עֲרוּגָה שֶׁהִיא שִׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה טְפָחִים – זוֹרְעִין בְּתוֹכָהּ חֲמִשָּׁה זֵרְעוֹנִין, אַרְבַּע עַל אַרְבַּע רוּחוֹת הָעֲרוּגָה וְאַחַת בָּאֶמְצַע. מַהוּ דְּתֵימָא: הָנֵי מִילֵּי – בִּזְרָעִין, אֲבָל בִּירָקוֹת לֹא, קָא מַשְׁמַע לָן.

ערוגה שהיא ששה על ששה טפחים — זורעין בתוכה חמשה מיני זרעונין, ארבעה סוגים על ארבע רוחות הערוגה ואחת באמצע, משמע שמותר לזרוע מינים שונים בערוגה אחת בהפסק הראוי. ודוחים: מהו דתימא [שתאמר]: הני מילי [דברים אלה אמורים] בזרעים בלבד, אבל בירקות לא, שאסור לזרוע מיני ירק אחדים בערוגה אחת אפילו בהפסק הראוי, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שמותר.

לְמֵימְרָא דִּירָקוֹת אַלִּימָא מִזְּרָעִים? וְהָתְנַן: כָּל מִינֵי זְרָעִים אֵין זוֹרְעִין בַּעֲרוּגָה אַחַת, כָּל מִינֵי יְרָקוֹת זוֹרְעִין בַּעֲרוּגָה אַחַת! מַהוּ דְּתֵימָא: הָנֵי מָרוֹר מִין זְרָעִים נִינְהוּ, קָא מַשְׁמַע לָן.

ותוהים: למימרא [האם לומר] שירקות אלימא [חמורים] מזרעים לענין זה? והתנן [והרי שנינו במשנה בכלאים]: כל מיני זרעים אין זורעים בערוגה אחת אפילו על ידי הפסק, וכל מיני ירקות זורעים בערוגה אחת, הרי שירקות חמורים פחות מזרעים! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] הני מרור [מרור זה] מין זרעים נינהו [הוא] ולא ירקות ויהיה אסור לזורעם בערוגה אחת עם זרעים אחרים, על זה קא משמע לן [השמיע לנו] שכולם מיני ירקות הם.

זְרָעִים סָלְקָא דַּעֲתָךְ?! וְהָא תְּנַן ״יְרָקוֹת״ וְתָנֵי בַּר קַפָּרָא יְרָקוֹת, וְתָנֵי דְּבֵי שְׁמוּאֵל יְרָקוֹת! חֲזֶרֶת אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, סָלְקָא דַּעֲתָךְ אָמִינָא: הוֹאִיל וְסוֹפָהּ לְהַקְשׁוֹת – נֵיתֵיב לָהּ רְוָוחָא טְפֵי.

ותוהים: מרור מין זרעים סלקא דעתך [עולה על דעתך]? והא תנן [והרי שנינו במשנתנו] ירקות, ואף תני [שנה] בר קפרא ירקות, וכן תני דבי [שנה חכם בית מדרשו] של שמואל: ירקות! ומשיבים: חזרת איצטריכא ליה [נצרכה לו] להשמיענו. סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וסופה להקשות — נעשית כאחד ממיני הזרעים, ניתיב לה רווחא טפי [ניתן לה בערוגה רווח יותר].

לָאו אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: קֶלַח שֶׁל כְּרוּב שֶׁהוּקְשָׁה – מַרְחִיבִין לוֹ בֵּית רוֹבַע. אַלְמָא: כֵּיוָן דְּסוֹפוֹ לְהַקְשׁוֹת – יָהֲבִינַן לֵיהּ רְוָוחָא טְפֵי. הָכָא נַמִי – נֵיתֵיב לָהּ רְוָוחָא טְפֵי, קָא מַשְׁמַע לָן.

וכעין ראיה לדבר: לאו [האם לא] אמר ר' יוסי בר חנינא, קלח של כרוב שהוקשה — מרחיבין לו מקום כדי בית רובע, ואין זורעים דברים אחרים בצידו! אלמא [מכאן]: כיון שסופו להקשות — יהבינן ליה רווחא טפי [נותנים לו רווח יותר], הכא נמי ניתיב ליה רווחא טפי [כאן גם כן ניתן לה בחזרת רווח יותר], קא משמע לן [השמיע לנו] שכל מיני המרור ואפילו החזרת נזרעים יחד בערוגה אחת, ואין צורך בהגדלת הרווח.

״יוֹצְאִין בָּהֶן בֵּין לַחִין בֵּין יְבֵשִׁין כו׳״. אָמַר רַב חִסְדָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּקֶלַח, אֲבָל בְּעָלִין, לַחִין – אִין, יְבֵשִׁין – לָא.

שנינו במשנה שמיני המרור יוצאין בהן בין לחין בין יבשין. אמר רב חסדא: לא שנו אלא בקלח (שורש), אבל אם רוצה לצאת ידי חובה בעלין, אם היו לחין — אין [כן] יוצא ידי חובתו, אבל יבשין — לא.

וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא ״בְּקֶלַח שֶׁלָּהֶן״ מִכְּלָל דְּרֵישָׁא עָלִין! פֵּרוֹשֵׁי קָא מְפָרֵשׁ, כִּי קָתָנֵי ״בֵּין לַחִין בֵּין יְבֵשִׁין״ – אַקֶּלַח.

ושואלים: והא מדקתני סיפא [והרי מששנינו בסוף המשנה] בקלח שלהן, מכלל דרישא [שבתחילת המשנה] הכוונה היא לעלין? ומשיבים: פרושי קא [פירוש הוא] מפרש התנא את דבריו שבראש המשנה: כי קתני [כאשר שנינו] בין לחין בין יבשין — על ה קלח שנינו ולא על העלים.

מֵיתִיבִי: יוֹצְאִין בָּהֶן וּבְקֶלַח שֶׁלָּהֶן, בֵּין לַחִין בֵּין יְבֵשִׁין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לַחִין – יוֹצְאִין בָּהֶן, יְבֵשִׁין – אֵין יוֹצְאִין בָּהֶן. וְשָׁוִין שֶׁיּוֹצְאִין בָּהֶן כְּמוּשִׁין, אֲבָל לֹא כְּבוּשִׁין וְלֹא שְׁלוּקִין וְלֹא מְבוּשָּׁלִין.

מיתיבי [מקשים] על כך ממקור אחר, שנינו: יוצאין בהן ובקלח שלהן — בין לחין בין יבשין, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: לחין — יוצאין בהן, יבשין — אין יוצאין בהן. ושוין ר' מאיר וחכמים שיוצאין בהן כמושין אם נבלו קצת ואינם רעננים עוד. אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין,

כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: כֹּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טַעַם מָרוֹר – יוֹצְאִין בּוֹ, וְכֹל שֶׁאֵין בּוֹ טַעַם מָרוֹר – אֵין יוֹצְאִין בּוֹ. תַּרְגּוּמָא אַקֶּלַח. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין יוֹצְאִין בָּהֶן כְּמוּשִׁין, מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק אָמְרוּ: יוֹצְאִין בָּהֶן כְּמוּשִׁין.

כללו של דבר: כל שיש בו טעם מרור — יוצאין בו, וכל שאין בו טעם מרור — אין יוצאין בו. ומכאן שגם ר' מאיר וגם חכמים אינם מחלקים בין העלים ובין הקלח! ומשיבים: תרגומא [תרגומו והסברו] על הקלח, שמה שאמר ר' מאיר שיוצאים בלחים וביבשים — הכוונה היתה לקלח ולא לעלים. תנו רבנן [שנו חכמים]: אין יוצאין בהן כמושין. משום [בשם] ר' אליעזר בר' צדוק אמרו: יוצאין בהן אף כמושין.

בָּעֵי רָמִי בַּר חָמָא: מַהוּ שֶׁיֵּצֵא אָדָם יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּמָרוֹר שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם? אַלִּיבָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא לָא תִּיבָּעֵי לָךְ – הָשְׁתָּא בְּמַצָּה דְּאוֹרַיְיתָא נָפֵיק – בְּמָרוֹר דְּרַבָּנַן מִיבָּעֲיָא?!

בעי [שאל] רמי בר חמא: מהו שיצא אדם ידי חובתו במרור של מעשר שני בירושלים? אליבא [לפי שיטתו] של ר' עקיבא המתיר במצת מעשר שני משום שיש לה היתר במושבות לכשתיטמא לא תיבעי [תישאל] לך שאלה זו, השתא [עכשיו] במצה שחובתה דאורייתא, נפיק [מן התורה, יוצא]. במרור דרבנן [שהוא מדברי סופרים] בדורותינו שאין קרבן הפסח מיבעיא [נצרכה] לומר כן?

כִּי תִּיבָּעֵי לָךְ – אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי מַאי? בְּמַצָּה דְּאוֹרַיְיתָא הוּא דְּלָא נָפֵיק – אֲבָל מָרוֹר דְּרַבָּנַן נָפֵיק –

כי תיבעי לך אליבא [כאשר תישאל לך הרי זה על פי שיטת] ר' יוסי הגלילי האוסר במצת מעשר שני, מאי [מה ההלכה]? וצדדי הספק: במצה דאורייתא [שהיא מן התורה] הוא שלא נפיק [יוצא], אבל במרור דרבנן נפיק [שהוא מדברי סופרים יוצא בו],

אוֹ דִּילְמָא כֹּל דְּתַקִּינוּ רַבָּנַן – כְּעֵין דְּאוֹרַיְיתָא תַּקּוּן. אָמַר רָבָא: מִסְתַּבְּרָא, מַצָּה וּמָרוֹר.

או דילמא [שמא] כל מה דתקינו רבנן [שתיקנו חכמים] כעין דאורייתא תקון [דיני התורה תיקנו], ומה שאין יוצאים בו למצוה שהיא חיוב מהתורה, אף אין יוצאים בו למצוה שהיא מדברי סופרים. אמר רבא: מסתברא [מסתבר לומר] מצה ומרור הושוו בכתוב, ולכן ראוי לומר שכשם שאין יוצאים במעשר שני משום מצה, אף אין יוצאים בו משום מרור.

מתני׳ אֵין שׁוֹרִין אֶת הַמּוּרְסָן לַתַּרְנְגוֹלִים, אֲבָל חוֹלְטִין. הָאִשָּׁה לֹא תִּשְׁרֶה אֶת הַמּוּרְסָן שֶׁתּוֹלִיךְ בְּיָדָהּ לַמֶּרְחָץ, אֲבָל שָׁפָה הִיא בִּבְשָׂרָהּ יָבֵשׁ. לֹא יִלְעוֹס אָדָם חִיטִּין וְיַנִּיחַ עַל מַכָּתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַחְמִיצוֹת.

אין שורין את המורסן (הפסולת הגסה של הקמח) לתרנגולים שמא יחמיץ, אבל חולטין (מרתיחים) אותו ברותחים שאינו יכול להחמיץ, ואז מותר להאכילו להם. האשה לא תשרה את המורסן שתוליך בידה למרחץ (להשתמש בו לניקוי בשרה), אבל שפה היא את המורסן בבשרה כשהמורסן יבש, ואפילו היה בשרה לח מן המים. וכן אמרו: לא ילעוס אדם חיטין ויניח על מכתו (פצעו) מפני שהן מחמיצות על ידי לעיסה ורוק.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן, אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין בָּאִין לִידֵי חִימּוּץ: הָאָפוּי, וְהַמְבוּשָּׁל, וְחָלוּט שֶׁחֲלָטוֹ בְּרוֹתְחִין. מְבוּשָּׁל?! אַדִּמְבַשֵּׁל לֵיהּ מְחַמַּע! אָמַר רַב פַּפָּא: הָאָפוּי שֶׁבִּישְּׁלוֹ קָאָמַר.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אלו דברים שאין באין לידי חימוץ: האפוי, והמבושל וחלוט שחלטו ברותחין. על הקביעה כי המבושל אינו בא לידי חימוץ שואלים: מדוע? והלוא עד שמבשל ליה, מחמע [אותו, יחמיץ]! ומשיבים, אמר רב פפא: האפוי שבישלו קאמר [הוא אומר] כלומר, אם דבר אפוי מתחילה ואחר כך בושל — אינו מחמיץ, אבל אם בישלו בלבד — אינו מחמיץ.

תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: קֶמַח שֶׁנָּפַל לְתוֹכוֹ דֶּלֶף – אֲפִילּוּ כָּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ – אֵינוֹ בָּא לִידֵי חִימּוּץ. אָמַר רַב פַּפָּא: וְהוּא דְּעָבֵיד טִיף לַהֲדֵי טִיף.

תניא [שנינו בברייתא]: ר' יוסי בר' יהודה אומר: קמח שנפל לתוכו דלף (טיפות נוטפות) של מים אפילו היה דולף כל היום כולו — אינו בא לידי חימוץ, משום שכל עוד המים הדולפים הם בתנועה אינם מניחים לקמח להחמיץ, אמר רב פפא: והוא דעביד טיף להדי טיף [שמטפטף טיפה בתוך טיפה], שאין רגע שבו נמצא הקמח או חלקו ללא טיפטוף מים.

אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי שֵׁילָא: וַתִּיקָא שָׁרֵי. וְהָתַנְיָא: וַתִּיקָא אָסוּר! לָא קַשְׁיָא: הָא – דַּעֲבַדֵיהּ בְּמִישְׁחָא וּמִילְחָא, הָא – דַּעֲבַדֵיהּ בְּמַיָּא וּמִילְחָא.

אמרי דבי [אמרו חכמי בית מדרשו] של ר' שילא: ותיקא (מאכל קמח הבלול במשקים שונים) שרי [מותר] לאוכלו בפסח. ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] ותיקא אסור?! ומשיבים: לא קשיא [קשה], הא [זה] — דעבדיה במישחא ומילחא [שעשאו בשמן ובמלח], הריהו מותר. אבל הא [זה] — דעבדיה במיא ומילחא [שעשאו במים ומלח], הריהו מחמיץ מחמת המים.

אָמַר מָר זוּטְרָא: לָא לִימְחֵי אִינִישׁ קְדֵרָא בְּקִמְחָא דַּאֲבִישְׁנָא, דִּילְמָא לָא בָּשִׁיל שַׁפִּיר, וְאָתֵי לִידֵי חִימּוּץ. אָמַר רַב יוֹסֵף: לָא לִיחֲלוֹט אִינִישׁ

אמר מר זוטרא: לא לימחי איניש [ימחה אדם] את קדרא בקמחא דאבישנא [קצף הקדירה בקמח קלי], דילמא [שמא] הוא לא בשיל שפיר [מבושל יפה] שלא נקלה כראוי, ויש בו משהו של קמח שלא נאפה ונקלה, ואתי [ויבוא] לידי חימוץ בתוך הקדירה. אמר רב יוסף: לא ליחלוט איניש [יחלוט אדם] ברותחים