אֵינוֹ חוֹצֵץ וְאֵינוֹ עוֹבֵר. בִּמְקוֹם שֶׁאֵין עָשׂוּי לְחַזֵּק – חוֹצֵץ וְעוֹבֵר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּפָחוֹת מִכַּזַּיִת, אֲבָל בְּכַזַּיִת – אֲפִילּוּ בִּמְקוֹם הֶעָשׂוּי לְחַזֵּק – חוֹצֵץ וְעוֹבֵר.

אינו חוצץ לטהרה ואינו עובר בפסח, ואילו אם היה החמץ במקום שאין עשוי לחזק — חוצץ ועובר. במה דברים אמורים — כשהיה פירור החמץ בפחות מכזית, אבל בכזית, אפילו במקום העשוי לחזק — חוצץ ועובר.

קַשְׁיָין אַהֲדָדֵי! אָמַר רַב הוּנָא: סְמֵי קִילְּתָא מִקַּמֵּי חֲמִירְתָּא.

ומעירים: מכל מקום, קשיין אהדדי [קשות הן הברייתות זו על זו]. אמר רב הונא: סמי קילתא מקמי חמירתא [מחוק את המקילה שבהן, מפני המחמירה] ואמור שהברייתא הראשונה אינה מדוייקת.

רַב יוֹסֵף אָמַר: תַּנָּאֵי שְׁקַלְתְּ מֵעָלְמָא?! תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא: הַפַּת שֶׁעִיפְּשָׁה – חַיָּיב לְבָעֵר, מִפְּנֵי שֶׁרָאוּי לְשׁוֹחֲקָהּ וּלְחַמֵּעַ בָּהּ כַּמָּה עִיסּוֹת אֲחֵרוֹת.

רב יוסף אמר: האם את תנאי שקלת מעלמא [התנאים נוטל אתה מן העולם]?! מחלוקת תנאי [תנאים] היא, ואין ברייתא אחת משובשת אלא אך מבטאה דעתו של חכם אחד. דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: הפת שעיפשה, ושוב אינה ראויה למאכל — חייב לבער, מפני שראוי לשוחקה ולחמע (להחמיץ) בה כמה עיסות אחרות, משמע שאף חמץ שאינו ראוי לאכילה חייב לבערו.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בִּמְקוּיֶּימֶת לַאֲכִילָה, אֲבָל כּוֹפֶת שְׂאוֹר שֶׁיִּיחֲדָהּ לִישִׁיבָה – בָּטְלָה. מִדְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר בָּטְלָה – מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר לֹא בָּטְלָה, אַלְמָא קָסָבַר: כָּל כַּזַּיִת, אַף עַל גַּב דִּמְבַטֵּל – לָא בָּטֵיל.

ואילו ר' שמעון בן אלעזר אומר: במה דברים אמורים — בזמן שאותה פת מקויימת לאכילה, אבל כופת (גוש) שאור שייחדה לישיבה ולא לאכילה — בטלה. ונדייק: ממה שאמר ר' שמעון בן אלעזר בטלה, מכלל הדברים נבין שתנא קמא סבר לא בטלה, אלמא [מכאן] כי קסבר [הוא, התנא הראשון, סבר]: כל כזית, אף על גב [אף על פי] שמבטל אותו — הוא לא בטיל [בטל], וכמחלוקת זו, כן גם לעניננו.

אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: תֵּרַצְתָּ בְּכַזַּיִת, פָּחוֹת מִכַּזַּיִת מִי תֵּרַצְתָּ? אֶלָּא: הָא וְהָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר הִיא, וְלָא קַשְׁיָא; הָא – בִּמְקוֹם לִישָׁה, הָא – שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם לִישָׁה.

אמר ליה [לו] אביי: תרצת בכזית, שאת הסתירה בין הברייתות לגבי כזית חמץ תרצת על פי מחלוקת התנאים, שלדעת תנא קמא אין לכזית ביטול כלל, ולדעת ר' שמעון בן אלעזר יש לו ביטול. ואולם פחות מכזית מי [האם] תרצת? הרי הברייתות מחולקות לא רק בכזית, אלא גם בפחות מכזית במקום שאינו עשוי לחזק, וכיצד מסביר אתה סתירה זו? אלא הא והא [זו וזו ברייתות אלו] שיטת ר' שמעון בן אלעזר היא, ולא קשיא [קשה הסתירה], הא [כאן] שאסר — הרי זה במקום לישת הבצק, שהעיסה נוגעת בחמץ שבסדק. הא [זה] שהתיר — שלא במקום לישה.

אָמַר רַב אַשִׁי: לָא תֵּימָא שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם לִישָׁה אַגַּבָּהּ דְּאַגָּנָא, אֶלָּא אַשִּׂיפְתָּא דְּאַגָּנָא.

אמר רב אשי: לא תימא [תאמר] שזה שנאמר כי אפילו פחות מכזית חוצץ שלא במקום לישה הוא דווקא, דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: הוא דווקא אגבה דאגנא [על גב האגן מבחוץ] אלא אשיפתא דאגנא [על שפת האגן] גם כן אינו נקרא מקום לישה, שהרי אין הבצק מגיע לשם.

פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: זִמְנָא דְּאַטֵּיף וּמָטֵי לְהָתָם, קָא מַשְׁמַע לָן.

ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] ולשם מה לומר זאת? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] זמנא דאטיף ומטי להתם [פעמים שהוא נוטף ומגיע לשם], קא משמע לן [השמיע לנו] שאינו קרוי מקום לישה קבוע, ולכן משם אינו חייב לבער.

אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר.

אמר רב נחמן אמר רב: הלכה כר' שמעון בן אלעזר בענין כופת שאור שייחדה לישיבה.

אִינִי? וְהָאָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַשִׁי אָמַר רַב: אִם טָח פָּנֶיהָ בַּטִּיט – בְּטֵלָה. טָח – אִין, לֹא טָח – לָא.

ותוהים: איני [וכי כן הוא]? והרי אמר רב יצחק בר אשי אמר רב: אם טח פניה של כופת השאור בטיט — בטלה. ונדייק: אם טח — אין [כן] בטלה, לא טח — לא, וסותרים דברי רב אלה את אלה!

מַאן דְּמַתְנֵי הָא לָא מַתְנֵי הָא.

ומשיבים: מאן דמתני הא [מי ששונה את זאת] לא מתני הא [שונה את זו]. כלומר, חלוקים שני האמוראים בשיטתו של רב.

אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַב: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, דְּאָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַשִׁי אָמַר רַב: אִם טָח פָּנֶיהָ בַּטִּיט – בְּטֵלָה וכו׳.

איכא דאמרי [יש שאומרים] בלשון אחרת, אמר רב נחמן אמר רב: אין הלכה כר' שמעון בן אלעזר, וראיה לדבר שאמר ר' יצחק בר אשי אמר רב: אם טח פניה בטיט — בטלה, משמע שאם לא טח — לא בטלה, וכדברי תנא קמא.

אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים וְחוּט שֶׁל בָּצֵק בֵּינֵיהֶן, רוֹאִין: כֹּל שֶׁאִילּוּ יִנָּטֵל הַחוּט וְנִיטָּלִין עִמּוֹ – חַיָּיב לְבַעֵר, וְאִם לָאו – אֵינוֹ חַיָּיב לְבַעֵר.

אמר רב נחמן אמר שמואל: היו שני חצאי זיתים של חמץ וחוט של בצק ביניהן המחברם יחד, רואין: כל שאילו ינטל החוט ויוגבה, וניטלין עמו שני חצאי הזית — חייב לבער, שהחוט מחברם לכזית שלם אחד. ואם לאו — אינו חייב לבער.

אָמַר עוּלָּא: לָא אֲמַרַן אֶלָּא בָּעֲרֵיבָה, אֲבָל בַּבַּיִת – חַיָּיב לְבַעֵר.

אמר עולא: לא אמרן [אמרנו] הגבלה זו אלא בשני זיתים המצויים בעריבה שהם דבוקים בדפנותיה, אבל אם היו מונחים בבית — חייב לבער, אף אם אין החוט מצרפם,

מַאי טַעְמָא – דְּזִימְנִין דְּכָנֵישׁ לְהוּ, וְנָפְלִי גַּבֵּי הֲדָדֵי.

מאי טעמא [מה הטעם], דזימנין דכניש להו [שפעמים שאוסף אותם] כאשר מנקה את הבית ונפלי גבי הדדי [ונופלים זה אל זה], ונמצא כזית חמץ במקום אחד.

אֲמַר עוּלָּא, בָּעוּ בְּמַעַרְבָא: בַּיִת וַעֲלִיָּיה מַהוּ, בַּיִת וְאַכְסַדְרָא מַהוּ, שְׁנֵי בָתִּים זֶה לִפְנִים מִזֶּה מַהוּ?

אמר עולא: בעו במערבא [שאלו בארץ ישראל] כהמשך לענין זה, בית ועלייה מהו, אם היה חצי זית בבית וחצי זית בעלייה, מה יהא הדין? או בית ואכסדרה מהו? וכן שני בתים זה לפנים מזה מהו?

תֵּיקוּ.

ולא נמצאה תשובה לשאלה ונשארה בתיקו.

תָּנוּ רַבָּנַן: הַפַּת שֶׁעִיפְּשָׁה וְנִפְסְלָה מִלֶּאֱכוֹל לָאָדָם, וְהַכֶּלֶב יָכוֹל לְאוֹכְלָהּ – מִטַּמְּאָה טוּמְאַת אוֹכָלִין בְּכַבֵּיצָה, וְנִשְׂרֶפֶת עִם הַטְּמֵאָה בַּפֶּסַח. מִשּׁוּם רַבִּי נָתָן אָמְרוּ: אֵינָהּ מִטַּמְּאָה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול לאדם, ואולם הכלב עדיין יכול לאוכלה — מטמאה טומאת אוכלין בשיעור כביצה, שלא בטלה ממנה מכל וכל תורת מאכל, ודין טומאה. ואם היתה פת זו של תרומה טהורה — נשרפת עם התרומה הטמאה בפסח, שכיון שנפסלה מאכילת אדם שוב אין איסור לטמאה. משום [בשם] ר' נתן אמרו: אינה מטמאה.

