וְאֵינוֹ מִתְקַבֵּל.

ואינו מתקבל.

תָּנוּ רַבָּנַן: לְעוֹלָם יִמְכּוֹר אָדָם כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ וְיִשָּׂא בַּת תַּלְמִיד חָכָם. לֹא מָצָא בַּת תַּלְמִיד חָכָם – יִשָּׂא בַּת גְּדוֹלֵי הַדּוֹר. לֹא מָצָא בַּת גְּדוֹלֵי הַדּוֹר – יִשָּׂא בַּת רָאשֵׁי כְּנֵסִיּוֹת. לֹא מָצָא בַּת רָאשֵׁי כְּנֵסִיּוֹת – יִשָּׂא בַּת גַּבָּאֵי צְדָקָה. לֹא מָצָא בַּת גַּבָּאֵי צְדָקָה – יִשָּׂא בַּת מְלַמְּדֵי תִינוֹקוֹת. וְלֹא יִשָּׂא בַּת עַמֵּי הָאָרֶץ, מִפְּנֵי שֶׁהֵן שֶׁקֶץ, וּנְשׁוֹתֵיהֶן שֶׁרֶץ, וְעַל בְּנוֹתֵיהֶן הוּא אוֹמֵר: ״אָרוּר שׁוֹכֵב עִם כָּל בְּהֵמָה״.

תנו רבנן [שנו חכמים]: לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו, וישא בת תלמיד חכם. לא מצא בת תלמיד חכם — ישא בת גדולי הדור, שהם חסידים וצדיקים אף שאינם תלמידי חכמים. לא מצא בת גדולי הדור — ישא בת ראשי כנסיות (הממונים על בתי הכנסת). לא מצא בת ראשי כנסיות — ישא בת גבאי צדקה. לא מצא בת גבאי צדקה — ישא בת מלמדי תינוקות. ואולם לא ישא כלל בת עמי הארץ, מפני שהן שקץ מפני היותם שקועים באיסורים, ונשותיהן שרץ, ועל בנותיהן הוא אומר: "ארור שכב עם כל בהמה" (דברים כז, כא), שאין בהן לא מוסר ולא דעת.

תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: עַם הָאָרֶץ אָסוּר לֶאֱכוֹל בְּשַׂר (בְּהֵמָה), שֶׁנֶּאֱמַר: ״זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף״ כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה – מוּתָּר לֶאֱכוֹל בְּשַׂר בְּהֵמָה וָעוֹף, וְכָל שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה – אָסוּר לֶאֱכוֹל בְּשַׂר בְּהֵמָה וָעוֹף.

ועוד בגנות עמי הארץ, תניא [שנויה ברייתא], רבי אומר: עם הארץ אסור לאכול בשר, שנאמר: "זאת תורת הבהמה והעוף" (ויקרא יא, מו), ודרש: כל העוסק בתורה — מותר לאכול בשר בהמה ועוף, וכל שאינו עוסק בתורה — אסור לאכול בשר בהמה ועוף.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עַם הָאָרֶץ מוּתָּר לְנוֹחֲרוֹ בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, אֱמוֹר לְשׁוֹחֲטוֹ! אָמַר לָהֶן: זֶה – טָעוּן בְּרָכָה, וְזֶה – אֵינוֹ טָעוּן בְּרָכָה.

ועוד אמרו חכמים דברי גנאי חריפים על עמי הארץ אותם הבורים שהם גם רשעים, והפליגו והגזימו (גאונים) בגנותם הרבה: אמר ר' אלעזר: עם הארץ מותר לנוחרו (להורגו בנעיצת סכין) ביום הכיפורים שחל להיות בשבת. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור לפחות זאת שאפשר לשוחטו! אמר להם: בכוונה אמרתי לנוחרו, כי זה (השחיטה) טעון ברכה עליה, וזה (הנחירה) אינו טעון ברכה.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עַם הָאָרֶץ אָסוּר לְהִתְלַוּוֹת עִמּוֹ בַּדֶּרֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי הִיא חַיֶּיךָ וְאוֹרֶךְ יָמֶיךָ״ עַל חַיָּיו לֹא חָס – עַל חַיֵּי חֲבֵירוֹ לֹא כָּל שֶׁכֵּן.

אמר ר' אלעזר: עם הארץ אסור להתלוות עמו בדרך מפני הסכנה שבדבר, שנאמר בתורה: "כי הוא חייך וארך ימיך" (דברים ל, כ), ועם הארץ שלא למד תורה מראה שאף על חייו שלו לא חס אינו חושש, על חיי חבירו לא כל שכן שאינו חושש.

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עַם הָאָרֶץ מוּתָּר לְקוֹרְעוֹ כַּדָּג. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק: וּמִגַּבּוֹ.

אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן: עם הארץ מותר לקורעו כדג. אמר ר' שמואל בר יצחק: ומגבו, שהוא גורם למותו המיידי, שקורע גם את חוט השדרה ולא רק את בטנו.

תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: כְּשֶׁהָיִיתִי עַם הָאָרֶץ אָמַרְתִּי: מִי יִתֵּן לִי תַּלְמִיד חָכָם וַאֲנַשְּׁכֶנּוּ כַּחֲמוֹר. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, אֱמוֹר כַּכֶּלֶב! אָמַר לָהֶן: זֶה – נוֹשֵׁךְ וְשׁוֹבֵר עֶצֶם, וְזֶה – נוֹשֵׁךְ וְאֵינוֹ שׁוֹבֵר עֶצֶם.

תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' עקיבא: כשהייתי עם הארץ אמרתי: מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור אנשכנו ככלב! אמר להם: בכוונה אמרתי כחמור, כי זה החמור נושך ושובר עצם, וזה הכלב נושך ואינו שובר עצם.

תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל הַמַּשִּׂיא בִּתּוֹ לְעַם הָאָרֶץ – כְּאִילּוּ כּוֹפְתָהּ וּמַנִּיחָהּ לִפְנֵי אֲרִי. מָה אֲרִי דּוֹרֵס וְאוֹכֵל וְאֵין לוֹ בּוֹשֶׁת פָּנִים – אַף עַם הָאָרֶץ מַכֶּה וּבוֹעֵל וְאֵין לוֹ בּוֹשֶׁת פָּנִים.

תניא [שנויה ברייתא], היה ר' מאיר אומר: כל המשיא בתו לעם הארץ, כאילו כופתה ומניחה לפני הארי. ומפני מה? מה ארי דורס ואוכל, ואין לו בושת פנים על מה שעשה, אף עם הארץ מכה את אשתו קודם, ואחר כך בועל אותה, ואין לו בושת פנים, לפחות לפייסנה קודם.

תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִילְמָלֵא אָנוּ צְרִיכִין לָהֶם לְמַשָּׂא וּמַתָּן – הָיוּ הוֹרְגִין אוֹתָנוּ.

תניא [שנויה ברייתא], ר' אליעזר אומר: אילמלא אנו צריכים (נחוצים) להם לעמי הארץ לצורך משא ומתן, היו הורגין אותנו.

תָּנָא רַבִּי חִיָּיא: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִפְנֵי עַם הָאָרֶץ – כְּאִילּוּ בּוֹעֵל אֲרוּסָתוֹ בְּפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה״ אַל תִּקְרִי ״מוֹרָשָׁה״ אֶלָּא ״מְאוֹרָסָה״.

ומאידך לגבי עמי הארץ שיש בהם צד של רגישות (מאירי) תנא [שנה] ר' חייא: כל העוסק בתורה לפני עם הארץ, והרי הוא מביישו ומצערו בכך, שכן אין עם הארץ יכול לעסוק בה כמותו, וכאילו בועל ארוסתו בפניו, שנאמר: "תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב" (דברים לג, ד), אל תקרי [תקרא] "מורשה" אלא מאורסה, שהתורה נמשלת כארוסה לכלל ישראל, ותלמיד חכם העוסק בה נחשב כבעלה של התורה, ואילו עם הארץ אינו יכול לעסוק בה ומרוחק ממנה אף שהיא שלו.

גְּדוֹלָה שִׂנְאָה שֶׁשּׂוֹנְאִין עַמֵּי הָאָרֶץ לְתַלְמִיד חָכָם, יוֹתֵר מִשִּׂנְאָה שֶׁשּׂוֹנְאִין אוּמוֹת הָעוֹלָם אֶת יִשְׂרָאֵל, וּנְשׁוֹתֵיהֶן יוֹתֵר מֵהֶן. תָּנָא: שָׁנָה וּפֵירֵשׁ – יוֹתֵר מִכּוּלָּן.

ועוד אמר: גדולה שנאה ששונאים עמי הארץ לתלמיד חכם יותר משנאה ששונאים אומות העולם את ישראל, ונשותיהם של עמי הארץ שונאות יותר מהן. תנא [שנה בתוספתא] מי ששנה (למד תורה) ופירש מן הלימוד, שונא יותר מכולן.

תָּנוּ רַבָּנַן: שִׁשָּׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּעַמֵּי הָאָרֶץ: אֵין מוֹסְרִין לָהֶן עֵדוּת, וְאֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ עֵדוּת, וְאֵין מְגַלִּין לָהֶן סוֹד, וְאֵין מְמַנִּין אוֹתָן אַפּוֹטְרוֹפּוֹס עַל הַיְתוֹמִים, וְאֵין מְמַנִּין אוֹתָן אַפּוֹטְרוֹפּוֹס עַל קוּפָּה שֶׁל צְדָקָה, וְאֵין מִתְלַוִּין עִמָּהֶן בַּדֶּרֶךְ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף אֵין מַכְרִיזִין עַל אֲבֵידָתוֹ.

