לוֹקֶה שְׁתַּיִם, מְבוּשָּׁל – לוֹקֶה שְׁתַּיִם, נָא וּמְבוּשָּׁל – לוֹקֶה שָׁלֹשׁ.

לוקה שתים, משום שעבר על "אל תאכלו ממנו נא" (שמות יב, ט) וגם עבר על האמור "אל תאכלו ממנו וגו' כי אם צלי אש" (שמות יב, ט), ואם אכלו מבושל — לוקה שתים, משום שהוא "ובשל מבושל" (שמות יב, ט), ומשום "כי אם צלי אש". אם אכלו לאחר שהיה הקרבן נא ואחר כך מבושל — לוקה שלש משום נא, משום מבושל, ומשום "כי אם צלי אש".

אַבַּיֵי אָמַר: אֵין לוֹקִין עַל לָאו שֶׁבִּכְלָלוֹת.

אביי אמר: אין לוקין על לאו שבכללות, כי האיסור של "כי אם צלי אש" כולל סוגי בישול שונים, ואין לוקים על לאו שאינו מיוחד לאיסור אחד.

אִיכָּא דְּאָמְרִי: תַּרְתֵּי הוּא דְּלָא לָקֵי – חֲדָא מִיהַת לָקֵי.

ובביאור דברי אביי אלה נחלקו; איכא דאמרי [יש שאומרים]: תרתי [שתי מלקיות] הוא שלא לקי [לוקה] שאין הלאו של "כי אם צלי אש" מתווסף על האיסור הפרטי של נא או מבושל, אבל חדא מיהת לקי [אחת מכל מקום לוקה]. שאם עשה את הפסח בדרך שאינו מבושל כדרכו או נא וגם אינו צלי — לוקה עליו, שהרי עבר רק משום "כי אם צלי אש".

אִיכָּא דְּאָמְרִי: חֲדָא נַמִי לָא לָקֵי, דְּלָא מְיַיחַד לָאוֵיהּ כְּלָאו דַּחֲסִימָה.

איכא דאמרי [יש שאומרים]: חדא נמי לא לקי [אחת גם כן אינו לוקה] דלא מייחד לאויה כלאו דחסימה [שאין הלאו שלו מיוחד לענין אחד כמו הלאו של חסימה] שאת ההלכה שעונש ביטול מצות לא תעשה הוא מלקות, למדים מן הלאו של "לא תחסום שור בדישו" שנסמך בתורה לדין המלקות. וממנו למדים שכל איסור לאו שאיננו מיוחד לענין אחד כאיסור זה של חסימה — אין לוקים עליו, וכיון שהלאו שלא לאכול מן הבשר אלא צלי איננו מיוחד לדין אחד בלבד — אין לוקים עליו כלל. מחלוקת דומה לזו היתה גם בדין אחר.

רָבָא אָמַר: אָכַל זָג – לוֹקֶה שְׁתַּיִם, חַרְצָן – לוֹקֶה שְׁתַּיִם, זָג וְחַרְצָן – לוֹקֶה שָׁלֹשׁ.

רבא אמר: נזיר שאכל זג (קליפה) של ענב — לוקה שתים, שנאמר בתורה "כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל" (במדבר ו, ד), ולוקה הן משום אכילת הזג שנתפרש איסורה והן משום שאכל מדבר שנעשה מגפן היין. וכן אם אכל חרצן — לוקה שתים, משום איסור אכילת חרצן שנתפרש איסורו, ומשום אשר יעשה מגפן היין. אכל זג וחרצן — לוקה שלש, משום זג, משום חרצן, ומשום "אשר יעשה מגפן היין".

אַבַּיֵי אָמַר: אֵין לוֹקִין עַל לָאו שֶׁבִּכְלָלוֹת. אִיכָּא דְּאָמְרִי: תַּרְתֵּי הוּא דְּלָא לָקֵי – חֲדָא מִיהַת לָקֵי. אִיכָּא דְּאָמְרִי: חֲדָא נַמִי לָא לָקֵי, דְּלָא מְיַיחַד לָאוֵיהּ כְּלָאו דַּחֲסִימָה.

אביי אמר כשיטתו בפסח: אין לוקין על לאו שבכללות. איכא דאמרי [יש שאומרים]: תרתי [שתי מלקיות] הוא שלא לקי [לוקה], חדא מיהת לקי [על אחת מכל מקום לוקה]. איכא דאמרי [יש שאומרים]: חדא נמי לא לקי, דלא מייחד לאויה כלאו דחסימה [אחת גם כן אינו לוקה, שאין הלאו שלו מיוחד לענין אחד כמו הלאו של חסימה].

