כֹּל שֶׁפְּסוּלוֹ בְּגוּפוֹ – יִשָּׂרֵף מִיָּד, בְּדָם וּבִבְעָלִים – תְּעוּבַּר צוּרָתָן וְיוֹצְאִין לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה! אֲמַר לֵיהּ: הַאי תַּנָּא – תַּנָּא דְּבֵי רַבָּה בַּר אֲבוּהּ הוּא, דְּאָמַר: אֲפִילּוּ פִּיגּוּל טָעוּן עִיבּוּר צוּרָה.

כל קרבן שפסולו הוא בגופו בגוף הבשר — ישרף מיד, ואם היה פסולו בדם וכגון שנשפך, או שהיה פסולו בבעלים וכגון שנטמאו — תעובר צורתן ויוצאין לבית השריפה. אמר ליה [לו] ריש לקיש: האי תנא [תנא זה] ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה כשיטת התנא שנשנו דבריו דבי [מבית מדרשו] של רבה בר אבוה הוא שאמר: אפילו פיגול טעון עיבור צורה. שאפילו פסול כזה שבתורה נאמר במפורש שיש לשורפו, גם הוא טעון שתעובר צורתו עד למחרת.

אֵיתִיבֵיהּ: נִטְמָא אוֹ שֶׁנִּפְסַל הַבָּשָׂר, אוֹ שֶׁיָּצָא חוּץ לַקְּלָעִים, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יִזְרוֹק, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לֹא יִזְרוֹק. וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שֶׁאִם זָרַק – הוּרְצָה.

איתיביה [הקשה לו] מברייתא אחרת, שנינו: נטמא או שנפסל הבשר, או שיצא חוץ לקלעים (חוץ מאותן מחיצות, תחומים שראוי לו להיות בהם), ר' אליעזר אומר: יזרוק את הדם של אותם הקרבנות, שלדעתו אין זריקת הדם תלויה כלל בבשר הקרבנות, ר' יהושע אומר: לא יזרוק שאין זריקת הדם אלא אם כן הבשר קיים וכשר לקרבן. ומודה ר' יהושע שאם זרק את הדם בכל זאת — הורצה הקרבן.

מַאי נִפְסַל – לָאו בְּהֶיסַּח הַדַּעַת? אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא פְּסוּלֵי טוּמְאָה הָוֵי – הַיְינוּ דְּמַשְׁכַּחַתְּ לָהּ דִּמְרַצִּי צִיץ. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ פְּסוּל הַגּוּף הָוֵי – אַמַּאי הוּרְצָה (צִיץ)?

ומעתה נברר מאי [מהו] נפסל זה שנזכר כאן? לאו [האם לא] שנפסל בהיסח הדעת? שהרי פסול טומאה ויציאה מחוץ לקלעים נאמרו במפורש! אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שהיסח הדעת פסול טומאה הוי [הוא], היינו דמשכחת לה דמרצי [זהו שמצאנו אותה אפשרות להכשיר מפני טעם שמרצה] ציץ, אלא אי אמרת [אם אומר אתה] פסול הגוף הוי [הוא] אמאי [מדוע] הורצה קרבן זה לדעת ר' יהושע? הלוא פסול הוא!

מַאי נִפְסַל – נִפְסַל בִּטְבוּל יוֹם. אִי הָכִי הַיְינוּ טָמֵא! תְּרֵי גַּוְונֵי טָמֵא.

ודחה ריש לקיש: לא, פסול זה אינו פסול היסח הדעת אלא מאי [מהו] נפסל ששנינו, משמעו נפסל בטבול יום כי טבול יום הנוגע בדבר אינו גורם לו טומאה (לטמא אחרים) אלא רק פוסלו (טומאה רק לעצמו). ושואלים: אי הכי היינו [אם כך הרי זה] כשאר טמא! ומה ההבדל בין טומאה זו וטומאה אחרת שכבר נשנתה קודם בברייתא? ומשיבים: תרי גווני [שני מיני] טמא נמנו כאן, טומאה גמורה המטמאה גם אחרים, ופסול טומאה שהיא טומאה של הדבר עצמו בלבד.