תנו רבנן [שנו חכמים]: ששה דברים נאמרו בעמי הארץ: אין מוסרין להן עדות, שאין להביאם כדי שיראו ויעידו על הדבר שנעשה. ואין מקבלין ממנו עדות, שאינו נאמן. ואין מגלין להן סוד, שוודאי יגלוהו לכל. ואין ממנין אותן אפוטרופוס על היתומים, שמא ימעלו באימון, ויעשו שימוש שאינו הוגן בכספי היתומים. ואין ממנין אותן אפוטרופוס על קופה של צדקה, מאותו טעם. ואין מתלוין עמהם בדרך, מפני הסכנה שבדבר. ויש אומרים: אף אין מכריזין על אבידתו, שאם אבידה נפלה מעם הארץ, אינו צריך להשתדל להחזירה (מאירי).

וְתַנָּא קַמָּא: זִמְנִין דְּנָפֵיק מִינֵּיהּ זַרְעָא מַעַלְיָא וְאָכֵיל לֵיהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יָכִין וְצַדִּיק יִלְבָּשׁ״.

ושואלים: ותנא קמא [והתנא הראשון] שאינו סבור כן, מה טעמו? ומשיבים: זימנין דנפיק מיניה זרעא מעליא ואכיל ליה [פעמים יש שיוצא ממנו זרע, בנים, מעולים ויאכלו הם מן הנכסים], שהרי נאמר: "יכין וצדיק ילבש" (איוב כז, יז), שייתכן שהרשע מכין דברים לעצמו, ולבסוף משתמש בהם הצדיק.

״וְכֵן מִי שֶׁיָּצָא וכו׳״.

ומעתה שבים אנו לפירוש המשנה. שנינו: וכן מי ששכח ויצא מירושלים ובשר קודש בידו, צריך לחזור כשם שחוזרים לבטל את החמץ. ונחלקו ר' מאיר ור' יהודה בשיעור שעליו חוזרים, אם כזית כדברי ר' יהודה, או כביצה כדברי ר' מאיר.

לְמֵימְרָא דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר כַּבֵּיצָה הוּא דַּחֲשִׁיב, וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר כַּזַּיִת נַמִי חֲשִׁיב? וּרְמִינְהִי: עַד כַּמָּה הֵן מְזַמְּנִין – עַד כַּזַּיִת, וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד כַּבֵּיצָה!

ושואלים: למימרא [האם לומר] שר' מאיר סבר כביצה הוא דחשיב [שחשוב], ור' יהודה סבר כזית נמי חשיב [גם כן חשוב]. ורמינהו [משליכים מראים סתירה]: עד כמה הן מזמנין, מהו שיעור האוכל שחייבים אחריו בברכת המזון וברכת זימון? עד כזית לדעת סתם משנה, שהיא כרגיל כר' מאיר, ור' יהודה אומר: עד כביצה הפך דעותיהם כאן!

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מוּחְלֶפֶת הַשִּׁיטָה.

אמר ר' יוחנן: מוחלפת השיטה כלומר, יש להחליף את השיטות באחד המקורות.

אַבַּיֵי אָמַר: לְעוֹלָם לֹא תֵּיפּוֹךְ; הָתָם בִּקְרָאֵי פְּלִיגִי, הָכָא בִּסְבָרָא פְּלִיגִי. הָתָם בִּקְרָאֵי פְּלִיגִי; רַבִּי מֵאִיר סָבַר: ״וְאָכַלְתָּ״ – זוֹ אֲכִילָה, ״וְשָׂבָעְתָּ״ – זוֹ שְׁתִיָּה, וַאֲכִילָה בְּכַזַּיִת. וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ״ – אֲכִילָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׂבִיעָה, וְאֵיזוֹ זוֹ – בְּכַבֵּיצָה.

אביי אמר: לעולם לא תיפוך [אל תזדקק להפוך] התם [שם] — בקראי פליגי [במקראות הם חלוקים], הכא [כאן] — בסברא פליגי [הם חלוקים], כיצד? התם בקראי פליגי [שם במקראות הם חלוקים] כי ר' מאיר סבר שהכתוב "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך" (דברים ח, י) מתפרש: "ואכלת" — זו אכילה, "ושבעת" — זו שתיה, וסתם אכילה האמורה בתורה שיעורה בכזית. ור' יהודה סבר: "ואכלת ושבעת" הוא ענין אחד, באכילה שיש בה שביעה, ואיזו זו? בכביצה.

הָכָא בִּסְבָרָא פְּלִיגִי. דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר: חֲזָרָתוֹ כְּטוּמְאָתוֹ, מַה טּוּמְאָתוֹ בְּכַבֵּיצָה – אַף חֲזָרָתוֹ בְּכַבֵּיצָה, וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: חֲזָרָתוֹ

ואילו הכא בסברא פליגי [כאן בסברה נחלקו] שר' מאיר סבר: חזרתו לירושלים כדי לשורפו — כטומאתו, מה טומאתו של דבר מאכל אינו פחות מבכביצה, אף חזרתו בכביצה. ור' יהודה סבר: חזרתו