לֹא זֶה הוּא חָמֵץ שֶׁמּוּזְהָרִין עָלָיו בְּבַל יֵרָאֶה וּבְבַל יִמָּצֵא. אֶלָּא, מַפְרִישָׁתָהּ וּמַנִּיחָתָהּ עַד הָעֶרֶב, וְאִם הֶחְמִיצָה – הֶחְמִיצָה.

לא זה הוא חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ובבל ימצא לפי שהחלה אינה שלו אלא כהקדש היא ואין לחשוש. אלא כך יש לעשות: מפרישתה האשה ומניחתה עד הערב, ואם החמיצה — החמיצה.

גמ׳ לֵימָא בְּטוֹבַת הֲנָאָה קָמִיפַּלְגִי, דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: טוֹבַת הֲנָאָה מָמוֹן, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר: טוֹבַת הֲנָאָה אֵינָהּ מָמוֹן.

מציעים בגמרא: לימא [האם נאמר] שבשאלת מהותה של טובת הנאה קמיפלגי [נחלקו], כי החלה עצמה אינה שייכת למפריש אותה, אלא לכהן שיקבל אותה. ואולם בידי הבעלים יש טובת הנאה כלשהי. שכן כיון שהבעלים יכולים לתת את החלה ושאר מתנות כהונה למי שירצו, יכולים הם לקבל עבור נתינת החלה לכהן מסויים טובת הנאה ידועה. ונחלקו האם טובת הנאה זו יכולה להיחשב ממון השייך למפריש החלה או לא. ונאמר שר' אליעזר סבר: כי טובת הנאה הריהי נחשבת ממון, ולכן יש לו צד ממון בחלה וצריך להיזהר שלא תחמיץ. ואילו ר' יהושע סבר: טובת הנאה אינה נחשבת ממון, ולכן יכול להניחה שתחמיץ.

לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא סָבְרִי ״טוֹבַת הֲנָאָה אֵינָהּ מָמוֹן״ וְהָכָא בְּ״הוֹאִיל״ קָמִיפַּלְגִי. דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: אָמְרִינַן הוֹאִיל וְאִי בָּעֵי אִיתְשִׁיל עֲלָהּ – מָמוֹנֵיהּ הוּא. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר: לָא אָמְרִינַן הוֹאִיל.

ודוחים: לא, דכולי עלמא סברי [הכל סבורים] שטובת הנאה אינה נחשבת ממון, והכא [וכאן] בשאלה של "הואיל" קמיפלגי [נחלקו]. כיצד? שר' אליעזר סבר: אמרינן [אומרים, משתמשים אנו] בנימוק של "הואיל". והואיל ואי בעי איתשיל עלה [ואם היה רוצה להישאל עליה על הפרשת החלה] ולהתחרט על כך — היה יכול לבטל את הקדשו כדין שאר הקדשות, הרי נמצא שממוניה [ממונו] הוא. ואף שלא עשה כן, הואיל ויכול לעשות זאת — יש כאן צד ממון שלו. ואילו ר' יהושע סבר: לא אמרינן [אומרים, משתמשים אנו] בנימוק של "הואיל" ויכול להישאל על הפרשתו יכול לשהותה לערב, ואין לחשוש מאיסור החמץ.

אִיתְּמַר, הָאוֹפֶה מִיּוֹם טוֹב לַחוֹל, רַב חִסְדָּא אָמַר: לוֹקֶה, רַבָּה אָמַר: אֵינוֹ לוֹקֶה.

כיון שהוזכרה בעיה זו של "הואיל", מביאים מחלוקת אמוראים הקשורה בנושא זה. איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בדין האופה לחם מיום טוב לצורך אכילת יום חול, רב חסדא אמר: לוקה משום שחילל את יום טוב, רבה אמר: אינו לוקה.

רַב חִסְדָּא אָמַר: לוֹקֶה, לָא אָמְרִינַן ״הוֹאִיל וּמִיקְלַעִי לֵיהּ אוֹרְחִים חֲזִי לֵיהּ״. רַבָּה אָמַר: אֵינוֹ לוֹקֶה, אָמְרִינַן הוֹאִיל.

ומבארים, רב חסדא אמר: לוקה וטעם הדבר — לא אמרינן [אומרים אנו]: הואיל ואם מיקלעי ליה [מזדמנים לו] אורחים ביום טוב עצמו חזי ליה [ראוי לו] איפוא הלחם ליום טוב עצמו. ונמצא שבשעת אפיה אין זה הכרחי לומר שאותו לחם שאפה הוא לצורך החול. ואפילו לא יבואו אליו אורחים, מכל מקום אם בשעת אפיה היה מקום להניח שיכולים לבוא, יש להתיר. ורב חסדא אינו מקבל נימוק זה. רבה אמר: אינו לוקה, כי לשיטתו אמרינן [אומרים אנו] "הואיל".

אָמַר לֵיהּ רַבָּה לְרַב חִסְדָּא: לְדִידָךְ, דְּאָמְרַתְּ לָא אָמְרִינַן הוֹאִיל – הֵיאַךְ אוֹפִין מִיּוֹם טוֹב לְשַּׁבָּת? אָמַר לֵיהּ: מִשּׁוּם עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין.