כִּי סְלֵיק רָבִין אֲמַרָהּ לִשְׁמַעְתֵּיהּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יִרְמְיָה, וַאֲמַר: בַּבְלָאֵי טִפְּשָׁאֵי, מִשּׁוּם דְּיָתְבִי בְּאַרְעָא דַּחֲשׁוּכָא אָמְרִיתוּן שְׁמַעֲתָתָא דִּמְחַשְׁכוּ! לָא שְׁמִיעַ לְכוּ הָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אוֹשַׁעֲיָא:

כי סליק [כאשר עלה] רבין לארץ ישראל אמרה לשמעתיה קמיה [אמר את ההלכה הזו של רב ששת לפני] ר' ירמיה, ואמר ר' ירמיה: בבלאי טפשאי [בבליים טפשים], משום דיתבי בארעא דחשוכא אמריתון שמעתתא דמחשכו [שיושבים בארץ חשוכה אומרים אתם הלכות חשוכות], וכי לא שמיע לכו הא [שמעתם הלכה זו] שאמר ר' שמעון בן לקיש משמיה [משמו] של ר' אושעיא:

מֵי הֶחָג שֶׁנִּטְמְאוּ, הִשִּׁיקָן וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישָׁן – טְהוֹרִין, הִקְדִּישָׁן וְאַחַר כָּךְ הִשִּׁיקָן – טְמֵאִים.

מי החג מים של ניסוך המים בחג הסוכות שנשאבו מבעוד יום בכלי כדי לנסכם למחרת ונטמאו, אם השיקן כלומר הכניסם בתוך מקוה מים טהורים באופן שהמים שבכלי נוגעים (משיקים) למי המקוה, ואחר כך הקדישן — טהורין, הקדישן ואחר כך השיקן — טמאים.

מִכְּדִי, זְרִיעָה נִינְהוּ – מַה לִּי הִשִּׁיקָן וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישָׁן, מַה לִּי הִקְדִּישָׁן וְאַחַר כָּךְ הִשִּׁיקָן? אַלְמָא: אֵין זְרִיעָה לְהֶקְדֵּשׁ. הָכָא נַמִי: אֵין זְרִיעָה לִתְרוּמָה.

ויש לשאול: מכדי [הרי] אופן זה של טהרת המים הוא כעין זריעה נינהו [אותם], שאנו דנים את המים בהשקתם וחיבורם למי המקוה כזרעים שנזרעו באדמה, שחזרו למקומם הראשון ומשום כך נטהרים. ואם כן מה לי השיקן ואחר כך הקדישן, מה לי הקדישן ואחר כך השיקן? אלמא [מכאן] נלמד כי: אין זריעה להקדש שדבר של הקדש אין לסמוך בו על טהרה זו שבדרך זריעה. ואם כן אף הכא נמי [כאן גם כן] אין זריעה לתרומה שאין טומאת התרומה מתבטלת בזריעה ולכן אפשר להסביר את הברייתא שגידולי התרומה אסורים לזרים מטעם תרומה.

יְתֵיב רַב דִּימִי וְקָאָמַר לָהּ לְהָא שְׁמַעֲתָא. אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: הִקְדִּישָׁן בִּכְלִי קָאָמַר, אֲבָל בַּפֶּה לָא עַבוּד רַבָּנַן מַעֲלָה, אוֹ דִּילְמָא בַּפֶּה נַמִי עַבוּד רַבָּנַן מַעֲלָה?

יתיב [ישב] רב דימי וקאמר לה להא שמעתא [ואמר את ההלכה הזו] של רב אושעיא לענין השקה. אמר ליה [לו] אביי: האם מה שאמר רב אושעיא שאין השקה מועילה בהקדש הוא רק כאשר הקדישן את המים והכניסם בכלי שרת קאמר [אמר], אבל אם הקדישם רק על ידי דיבור בפה לא עבוד רבנן [עשו חכמים] מעלה יתירה בהם, והם נטהרים בהשקה כשאר משקים שנטמאו. או דילמא [שמא] בקדושת פה נמי עבוד רבנן [גם כן עשו חכמים] מעלה?

אֲמַר לֵיהּ: זוֹ לֹא שָׁמַעְתִּי, כַּיּוֹצֵא בָּהּ שָׁמַעְתִּי. דְּאָמַר רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עֲנָבִים שֶׁנִּטְמְאוּ, דְּרָכָן וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישָׁן – טְהוֹרִים, הִקְדִּישָׁן וְאַחַר כָּךְ דְּרָכָן – טְמֵאִין. וְהָא עֲנָבִים, דִּקְדוּשַּׁת פֶּה נִינְהוּ – וַאֲפִילּוּ הָכִי עַבוּד רַבָּנַן מַעֲלָה.

אמר ליה [לו] רב דימי: זו לא שמעתי, אבל כיוצא בה שמעתי. שאמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: ענבים שנטמאו, דרכן ואחר כך הקדישן — טהורין, שלשיטתו אין היין שבענב נטמא על ידי בשר הפרי. הקדישן ואחר כך דרכן — טמאין, שעשו חכמים מעלה בקדשים שייחשבו אף המשקים טמאים. והא [והרי] ענבים, שקדושת פה נינהו [הם] שהרי אם מונחים הענבים בתוך כלי שרת אינם קדשים בכך אלא על ידי הקדשתם בפה, ואפילו הכי, עבוד רבנן [כך, עשו חכמים] מעלה שלא ייחשבו טהורים לאחר הקדשתם.

אֲמַר רַב יוֹסֵף: עֲנָבִים קָאָמְרַתְּ – הָכָא בַּעֲנָבִים שֶׁל תְּרוּמָה עָסְקִינַן, דִּקְדוּשַּׁת פֶּה דִּידְהוּ כִּקְדוּשַּׁת כְּלִי דָּמְיָא. אֲבָל הָנֵי דְּבָעֵי כְּלִי – בַּפֶּה לָא עַבוּד רַבָּנַן מַעֲלָה

אמר רב יוסף: אין להוכיח מכאן, ענבים קאמרת [אומר אתה] הכא [כאן] בענבים של תרומה עסקינן [עוסקים אנו] שקדושת פה דידהו [שלהם] כקדושת כלי דמיא [נחשבת] שהרי בהפרשה לתרומה אין קידוש התרומה נעשה בכלי. אבל הני דבעי [אלה, כגון מי הנסכים, שצריכים] כלי להקדישם קדושה נוספת, אם הקדישם בפה לא עבוד רבנן [עשו חכמים] מעלה, ואם כן אין לפתור את שאלתו של אביי.

״דְּרָכָן״ – וַאֲפִילּוּ טוּבָא. וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי? וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עֲנָבִים שֶׁנִּטְמְאוּ – דּוֹרְכָן פָּחוֹת פָּחוֹת מִכַּבֵּיצָה!

על ההלכה שאמר ר' יוחנן, בטהרת יין היוצא מענבים שנטמאו, תוהים: "דרכן" — ואפילו טובא [הרבה] ענבים יחד?! ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן: ענבים שנטמאו — דורכן פחות פחות מכביצה, שכן אז אין בענבים כדי שיעור לטמא טומאת אוכלים. ואילו מדבריו כאן משמע שאפשר לדרוך כל כמות של ענבים!

אִיבָּעֵית אֵימָא: הָכָא נַמִי – פָּחוֹת פָּחוֹת מִכַּבֵּיצָה. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָתָם – דְּנָגְעוּ לְהוּ בָּרִאשׁוֹן, דְּהָווּ לְהוּ אִינְהוּ שֵׁנִי, הָכָא – דְּנָגְעוּ בְּשֵׁנִי, דְּהָווּ לְהוּ שְׁלִישִׁי.

ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] תירוץ זה: הכא נמי [כאן גם כן] מדובר שדרכן פחות פחות מכביצה. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר: התם [שם] מדובר שנגעו להו [להם] הענבים בדבר שהוא ראשון לטומאה, דהוו להו אינהו [שנעשו הם עצמם] שני ומשקה הנוגע בשני הריהו נעשה מדברי חכמים ראשון לטומאה. ולכן יש להיזהר שלא לדרוך יותר מכביצה. הכא [כאן] מדובר שנגעו בשני לטומאה דהוו להו [שנעשו להם] שלישי והמשקה היוצא מהם ונוגע בהם אינו נטמא כלל.

אָמַר רָבָא: אַף אֲנַן נַמִי תָּנֵינָא ״וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי״ – שֶׁתְּהֵא חִיּוּתָן בַּכְּלִי. ״וְנָתַן״ – אַלְמָא תְּלוּשִׁין נִינְהוּ, וְהָא מְחוּבָּרִין נִינְהוּ!

אמר רבא: אף אנן נמי תנינא [אף אנחנו גם כן שנינו] שעשו חכמים מעלה בטהרת קדשים. ששנינו: נאמר "ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי" (במדבר יט, יז), ואמרו: מים חיים — שתהא חיותן בכלי שצריך שהמים יישאבו במישרין מן המעין אל הכלי בו מקדשים אותם. ומצד שני נאמר "ונתן" ומשמעו אף שישפוך את המים אל כלי אחר, אלמא [מכאן] שמים אלה תלושין נינהו [הם] והא [והרי] מחוברין נינהו [הם] שכפי שאמרנו צריכה להיות חיותם בכלי — מן המעיין!