כְּמַאן אָזְלָא הָא דִּתְנַן, כְּלָל אָמְרוּ בְּטָהֳרוֹת: כֹּל הַמְיוּחָד לְאוֹכֶל אָדָם – טָמֵא עַד שֶׁיִּפָּסֵל מִלֶּאֱכוֹל לַכֶּלֶב. כְּמַאן – דְּלֹא כְּרַבִּי נָתָן.

ושואלים: כמאן אזלא הא דתנן [כשיטת מי הולכת זו ששנינו במשנה], כלל אמרו בטהרות: כל מאכל המיוחד לאוכל אדם — טמא עד שיפסל מלאכול לכלב. כמאן [כשיטת מי] — שלא כדברי ר' נתן, שהרי מדבריו יוצא שהמיוחד לאוכל אדם, אם נפסל לאכילת אדם נטהר.

תָּנוּ רַבָּנַן: עֲרֵיבַת הָעַבְּדָנִין שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ קֶמַח, תּוֹךְ שְׁלֹשָׁה יָמִים – חַיָּיב לְבַעֵר, קוֹדֶם שְׁלֹשָׁה – יָמִים אֵינוֹ חַיָּיב לְבַעֵר. אָמַר רַבִּי נָתָן: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁלֹּא נָתַן לְתוֹכָהּ עוֹרוֹת, אֲבָל נָתַן לְתוֹכָהּ עוֹרוֹת – אֲפִילּוּ תּוֹךְ שְׁלֹשָׁה אֵין חַיָּיב לְבַעֵר.

תנו רבנן [שנו חכמים]: עריבת העבדנין (מעבדי העורות) שנתן לתוכה קמח לסייע בעיבוד העור, אם חל פסח תוך שלשה ימים לנתינת הקמח — חייב לבער, שעדיין הוא בבחינת חמץ הניתן לאכילה. קודם שלשה ימים — אינו חייב לבער, שכבר התקלקל הקמח ונפסל לגמרי לאכילה. אמר ר' נתן: במה דברים אמורים שיעור זמן זה — שלא נתן לתוכה לעריבה עורות, אבל נתן לתוכה עורות — אפילו תוך שלשה ימים אין חייב לבער, שהעורות שריחם רע בוודאי הפסידו לגמרי את הקמח לאכילת אדם.

אָמַר רָבָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי נָתָן, אֲפִילּוּ יוֹם אֶחָד וַאֲפִילּוּ שָׁעָה אַחַת.

אמר רבא: הלכה כר' נתן בענין זה. ואין שיעור זמן קצוב לכך, ואפילו היו העורות יום אחד ואפילו שעה אחת, פסלו את הקמח מאכילה.

״וְכֵן לְעִנְיַן טוּמְאָה אִם מַקְפִּיד עָלָיו חוֹצֵץ וְאִם רוֹצֶה בְּקִיּוּמוֹ הֲרֵי הוּא כָּעֲרֵיבָה״.

שנינו במשנה: וכן לענין טומאה אם מקפיד עליו על החמץ להסירו — חוצץ, ואם רוצה בקיומו — הרי הוא כעריבה.

מִי דָּמֵי? הָתָם – בְּשִׁיעוּרָא תַּלְיָא מִילְּתָא, הָכָא – בִּקְפֵידָא תַּלְיָא מִילְּתָא.

ותוהים: מי דמי [האם דומים] דיני פסח וטומאה זה לזה? הרי התם [שם] בענין חמץ — בשיעורא תליא מילתא [בשיעור תלוי הדבר], שכזית חמץ יש בו איסור. הכא [כאן] בדין טומאה — בקפידא תליא מילתא [בהקפדה תלוי הדבר], שאין שיעור קבוע בכך, ודנים אם הדבר נחשב כחלק מן העריבה רק לפי הדרך בה הוא מתייחס ומקפיד בדבר.

אָמַר רַב יְהוּדָה: אֵימָא וּלְעִנְיַן הַטּוּמְאָה אֵינוֹ כֵּן.

אמר רב יהודה: אימא [אמור] ותקן בלשון המשנה: ולענין הטומאה אינו כן, שאין הדבר תלוי בשיעור אלא בהקפדה.

אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: הָא ״וְכֵן לְעִנְיַן טוּמְאָה״ קָתָנֵי! אֶלָּא אָמַר אַבַּיֵי: הָכִי קָאָמַר: וְכֵן

אמר ליה [לו] אביי: הא [הרי] "וכן לענין טומאה" קתני [שנינו] ואין לשבש לשון המשנה רק משום שאיננו יודעים לתרצה! אלא אמר אביי יש לחזור מתירוץ זה והכי קאמר [כך אמר] כך יש להבין: וכן