חֲמֵשֶׁת רְבָעִים קֶמַח וְעוֹד חַיָּיבִין בְּחַלָּה! הָכִי קָאָמַר: קַבָּא מְלוֹגְנַאי נַמִי אַהַאי שִׁיעוּרָא קָאֵי.

חמשת רבעים (רבעי הקב) קמח ועוד משהו חייבין בחלה, שאין מפרישים חלה אלא מעיסה בגודל זה, שהוא שיעור "עריסותיכם" האמור בתורה. ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר], קבא מלוגנאי נמי אהאי שיעורא קאי [הקב המלוגנאי גם כן על שיעור זה הוא עומד]. כלומר, קב זה אינו קב רגיל אלא קב גדול ומיוחד.

אֲמַר רַב יוֹסֵף: הָנֵי נָשֵׁי דִּידָן נַהוּג לְמֵיפָא קְפִיזָא קְפִיזָא לְפִיסְחָא. אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: מַאי דַּעֲתִיךְ – לְחוּמְרָא, חוּמְרָא דְּאָתֵי לִידֵי קוּלָּא הוּא, דְּקָא מַפְקַע לָהּ מֵחַלָּה!

אמר רב יוסף: הני נשי דידן נהוג למיפא קפיזא קפיזא לפיסחא [אלו הנשים שלנו בנות משפחתנו נוהגות לאפות בזה אחר זה מידה של שלושת רבעי הקב לפסח], משום שעיסות קטנות אפשר להשגיח עליהן שלא תחמצנה. אמר ליה [לו] אביי: מאי דעתיך, לחומרא [מה דעתך שאתה אומר להן לעשות כן, כדי להחמיר], והרי חומרא דאתי [שבאה] לידי קולא הוא, משום דקא מפקע ליה [שהרי הוא מפקיע אותה את העיסה] מחובת הפרשת חלה, שכן הוא פחות משיעור החייב בחלה.

אֲמַר לֵיהּ: דְּעָבְדַן כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, (דְּתַנְיָא), רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הָרוֹדֶה וְנוֹתֵן לַסַּל – הַסַּל מְצָרְפָן לְחַלָּה. וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

אמר ליה [לו]: איני מפקיען מחובת חלה, משום דעבדן [שהן עושות] ומפרישות כשיטת ר' אליעזר, דתניא [שהרי שנינו בברייתא], ר' אליעזר אומר: הרודה ככרות לחם מן התנור ונותן לסל — הסל מצרפן לחלה, אף אם אין באחת מן הככרות בפני עצמה כשיעור חלה. וכן היו נוהגות בנות ביתו של רב יוסף להפריש חלה מן המצות שבסל, וכבר אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר' אליעזר.

אֲמַר לֵיהּ: וְהָא אִיתְּמַר עֲלָהּ, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא כִּכָּרוֹת שֶׁל בָּבֶל, שֶׁנּוֹשְׁכוֹת זוֹ מִזּוֹ, אֲבָל כְּעָכִין – לֹא! הָא אִיתְּמַר עֲלָהּ, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: אֲפִילּוּ כְּעָכִין.

אמר ליה [לו] אביי: והא איתמר עלה [והרי נאמר עליה] על קביעת הלכה זו אמר ר' יהושע בן לוי: לא שנו שהסל מצרפן לחיוב חלה אלא בככרות של בבל שנושכות (דבוקות מעט) זו מזו, אבל כעכין שאופים כל אחד לעצמו — לא, והוא הדין אם כן לחלות. השיב רב יוסף: הא איתמר עלה [הרי כבר נאמר עליו], אמר ר' חנינא: הלכה כר' אליעזר אפילו בכעכין, ולפי זה נהגו הלכה למעשה.

בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: טַבְלָא שֶׁאֵין לָהּ לְבִזְבְּזִין מַהוּ? תּוֹךְ כְּלִי בָּעֵינַן – וְהָא לִיכָּא, אוֹ דִּילְמָא: אֲוִיר כְּלִי בָּעֵינַן – וְהָא אִיכָּא? תֵּיקוּ.

בעקבות אותה שאלה בעי [שאל] ר' ירמיה: טבלא שאין לה לבזבזין (שוליים) מהו, האם נחשבת היא כלי לענין צירוף לחובת הפרשת חלה? וצדדי השאלה: האם תוך כלי בעינן [צריכים אנו], והא ליכא [וזה אינו], שאין בטבלה חלקה כדי קיבול. או דילמא [שמא] אויר (חלל) כלי בעינן, והא איכא [צריכים אנו, והרי ישנו]. שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו [תעמוד] הבעיה במקומה.

תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הַסַּל מְצָרְפָן, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: תַּנּוּר מְצָרְפָן. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כִּכָּרוֹת שֶׁל בָּבֶל שֶׁנּוֹשְׁכוֹת זוֹ מִזּוֹ – מִצְטָרְפוֹת.

תניא [שנינו בברייתא] ר' אליעזר אומר: הסל מצרפן ומחייבן בחלה. ר' יהושע אומר: תנור מצרפן. רבן שמעון בן גמליאל אומר: ככרות של בבל שנושכות זו מזו — מצטרפות יחד לחלה, ולא אחרות.

מתני׳ רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ נָשִׁים לָשׁוֹת כְּאַחַת, וְאוֹפוֹת בְּתַנּוּר אֶחָד, זוֹ אַחַר זוֹ.

רבן גמליאל אומר: שלש נשים לשות כאחת את הבצק ואופות בתנור אחד, זו אחר זו. ואין לחשוש שתוך הזמן שממתינות שתיאפנה מצותיה של אחת מהן יחמיץ בצקן של האחרות.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: שָׁלֹשׁ נָשִׁים עוֹסְקוֹת בְּבָצֵק כְּאַחַת, אַחַת לָשָׁה, וְאַחַת עוֹרֶכֶת, וְאַחַת אוֹפָה.

וחכמים אומרים: שלש נשים עוסקות בבצק כאחת בזו אחר זו, כדי שלא להביא לחימוץ, אחת לשה ואחת עורכת (מתקנת את הלישה ונותנת לה צורת לחם), ואחת אופה.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לֹא כָּל הַנָּשִׁים וְלֹא כָּל הָעֵצִים וְלֹא כָּל הַתַּנּוּרִים שָׁוִין. זֶה הַכְּלָל: תָּפַח – תִּלְטוֹשׁ בַּצּוֹנֵן.

ר' עקיבא אומר: לא כל הנשים ולא כל העצים ולא כל התנורים שוין, וממילא אין לקבוע מידה קבועה. אלא זה הכלל: תפח (עומד להתנפח וקרוב להחמיץ) — תלטוש (תמרח) עליו בצונן במים צוננים שטובלת בהם ידיה.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: לָשָׁה, הִיא מְקַטֶּפֶת וַחֲבֶירְתָּהּ לָשָׁה תַּחְתֶּיהָ. מְקַטֶּפֶת – הִיא אוֹפָה וַחֲבֶירְתָּהּ מְקַטֶּפֶת תַּחְתֶּיהָ, וְהַשְּׁלִישִׁית לָשָׁה. אוֹפָה – הִיא לָשָׁה, וַחֲבֶירְתָּהּ אוֹפָה תַּחְתֶּיהָ, וְהַשְּׁלִישִׁית מְקַטֶּפֶת, וְחוֹזֶרֶת חֲלִילָה. כָּל זְמַן שֶׁעוֹסְקוֹת בְּבָצֵק אֵינוֹ בָּא לִידֵי חִימּוּץ.

תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא] להסביר את דברי חכמים שבמשנה. אותה אשה שהיתה לשה ראשונה, היא עכשיו לאחר גמר לישה מקטפת, וחבירתה לשה תחתיה (במקומה). וזו שהיתה מקטפת וסיימה את מלאכת הקיטוף, היא עכשיו אופה, וחבירתה מקטפת תחתיה, והשלישית לשה תחתיה. אופה היא הראשונה וסיימה מלאכתה, לשה השלישית, וחבירתה השניה אופה תחתיה, והשלישית מקטפת, וחוזרת חלילה (חוזרות סביב סביב). שכל זמן שעוסקות בבצק אינו בא לידי חימוץ.

״רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר לֹא כָּל הַנָּשִׁים וכו׳״. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: דַּנְתִּי לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, יְלַמְּדֵינוּ רַבֵּינוּ בְּנָשִׁים זְרִיזוֹת אוֹ בְּנָשִׁים שֶׁאֵין זְרִיזוֹת? בְּעֵצִים לַחִים אוֹ בְּעֵצִים יְבֵשִׁים? בְּתַנּוּר חַם אוֹ בְּתַנּוּר צוֹנֵן? אָמַר לִי: אֵין לְךָ אֶלָּא מַה שֶּׁשָּׁנוּ חֲכָמִים, זֶה הַכְּלָל: תָּפַח תִּלְטוֹשׁ בַּצּוֹנֵן.

על דברי המשנה ר' עקיבא אומר לא כל הנשים שוות ולא כל העצים ולא כל התנורים שווים, תניא [שנינו בברייתא]: אמר ר' עקיבא: דנתי לפני רבן גמליאל, ילמדינו רבינו האם בנשים זריזות אמרו או בנשים שאין זריזות? בעצים לחים אמרו או בעצים יבשים אמרו? בתנור חם אמרו או בתנור צונן אמרו? אמר לי רבן גמליאל עצמו: אין לך אלא מה ששנו חכמים: זה הכלל תפח (עומד להתנפח וקרוב להחמיץ) — תלטוש (תמרח) עליו בצונן מים צוננים למניעת החימוץ.

מתני׳ שִׂיאוּר יִשָּׂרֵף, וְהָאוֹכְלוֹ פָּטוּר, סִידּוּק – יִשָּׂרֵף, וְהָאוֹכְלוֹ חַיָּיב כָּרֵת.

שיאור כלומר, כאשר עיסה החמיצה רק במקצת — ישרף, והאוכלו פטור משום שעדיין אינו חמץ גמור. סידוק כלומר, בצק שהתנפח עד כדי כך שנסדקו פניו — ישרף, והאוכלו במזיד חייב כרת כאוכל חמץ בפסח.

אֵיזֶהוּ שִׂיאוּר – כְּקַרְנֵי חֲגָבִים, סִידּוּק – שֶׁנִּתְעָרְבוּ סְדָקִין זֶה בָּזֶה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זֶה וָזֶה הָאוֹכְלוֹ חַיָּיב כָּרֵת. וְאֵיזֶהוּ שִׂיאוּר – כָּל שֶׁהִכְסִיפוּ פָּנָיו, כְּאָדָם שֶׁעָמְדוּ שַׂעֲרוֹתָיו.

איזהו שיאור? — כאשר נראו על פני הבצק סדקים כקרני חגבים, סידוק — שנתערבו סדקין זה בזה, אלו דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים: זה וזה האוכלו במזיד — חייב כרת, שאם נסדק מלמעלה ודאי שהחמיץ מבפנים. ואיזהו שיאור שפטור על אכילתו — כל שהכסיפו פניו, הלבין צבע הבצק כגוון פניו של אדם שעמדו שערותיו מחמת פחד.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: אֵיזֶהוּ שִׂיאוּר – כָּל שֶׁהִכְסִיפוּ פָּנָיו כְּאָדָם שֶׁעָמְדוּ שַׂעֲרוֹתָיו. סִידּוּק – כְּקַרְנֵי חֲגָבִים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵיזֶהוּ שִׂיאוּר – כְּקַרְנֵי חֲגָבִים, סִידּוּק – שֶׁנִּתְעָרְבוּ סְדָקִין זֶה בָּזֶה. וְזֶה וָזֶה הָאוֹכְלוֹ חַיָּיב כָּרֵת.

תנו רבנן [שנו חכמים]: איזהו שיאור — כל שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו. סידוק — הרי הוא כקרני חגבים, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: איזהו שיאור — כקרני חגבים, סידוק — שנתערבו סדקין זה בזה. וזה וזה האוכלו במזיד — חייב כרת.

וְהָאֲנַן תְּנַן: שִׂיאוּר יִשָּׂרֵף, וְהָאוֹכְלוֹ פָּטוּר, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה! אֵימָא: לְרַבִּי מֵאִיר זֶה וָזֶה הָאוֹכְלוֹ חַיָּיב כָּרֵת.

ומקשים: והאנן תנן [והרי אנו שנינו במשנתנו] שיאור ישרף, והאוכלו פטור, דברי ר' יהודה. והרי שיטת חכמים שבברייתא הלוא היא שיטת ר' יהודה שבמשנתנו, ולשיטתו האוכל את השיאור פטור! ומשיבים: אימא [אמור, והבן בברייתא] כך: לר' מאיר שהזכרנו דבריו קודם זה וזה, האוכלו במזיד חייב כרת, ולשיטת חכמים אכן פטור.

אָמַר רָבָא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר – אֵין לְךָ כָּל סֶדֶק וָסֶדֶק מִלְּמַעְלָה שֶׁאֵין לוֹ כַּמָּה סְדָקִים מִלְּמַטָּה.

אמר רבא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' מאיר — אין לך כל סדק וסדק מלמעלה שאין לו כמה סדקים מלמטה. ואם יש סידוק מלמעלה, ודאי שכל הבצק מבפנים מלא כולו סדקים והחמיץ הרבה.