תָּנוּ רַבָּנַן: אָכַל כַּזַּיִת נָא מִבְּעוֹד יוֹם – פָּטוּר, כַּזַּיִת נָא מִשֶּׁחָשֵׁיכָה – חַיָּיב. אָכַל כַּזַּיִת צָלִי מִבְּעוֹד יוֹם – לֹא פָּסַל עַצְמוֹ מִבְּנֵי חֲבוּרָה, כַּזַּיִת צָלִי מִשֶּׁחָשֵׁיכָה – פָּסַל עַצְמוֹ מִבְּנֵי הַחֲבוּרָה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אכל כזית נא מקרבן פסח מבעוד יום בארבעה עשר בניסן — פטור, אכל כזית נא משחשיכה — חייב. אכל כזית צלי מקרבן פסח מבעוד יום — לא פסל עצמו מבני חבורה שלו. שאף שאין אדם אוכל פסח בשתי חבורות, והאוכל מפסח אחד פסל עצמו מכל קרבן פסח אחר. אבל כיון שהיה זה לפני זמן חובת אכילת הפסח — אינו פוסל. אבל אכל כזית צלי משחשיכה, שכבר חלה חובת אכילת הפסח — פסל עצמו מבני החבורה שנמנה עמה קודם לכן.

תַּנְיָא אִידָךְ: יָכוֹל אָכַל כַּזַּיִת נָא מִבְּעוֹד יוֹם יְהֵא חַיָּיב, וְדִין הוּא: וּמַה בְּשָׁעָה שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּקוּם אֱכוֹל צָלִי – יֶשְׁנוֹ בְּבַל תֹּאכַל נָא, בְּשָׁעָה שֶׁאֵינוֹ בְּקוּם אֱכוֹל צָלִי – אֵינוֹ דִּין שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּבַל תֹּאכַל נָא?

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: יכול אכל כזית נא מקרבן הפסח מבעוד יום יהא חייב על כך, ודין (קל וחומר] הוא: ומה בשעה שישנו בקום אכול צלי כלומר, משחשיכה, שיש מצות עשה לאכול את הפסח — ישנו עם זאת ב"בל תאכל נא". בשעה שאינו בקום אכול צלי, מבעוד יום — אינו דין שישנו ב"בל תאכל נא"?

אוֹ לֹא: בְּשָׁעָה שֶׁאֵינוֹ בְּקוּם אֱכוֹל צָלִי – יֶשְׁנוֹ בְּבַל תֹּאכַל נָא, בְּשָׁעָה שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּקוּם אֱכוֹל צָלִי – אֵינוֹ בְּבַל תֹּאכַל נָא.

או לא נאמר כך, ונטען: בשעה שאינו בקום אכול צלי — ישנו בבל תאכל נא, אבל משחשיכה בשעה שישנו בקום אכול צלי — אינו בבל תאכל נא, שאין איסור אכילת נא חל אלא לפני הזמן הראוי לאכילת הפסח.

וְאַל תִּתְמַהּ, שֶׁהֲרֵי הוּתַּר מִכְּלָלוֹ אֵצֶל צָלִי

ואל תתמה על סברה זו, שהרי הותר מכללו אצל צלי, שכן לפני חשיכה אסור היה לאכול מן הפסח כלל, אפילו צלי, ומשחשכה הותר. ושמא בדיעבד אף באכילת נא אינו עובר?

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ״, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״כִּי אִם צְלִי אֵשׁ״ וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״כִּי אִם צְלִי אֵשׁ״ – לוֹמַר לְךָ: בְּשָׁעָה שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּקוּם אֱכוֹל צָלִי – יֶשְׁנוֹ בְּבַל תֹּאכַל נָא, בְּשָׁעָה שֶׁאֵינוֹ בְּקוּם אֱכוֹל צָלִי – אֵינוֹ בְּבַל תֹּאכַל נָא

תלמוד לומר: "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבשל במים כי אם צלי אש" (שמות יב, ט), שאין תלמוד לומר "כי אם צלי אש", שהרי כבר נאמר "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש" וגו' (שמות יב, ח), ומה תלמוד לומר "כי אם צלי אש"? לומר לך בשעה שישנו בקום אכול צלי — ישנו בבל תאכל נא, בשעה שאינו בקום אכול צלי — אינו בבל תאכל נא.

רַבִּי אוֹמֵר: אֶקְרָא אֲנִי ״בָּשֵׁל״ מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״מְבֻשָּׁל״ – שֶׁיָּכוֹל אֵין לִי אֶלָּא שֶׁבִּישְּׁלוֹ מִשֶּׁחָשֵׁיכָה, בִּשְּׁלוֹ מִבְּעוֹד יוֹם מִנַּיִן – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בָּשֵׁל מְבֻשָּׁל״ – מִכָּל מָקוֹם.

רבי אומר: אקרא אני "בשל" ודי במקרא זה, מה תלמוד לומר החזרה "מבשל" — שיכול אין לי אלא שבישלו משחשיכה שהוא עיקר זמנו יהא חייב עליו, אבל בשלו מבעוד יום מנין שחייב עליו — תלמוד לומר "בשל מבשל" מכל מקום.

וְהַאי ״בָּשֵׁל מְבֻשָּׁל״ אַפְּקֵיהּ רַבִּי לִצְלִי קֶדֶר וְלִשְׁאָר מַשְׁקִין!

ותוהים: והאי [והרי זה] "בשל מבשל" אפקיה [הוציאו] רבי עצמו ללמוד ממנו הלכה אחרת לענין איסור צלי קדר (בשר המתבשל בקדירה בלא תוספת נוזלים כלשהם, פרט לאלו הנפלטים ממנו), וכן לבישול הפסח בשאר משקין. וכיצד הוא לומד עתה מכאן הלכה שונה לגמרי?

אִם כֵּן לֵימָא קְרָא אוֹ ״בָּשֵׁל בָּשֵׁל״ אוֹ ״מְבֻשָּׁל מְבֻשָּׁל״, מַאי בָּשֵׁל מְבֻשָּׁל – שָׁמְעַתְּ מִינָּהּ תַּרְתֵּי.

ומשיבים: אם כן, אילו בא כתוב זה ללמדנו רק ענין אחד — לימא קרא [שיאמר הכתוב] או "בשל בשל" או "מבשל מבשל", ותהא זו לשון ריבוי פשוטה, מאי [מה] לשון כפולה וזרה של "בשל מבשל" — שמעת מינה תרתי [לומד אתה מכאן שתים] הן לדרך הבישול והן לזמן הבישול.

תָּנוּ רַבָּנַן: אָכַל צָלִי מִבְּעוֹד יוֹם – חַיָּיב, וְכַזַּיִת נָא מִשֶּׁחָשֵׁיכָה – חַיָּיב.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אכל צלי מקרבן הפסח מבעוד יום — חייב, וכזית נא משחשיכה — חייב.

קָתָנֵי צָלִי דּוּמְיָא דְּנָא, מַה נָּא בְּלָאו – אַף צָלִי בְּלָאו.

קתני [שנה] צלי דומיא [בדומה] לנא: מה נא אם אכלו עבר בלאו, אף צלי, אם אכלו מבעוד יום — עבר בלאו.

בִּשְׁלָמָא נָא – כְּתִיב: ״אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא״ אֶלָּא צָלִי מְנָלַן?

ושואלים: בשלמא [נניח] לענין נא שחייבים עליו, דכתיב [שנאמר] במקרא: "אל תאכלו ממנו נא", אלא צלי מנלן [מנין לנו] שעוברים עליו אם אכלו לפני זמנו?

דִּכְתִיב: ״וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה״. בַּלַּיְלָה – אִין, בַּיּוֹם – לָא.

ומשיבים: דכתיב [שהרי נאמר] "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו" (שמות יב, ח), ומכאן למדים: בלילה — אין [כן] אוכלים, ביום — לא, הרי שאסור באכילה לפני הלילה.

הַאי לָאו הַבָּא מִכְּלָל עֲשֵׂה הוּא, וְכָל לָאו הַבָּא מִכְּלָל עֲשֵׂה – עֲשֵׂה!

ושואלים: ועדיין האי [איסור זה] לאו הבא מכלל עשה הוא, שלא נתפרש בתורה בלשון שלילה, ויודעים אנו כי כל לאו הבא מכלל עשה שנובע רק ממשמעות הלשון ממצות עשה — עשה הוא, והעובר עליו נקרא עובר על מצות עשה, ולא על מצות לא תעשה!

אָמַר רַב חִסְדָּא: הָא מַנִּי –

אמר רב חסדא: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא]