [יש שאומרים] זאת להיפך: הניחא למאן [הסבר זה נוח לדעת מי] שאמר דבר הגורם לממון לאו [לא] כממון דמי [הוא נחשב],

הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: דָּבָר הַגּוֹרֵם לְמָמוֹן – כְּמָמוֹן דָּמֵי. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: לָאו כְּמָמוֹן דָּמֵי, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

שמע מינה [למד ממנה] מדברי ר' עקיבא תלת [שלושה דברים] בהלכה. שמע מינה [למד ממנה] כי לדעתו אין ביעור חמץ אלא שריפה, שהרי טעמו משום איסור הבערה ביום טוב. ושמע מינה [ולמד ממנה] הבערה שנתפרש איסורה במקרא לחלק יצאת (באה) כדי להפריד בין אבות המלאכה השונים, שהעושה כמה מיני אבות מלאכה חייב על כל אב מלאכה לעצמו. ולא כשיטה האחרת שלפיה איסור הבערה הוא איסור לעצמו, הקל מאבות המלאכה האחרים. ושמע מינה [ולמד ממנה] שלא אמרינן [אומרים אנו]: הואיל והותרה הבערה לצורך שהרי מותר להבעיר אש לבישול ביום טוב, הותרה נמי [גם כן] שלא לצורך אכילה, כגון לשריפת החמץ.

שָׁאנֵי הָכָא, דְּאָמַר ״לֹא יִמָּצֵא״.

תנו רבנן [שנו חכמים] על הנאמר: "שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם" (שמות יב, יט) ושואלים: מה תלמוד לומר מה מלמדנו כתוב זה? והלא כבר נאמר "לא יראה לך שאר ולא יראה לך חמץ בכל גבלך" (שמות יג, ז)!

אִיכָּא דְּאָמְרִי: הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר דָּבָר הַגּוֹרֵם לְמָמוֹן לָאו כְּמָמוֹן דָּמֵי –

ומסבירים: לפי שנאמר "לא יראה לך שאר", היינו מבינים: שאור שלך אי (אין) אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים (של גויים) ושל גבוה (השייך להקדש). יכול יטמין את החמץ שלו בביתו או יקבל פקדונות של חמץ מן הגוי — תלמוד לומר "לא ימצא" משמע שאסור שיהא מצוי בביתו חמץ מכל סוג.