אָמַר: אָמַר קְרָא ״רֵאשִׁית״ – שֶׁשְּׁיָרֶיהָ נִיכָּרִין לְיִשְׂרָאֵל, יָצְתָה זוֹ שֶׁאֵין שְׁיָרֶיהָ נִיכָּרִין.

אמר: אמר קרא "ראשית" משמעו — ששיריה ניכרין לישראל כלומר שנשאר גם חלק אחר, הראוי להיאכל לישראל, ויצתה תרומה זו שאין שיריה ניכרין שהרי כולה חמץ, ולכן אף לאחר שנתרמה התרומה, אסורים שייריה באכילה ולכן אין להפריש ממנו תרומה.

יְתֵיב רַב אַחָא בַּר רַב עָוְיָא קַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא, וִיתֵיב וַאֲמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: עֲנָבִים שֶׁנִּטְמְאוּ – דּוֹרְכָן פָּחוֹת פָּחוֹת מִכַּבֵּיצָה, וְיֵינָן כָּשֵׁר לַנְּסָכִין. אַלְמָא קָסָבַר: מַשְׁקִין מִיפְקַד פְּקִידִי, לְאֵימַת קָא מִיטַּמְּאִי – לְכִי סָחֵיט לְהוּ, לְכִי סָחֵיט לְהוּ לֵיתֵיהּ לְשִׁיעוּרֵיהּ.

יתיב [ישב] רב אחא בר רב עויא קמיה [לפני] רב חסדא ויתיב [וישב] ואמר משמיה [משמו] של ר' יוחנן: ענבים שנטמאו — דורכן בשיעור פחות פחות מכביצה, ויינן היוצא מהן כשר לנסכין שלא נטמא כלל, וכשר אף לקדשים. אלמא קסבר [מכאן סבור הוא] ר' יוחנן: משקין מיפקד פקידי [מופקדים, שמורים בענב] שהמיץ שבענבים אינו נחשב כחלק מגופם של הענבים אלא כאילו היה רק שמור בתוכם כבכלי קיבול, ולכן לאימת קא מיטמאי [מתי נטמאים] המשקין, היין, מן הענבים — לכי סחיט להו [כאשר סוחט אותם] אבל קודם לכן היה המיץ שבענב טהור שלא הוא אלא בשר הענב נטמא. אולם לכי סחיט להו ליתיה לשיעוריה [כאשר סוחט אותם אין כאן בבשר הענב שיעורו הראוי] שבפחות מכביצה אינו מטמא טומאת אוכלין.

אִי הָכִי כַּבֵּיצָה נַמִי, דְּהָתְנַן: טְמֵא מֵת שֶׁסָּחַט זֵיתִים וַעֲנָבִים כְּבֵיצָה מְכוּוֶּנֶת – טְהוֹרִין! הָתָם – דְּאִי עֲבַד, הָכָא – לְכַתְּחִלָּה, גְּזֵירָה דִּילְמָא אָתֵי לְמֶיעֱבַד יוֹתֵר מִכַּבֵּיצָה.

ומקשים: אי הכי [אם כן] כביצה שלימה נמי [גם כן] יסחוט שהרי אינו יכול להיטמא? דהתנן [שהרי שנינו במשנה] טמא מת שסחט זיתים וענבים על ידי פשוטי כל עץ כביצה מכוונת (בדיוק) ולא נגע במשקים עצמם — טהורין, שכאשר ייסחט המיץ מהם לא יהא בבשרם עוד שיעור כביצה. ומדוע לא התיר ר' יוחנן אלא בפחות מביצה? ומשיבים: התם [שם] מדובר במקרה של דאי עבד [שאם עשה, שכבר נעשה מעשה], הכא [כאן] מדובר לכתחלה. ולכתחילה אין עושים אלא בפחות מכביצה, גזירה דילמא אתי למיעבד [שמא יבוא לעשות] יותר מכביצה, ואז ייטמא הכל.

אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא: מַאן צַיֵּית לָךְ וּלְרַבִּי יוֹחָנָן רַבָּךְ! וְכִי טוּמְאָה שֶׁבָּהֶן לְהֵיכָן הָלְכָה? אַלְמָא קָא סָבַר: מַשְׁקִין מִיבְלַע בְּלִיעִי, וְכֵיוָן דְּאִיטְמוּ לֵיהּ אוֹכְלָא – אִיטְמוּ לֵיהּ מַשְׁקִין.

אמר ליה [לו] רב חסדא: מאן ציית [מי יציית יקשיב] לך ולר' יוחנן רבך בענין זה? וכי טומאה שבהן שבמיץ הענבים, להיכן הלכה? אלמא קא סבר [מכאן שסבור הוא] רב חסדא: משקין מיבלע בליעי [מובלעים] בתוך הענב וכחלק ממנו הם. וכיון דאיטמו ליה אוכלא [שנטמא לו האוכל] בשר הענב, איטמו ליה [נטמאו להם] אף המשקין.

אֲמַר לֵיהּ: וְאַתְּ לָא תִּיסְבְּרָא דְּמַשְׁקִין מִיפְקַד פְּקִידִי? וְהָתְנַן: טְמֵא מֵת שֶׁסָּחַט זֵיתִים וַעֲנָבִים מְכוּוֶּנֶת כַּבֵּיצָה – טְהוֹרִין. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא מִיפְקַד פְּקִידִי – מִשּׁוּם הָכִי טְהוֹרִין, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מִיבְלַע בְּלִיעִי אַמַּאי טְהוֹרִין?