אמר ליה [לו] רבה לרב חסדא: לדידך [לשיטתך], דאמרת [שאומר אתה] שלא אמרינן [אומרים אנו] נימוק זה של "הואיל", היאך אם כן מתירים ואופין מיום טוב לשבת? אמר ליה [לו]: משום עירובי תבשילין, שעל ידי שמניחים עירובי תבשילין כתקנת חכמים — מותר לאפות מיום טוב לשבת.

וּמִשּׁוּם עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין שָׁרֵינַן אִיסּוּרָא דְּאוֹרַיְיתָא? אָמַר לֵיהּ: מִדְּאוֹרַיְיתָא צוֹרְכֵי שַׁבָּת נַעֲשִׂין בְּיוֹם טוֹב, וְרַבָּנַן הוּא דְּגָזְרוּ בֵּיהּ, גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ אוֹפִין מִיּוֹם טוֹב אַף לַחוֹל. וְכֵיוָן דְּאַצְרַכוּהּ רַבָּנַן עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין – אִית לֵיהּ הֶיכֵּירָא.

אמר ליה [לו]: וכי משום עירובי תבשילין שרינן איסורא דאורייתא [מתירים אנו איסור מן התורה]? שהרי עירובי תבשילין תקנת חכמים היא, וכיצד יכולים הם להתיר איסור מן התורה? אמר ליה [לו]: מדאורייתא [מדין תורה] צורכי שבת נעשים ביום טוב ואיסור מלאכה ביום טוב לא חל על כך, ואולם רבנן הוא [חכמים הם] שגזרו ביה [בו] גזירה שמא יאמרו אופין מיום טוב אף לחול. וכיון דאצרכוה רבנן [שהצריכו חכמים] עירובי תבשילין — ממילא אית ליה היכירא [יש לו היכר] ויודע שלשבת שעושים עירוב תבשילין — מותר לבשל, ואילו לחול — אסור.

אֵיתִיבֵיהּ: בְּהֵמָה הַמְסוּכֶּנֶת לֹא יִשְׁחוֹט אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיָּכוֹל לֶאֱכוֹל הֵימֶנָּה כַּזַּיִת צָלִי מִבְּעוֹד יוֹם. יָכוֹל לֶאֱכוֹל – אַף עַל גַּב דְּלָא בָּעֵי לְמֵיכַל. בִּשְׁלָמָא לְדִידִי, דְּאָמְרִי ״הוֹאִיל״ – הוֹאִיל וְאִי בָּעֵי לְמֵיכַל מָצֵי אָכֵיל – מִשּׁוּם הָכִי יִשְׁחוֹט. אֶלָּא לְדִידָךְ, דְּאָמְרַתְּ לָא אָמְרִינַן ״הוֹאִיל״ – אַמַּאי יִשְׁחוֹט?

איתיביה [הקשה לו] ממה ששנינו: בהמה המסוכנת העומדת למות מחמת סיבה כלשהי, ורוצה לשוחטה כדי שלא תמות מעצמה ותיאסר משום נבילה, לא ישחוט ביום טוב אלא כדי שיכול לאכול הימנה כזית צלי מבעוד יום, שאז ניתן לומר ששחט את הבהמה לצורך החג. ונדייק: יכול לאכול — אף על גב [אף על פי] שלא בעי למיכל [צריך לאכול]. בשלמא לדידי, דאמרי [נניח לי לשיטתי, שאני אומר] נימוק זה של "הואיל", אפשר לומר: "הואיל ואי בעי למיכל [ואם היה רוצה לאכול] — מצי אכיל [היה יכול לאכול] ", משום הכי [כך] ישחוט. אלא לדידך, דאמרת לא אמרינן [לך, לשיטתך, שאומר אתה שאין אנו אומרים] "הואיל", אמאי [מדוע] אם כן ישחוט?

אָמַר לֵיהּ: מִשּׁוּם הֶפְסֵד מָמוֹנוֹ. וּמִשּׁוּם הֶפְסֵד מָמוֹנוֹ שָׁרֵינַן אִיסּוּרָא דְּאוֹרַיְיתָא?!

אמר ליה [לו] רב חסדא: הטעם שהתירו לו לשחוט אינו משום "הואיל", אלא משום הפסד ממונו. ותהה רבה: ומשום הפסד ממונו שרינן איסורא דאורייתא [מתירים אנו איסור מן התורה]?!

אֲמַר לֵיהּ: אִין, מִשּׁוּם הֶפְסֵד מָמוֹנוֹ גָּמַר בְּלִבּוֹ לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת, וְאִי אֶפְשָׁר לְכַזַּיִת בָּשָׂר בְּלֹא שְׁחִיטָה.

אמר ליה [לו]: אין [כן] ולא בדיוק, אלא יש לומר: משום הפסד ממונו גמר בלבו לאכול כזית צלי, שכיון שהבהמה עומדת למות ויפסיד את כולה, החליט שכדאי לו לפחות לאכול כזית ממנה, אף שכבר אינו צריך לאכילה זו, וכיון שאי אפשר אפילו לכזית אחד של בשר בלא שחיטה, ממילא שוחט את הבהמה כולה אף שאינו יכול לאכול הכל.

אֵיתִיבֵיהּ: לֶחֶם הַפָּנִים

איתיביה [הקשה לו] עוד רבה: שנינו כי לחם הפנים שהיה בבית המקדש