אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן״, ״אֶחָד״ – שֶׁלֹּא יִטּוֹל פָּרוּס, וְהָכָא כְּמַאן דִּפְרִיסָא דָּמְיָא, קָא מַשְׁמַע לָן.

אחד מכל קרבן תרומה לה' לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה" (ויקרא ז, יד), "אחד" משמעו שלם שלא יטול פרוס. והכא [וכאן] כיון שאין הלחם עשוי כתיקונו — כמאן דפריסא דמיא [כמי שהוא פרוס נחשב], שהרי אינו מוצק כראוי, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שבכל זאת הוא קרוי לחם.

מֵיתִיבִי: הַמְּעִיסָּה, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין, וּבֵית הִלֵּל מְחַיְּיבִין. הַחֲלִיטָה, בֵּית שַׁמַּאי מְחַיְּיבִין, וּבֵית הִלֵּל פּוֹטְרִין. אֵיזֶהוּ הַמְּעִיסָּה וְאֵיזֶהוּ הַחֲלִיטָה? הַמְּעִיסָּה – קֶמַח שֶׁעַל גַּבֵּי מוּגְלָשִׁין, הַחֲלִיטָה – מוּגְלָשִׁין שֶׁעַל גַּבֵּי קֶמַח.

ועוד מיתיבי [מקשים]: שנינו המעיסה (בצק שחלטו אותו במים), בית שמאי פוטרין מלהפריש ממנה חלה ובית הלל מחייבין. והחליטה, בית שמאי מחייבין בחלה, ובית הלל פוטרין. ושואלים: איזהו המעיסה ואיזהו החליטה? המעיסה נוצרת כאשר שמים קמח שעל גבי מוגלשין (מים רותחים), החליטה — על ידי מוגלשין שעל גבי קמח.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מִשּׁוּם אָבִיו: זֶה וָזֶה לִפְטוּר, וְאָמְרִי לָהּ: זֶה וָזֶה לְחִיּוּב, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה, עֲשָׂאָן בָּאִילְפָּס – פָּטוּר, בַּתַּנּוּר – חַיָּיב.

ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו: זה וזה לפטור, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר: זה וזה לחיוב, וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה אם עשאן באילפס — פטור, ואם עשאן בתנור — חייב.

וְתַנָּא קַמָּא, מַאי שְׁנָא הַמְּעִיסָּה וּמַאי שְׁנָא חֲלִיטָה? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, וְכֵן אָמַר רַבִּי יְהוּדָה וְאִיתֵימָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כְּמַחֲלוֹקֶת בָּזוֹ כָּךְ מַחֲלוֹקֶת בָּזוֹ. וְתַבְרָא, מִי שֶׁשָּׁנָה זוֹ לֹא שָׁנָה זוֹ.

ושואלים: ותנא קמא אשר שנה כי יש מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל בענין זה מאי שנא [במה שונה] המעיסה ומאי שנא [ובמה שונה] החליטה שבאחת מהן בית הלל פוטרין ובאחרת מחייבים? אמר רב יהודה אמר שמואל וכן אמר ר' יהודה ואיתימא [ויש אומרים] בשם ר' יהושע בן לוי: כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו ובית הלל הקלו או החמירו בשוה בשני המקרים, ותברא [ושבורה] ראשיתה של ברייתא זו והיא צירוף של שני מקורות, ואין ליחס את שני הקטעים לחכם אחד מי ששנה זו לא שנה זו.

קָתָנֵי מִיהַת: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה, שֶׁעֲשָׂאָן בָּאִילְפָּס – פָּטוּר, בַּתַּנּוּר – חַיָּיב. תְּיוּבְתָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן! אָמַר לְךָ רַבִּי יוֹחָנָן: תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא: יָכוֹל יְהֵא מְעִיסָּה וַחֲלוּטָה חַיָּיבִין בַּחַלָּה – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֶחֶם״,

ולענייננו, קתני מיהת [שנינו על כל פנים] כי חכמים אומרים אחד זה ואחד זה שעשאן באילפס — פטור מחלה, ואם עשאן בתנור — חייב, הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על ר' יוחנן המחייב מעשה אילפס בחלה. ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך] ר' יוחנן: דבר זה תנאי [מחלוקת תנאים] היא, דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: יכול יהא מעיסה וחלוטה חייבין בחלה — תלמוד לומר "לחם",

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין לֶחֶם אֶלָּא הָאָפוּי בַּתַּנּוּר. רַבִּי יְהוּדָה הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא! אֶלָּא לָאו – מַעֲשֵׂה אִילְפָּס אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. תַּנָּא קַמָּא סָבַר: מַעֲשֵׂה אִילְפָּס חַיָּיבִין, וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: מַעֲשֵׂה אִילְפָּס פְּטוּרִין,

ר' יהודה אומר: אין לחם אלא האפוי בתנור. לכאורה שיטת ר' יהודה היינו [הרי היא] שיטת תנא קמא! אלא לאו [האם לא] מעשה אילפס איכא בינייהו [יש ביניהם שבו נחלקו], תנא קמא סבר: מעשה אילפס חייבין בניגוד למעיסה וחליטה, ור' יהודה סבר: מעשה אילפס פטורין כדין מעיסה וחליטה, שאין לחם אלא האפוי בתנור ממש.

לֹא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא – מַעֲשֵׂה אִילְפָּס פְּטוּרִין, וְהָכָא – כְּגוֹן שֶׁחָזַר וַאֲפָאוֹ בַּתַּנּוּר קָא מִיפַּלְגִי. דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר: כֵּיוָן שֶׁחָזַר וַאֲפָאוֹ בַּתַּנּוּר – לֶחֶם קָרֵינַן בֵּיהּ, וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: אֵין לֶחֶם אֶלָּא הָאָפוּי בַּתַּנּוּר מֵעִיקָּרָא, וְכֵיוָן דְּמֵעִיקָּרָא לָאו בַּתַּנּוּר אַפְיֵיהּ – לָאו לֶחֶם הוּא.

ודוחים: לא, אפשר לומר דכולי עלמא [לדעת הכל] מעשה אילפס פטורין מחלה, והכא [וכאן] מדובר כגון שחזר ואפאו בתנור, ובזה קא מיפלגי [נחלקו]. דתנא קמא [שהתנא הראשון] סבר: כיון שחזר ואפאו בתנור — לחם קרינן ביה [קוראים אנו בו] וחייב בחלה, ור' יהודה סבר, אין לחם אלא האפוי בתנור מעיקרא [מתחילה], וכיון דמעיקרא לאו [שמתחילה לא] בתנור אפייה [אפאו], לאו [לא] לחם הוא,

אָמַר רָבָא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה – דִּכְתִיב: ״וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד״ לֶחֶם הָאָפוּי בְּתַנּוּר אֶחָד – קָרוּי לֶחֶם, וְשֶׁאֵין אָפוּי בְּתַנּוּר אֶחָד – אֵין קָרוּי לֶחֶם,

אמר רבא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה — דכתיב [שכן נאמר] "ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד" (ויקרא כו, כו), ובדרך אגב נלמד מכאן: לחם האפוי בתנור אחד — קרוי לחם, ושאין אפוי בתנור אחד אלא בכלים שונים — אין קרוי לחם.

יְתֵיב רַבָּה וְרַב יוֹסֵף אַחוֹרֵיהּ דְּרַבִּי זֵירָא, וִיתֵיב רַבִּי זֵירָא קַמֵּיהּ דְּעוּלָּא. אֲמַר לֵיהּ רַבָּה לְרַבִּי זֵירָא: בְּעֵי מִינֵּיהּ מֵעוּלָּא: הִדְבִּיק מִבִּפְנִים וְהִרְתִּיחַ מִבַּחוּץ מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: מַאי אֵימָא לֵיהּ? דְּאִי אָמִינָא לֵיהּ, אֲמַר לִי: הֵי נִיהוּ מַעֲשֵׂה אִילְפָּס?

יתיב [ישבו] רבה ורב יוסף אחוריה [אחרי] ר' זירא, ויתיב [וישב] ר' זירא קמיה [לפני] עולא לשמוע תורה מפיו. אמר ליה [לו] רבה לר' זירא: בעי מיניה [שאל ממנו] מעולא: הדביק פת מבפנים בתוך אילפס והרתיח מבחוץ מהו לענין חיוב חלה? אמר ליה [לו]: מאי אימא ליה [מה, למה, אומר אשאל לו] לעולא דבר זה? דאי אמינא ליה [שאם אומר לו שאלה זו] אמר [יאמר] לי: הי ניהו [מה הם] מעשה אילפס? הלוא אלה הם, וידועה המחלוקת בהם!

אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף לְרַבִּי זֵירָא: בְּעוּ מִינֵּיהּ מֵעוּלָּא, הִדְבִּיק מִבִּפְנִים וַאֲבוּקָה כְּנֶגְדּוֹ מַהוּ. אֲמַר לֵיהּ: מַאי אֵימָא לֵיהּ? דְּאִי אָמִינָא לֵיהּ, אֲמַר לִי: רוֹב עֲנִיִּים עוֹשִׂין כֵּן.

אמר ליה [לו] רב יוסף לר' זירא: בעו מיניה [שאל ממנו] מעולא: אם הדביק פת מבפנים בתוך האילפס ואבוקה בוערת כנגדו מהו? אמר ליה [לו]: מאי אימא ליה [מה, למה, אומר אשאל לו] דאי אמינא ליה [שאם אומר לו] אמר לי: רוב עניים עושין כן מעשה אילפס שלהם, ואף זה בכלל מעשה אילפס.

אָמַר רַב אַסִי: עִיסָּה שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, לְדִבְרֵי רַבִּי מֵאִיר – פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה, לְדִבְרֵי חֲכָמִים – חַיֶּיבֶת בַּחַלָּה,

אמר רב אסי: עיסה של מעשר שני לדברי ר' מאיר — הסבור שמעשר שני דינו כדין הקדש, ואף שניתן לבעלים להשתמש בו, מכל מקום אין הוא נחשב כרכושם — הריהי כעיסה של הקדש שפטורה מן החלה, לדברי חכמים הסבורים שממון הדיוט הוא — חייבת בחלה.