אמר ליה [לו] רב אחא: ואת לא תיסברא [ואתה אינך סבור] שמשקין רק מיפקד פקידי [מופקדים, שמורים] הם בתוך הענב? והתנן [והרי שנינו במשנה]: טמא מת שסחט זיתים וענבים אם היתה מידתם מכוונת כביצה — טהורין. אי אמרת בשלמא מיפקד פקידי [נניח אם אומר אתה שהמשקין רק מופקדים שם] — משום הכי [כך] טהורין הם, אלא אי אמרת [אם אומר אתה] מיבלע בליעי [שהמשקין מובלעים שם] אמאי [מדוע] הם טהורין? שבשעה שנטמא בשר הענב, נטמאו אף המשקים המחוברים ובלועים בו.

אֲמַר לֵיהּ: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בַּעֲנָבִים שֶׁלֹּא הוּכְשְׁרוּ. לְאֵימַת מִתְכַּשְּׁרִי – לְכִי סָחֵיט לְהוּ, כִּי סָחֵיט לְהוּ בְּצִיר לְהוּ שִׁיעוּרָא. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, הָא דְּתַנְיָא: הָא לְמַה זֶּה דּוֹמֶה – לִתְרוּמַת תּוּתִין (זֵיתִים) וַעֲנָבִים שֶׁנִּטְמְאָה, שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ לֹא הֶיתֵּר אֲכִילָה וְלֹא הֶיתֵּר הַסָּקָה. הָא הֶיתֵּר אֲכִילָה נַמִי אִית בֵּיהּ, דְּאִי בָּעֵי דָּרֵיךְ לְהוּ פָּחוֹת פָּחוֹת מִכַּבֵּיצָה!

אמר ליה [לו] רב חסדא: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] בענבים שלא הוכשרו לטומאה, שלא נפלו עליהם משקים להכשירם לכך. לאימת מתכשרי, לכי סחיט להו [מתי מוכשרים הם לקבל טומאה, כאשר סוחט אותם] והמיץ יוצא ומכשירם. ואולם כי סחיט להו בציר להו שיעורא [כאשר הוא סוחט אותם מתמעט להם שיעורם] מכביצה ושוב אינם ראויים להיטמא, דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כן], הא דתניא [זו ששנינו בברייתא] הא למה זה דומה — לתרומת תותין, זיתים וענבים שנטמאה, שאין לו בה לא היתר אכילה ולא היתר הסקה, ואולם לפי מה שאמר ר' יוחנן הא [דבר זה] היתר אכילה נמי אית ביה [גם כן יש בו], דאי בעי [שאם ירצה] דריך להו [ידרוך אותם] פחות פחות מכביצה ויהיו מותרים אף לאוכלם.

אֲמַר רָבָא: גְּזֵירָה דִּילְמָא אָתֵי בְּהוּ לִידֵי תַּקָּלָה. אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: וּמִי חָיְישִׁינַן לְתַקָּלָה? וְהָא תַּנְיָא: מַדְלִיקִין בְּפַת וּבְשֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנִּטְמֵאת! אֲמַר לֵיהּ: פַּת – זָרֵיק לֵיהּ בֵּין הָעֵצִים, שֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה – רָמֵי לֵיהּ בִּכְלִי מָאוּס.

אמר רבא: אפשר לדחות ראיה זו, שאמנם עקרונית אפשר לעשות תקנה זו, אלא גזירה דילמא אתי בהו [שמא יבוא בהם] לידי תקלה שאם ישהה את הפירות הללו ישכח ויאכל תרומה טמאה. אמר ליה [לו] אביי: ומי חיישינן [והאם חוששים אנו] לתקלה כגון זו? והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: מדליקין בפת ובשמן של תרומה שנטמאת, משמע שאיננו חוששים שמא בינתיים ישכח ויבוא לאכול מהם. אמר ליה [לו] רבא: כשהתירו פת — מדובר שזריק ליה [שזורק אותה] בין העצים העשויים להסקה ונמאסת, ושוב אינה ראויה לאכילה. שמן של תרומה — רמי ליה [משליך אותה] בכלי מאוס שלא יבואו לשתות ממנה.

גּוּפָא, מַדְלִיקִין בְּפַת וּבְשֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנִּטְמֵאת. אַבַּיֵי אָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּחִזְקִיָּה, וְרָבָא אָמַר דְּבֵי רַבִּי יִצְחָק בַּר מָרְתָּא, אָמַר רַב הוּנָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא פַּת, אֲבָל חִיטֵּי – לֹא, שֶׁמָּא יָבֹא בָּהֶן לִידֵי תַּקָּלָה. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ חִיטֵּי. וְאַמַּאי? נֵיחוּשׁ דִּילְמָא אָתֵי בָּהֶן לִידֵי תַּקָּלָה! כִּדְאָמַר רַב אַשִׁי:

גופא [לגוף] הלכה זו שנינו: מדליקין בפת ובשמן של תרומה שנטמאת. וכן הוסיפו חכמים הגבלה, אביי אמר אותה משמיה [משמו] של חזקיה, ורבא אמר בשם חכמים דבי [של בית מדרשו] של ר' יצחק בר מרתא אמר רב הונא: לא שנו שמסיקים אלא בפת ממש, אבל חיטי [בחיטים] שנטמאו לא מסיקים, שמא יבא בהן לידי תקלה שישכח ויאכלן, שהרי חיטים אינן נמאסות מאכילה על ידי הנחתן במקום מאוס. ור' יוחנן אמר: אפילו חיטי [חיטים] יכול להשתמש בהם להסקה. ושואלים: ואמאי [ומדוע מתיר]? ניחוש דילמא אתי בהן [נחשוש שמא יבוא בהן] לידי תקלה? ומתרצים כפי שאמר רב אשי בענין אחר: