אָמַר אַבַּיֵי: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, וְרַבִּי עֲקִיבָא, וְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, כּוּלְּהוּ סְבִירָא לְהוּ: חָמֵץ בַּפֶּסַח אָסוּר בַּהֲנָאָה. וּבְהָא פְּלִיגִי; דְּרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: לְפִי דָּמִים מְשַׁלֵּם, וְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי סָבַר: לְפִי מִדָּה מְשַׁלֵּם.

אמר אביי: ר' אליעזר בן יעקב, ור' עקיבא ור' יוחנן בן נורי כולהו סבירא להו [כולם סבורים] כי חמץ בפסח אסור בהנאה, ובהא פליגי [ובבעיה זו נחלקו], שר' עקיבא סבר: לפי דמים משלם ולכן עבור תרומת חמץ אינו משלם כלל, ור' יוחנן בן נורי סבר: לפי מדה משלם ומחזיר כמדתה, אפילו תרומת חמץ בפסח, ושואלים:

פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי נַמִי כְּרַבִּי עֲקִיבָא סְבִירָא לֵיהּ, דְּאָמַר לְפִי דָּמִים מְשַׁלֵּם. וְהָתָם הַיְינוּ טַעְמָא דְּקָא מְחַיֵּיב – מִשּׁוּם דְּסָבַר לָהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, דְּאָמַר: חָמֵץ בַּפֶּסַח מוּתָּר בַּהֲנָאָה, קָא מַשְׁמַע לָן.

פשיטא [פשוט מובן שכך הוא] שהרי אין דרך אחרת להסביר את השיטות! ודוחים: מהו דתימא [שתאמר]: ר' יוחנן בן נורי נמי [גם כן] כר' עקיבא סבירא ליה [סבור] לענין זה שאמר אף הוא לפי דמים משלם. והתם היינו טעמא דקא מחייב [ושם זהו הטעם שהוא מחייב] — משום דסבר לה כר' יוסי הגלילי, שאמר: חמץ בפסח מותר בהנאה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שר' יוחנן בן נורי סובר שחמץ בפסח אסור בהנאה.

וְאֵימָא הָכִי נַמִי! אִם כֵּן נֶהֱדַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי לְרַבִּי עֲקִיבָא כִּי הֵיכִי דִּמְהַדֵּר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר חִסְמָא לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב.

ושואלים: ואימא הכי נמי [ואמור כך גם כן] אולי באמת כך סבור ר' יוחנן בן נורי? ודוחים: אם כן, אם סבור הוא שחמץ מותר בהנאה נהדר ליה [שישיב לו] ר' יוחנן בן נורי לר' עקיבא כי היכי דמהדר ליה [כפי שהשיב לו] ר' אלעזר חסמא לר' אליעזר בן יעקב שחמץ זה נותנו לכלבו. וכיון שלא השיב תשובה זו — משמע שאף הוא מסכים שחמץ בפסח אסור בהנאה.

תָּנוּ רַבָּנַן: הָאוֹכֵל כַּזַּיִת תְּרוּמָה – מְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ, אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה. מַאי טַעְמָא דְּתַנָּא קַמָּא? אָמַר קְרָא: ״וְאִישׁ כִּי יֹאכַל קֹדֶשׁ בִּשְׁגָגָה״ – וַאֲכִילָה בְּכַזַּיִת.

כיון שדובר בדיני המזיק את התרומה מביאים עוד דיון בנושא זה. תנו רבנן [שנו חכמים]: זר האוכל כזית תרומה — משלם קרן וחומש, אבא שאול אומר: אינו מתחייב בתשלום עד שיהא בו בדבר שאכל שוה פרוטה. ומבארים: מאי טעמא דתנא קמא [מה טעמו של התנא הראשון] הוא מתבסס על האמור "ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו ונתן לכהן את הקודש" (ויקרא כב, יד), ואכילה שיעורה הקטן ביותר הוא בכזית,

וְאַבָּא שָׁאוּל מַאי טַעְמָא? אָמַר קְרָא: ״וְנָתַן״ – וְאֵין נְתִינָה פָּחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה. וְאִידָךְ נַמִי, הָא כְּתִיב ״יֹאכַל״? הַהוּא – פְּרָט לְמַזִּיק הוּא דַּאֲתָא.

ואבא שאול מאי טעמא [מה טעמו]? אמר קרא [המקרא] בפסוק זה "ונתן" ואין נתינה פחות משוה פרוטה. ושואלים: ואידך נמי הא כתיב [והאחר אבא שאול, גם כן הלוא כתוב] "יאכל" ומשמעו שיהא בו שיעור אכילה שהוא בכזית! ומשיבים: ההוא [אותו פסוק] ללמדנו פרט למזיק הוא דאתא [שבא] כלומר, שהמזיק תרומה אפילו בשוגג בלא ליהנות ממנה איננו מוסיף את החומש אלא משלם קרן בלבד, כי גזירת הכתוב היא שרק האוכל יוסיף חומש.

וְתַנָּא קַמָּא, הָכְתִיב ״וְנָתַן״? הַהוּא מִיבָּעֵי לֵיהּ לְדָבָר הָרָאוּי לִהְיוֹת קֹדֶשׁ (פְּרָט לְאוֹכֵל תְּרוּמַת חָמֵץ בַּפֶּסַח).

ושואלים: ותנא קמא [ולדעת התנא הראשון] הכתיב [והרי נאמר] בכל זאת "ונתן"! ומשיבים: ההוא מיבעי ליה [פסוק זה נצרך לו] לענין דבר הראוי להיות קדש שאין דבר מתקדש מתחילה בקדושת תרומה אם אינו שוה משהו, פרט לאוכל תרומת חמץ בפסח, שכיון שאיננה שוה מאומה ואי אפשר להקדישה.

תָּנוּ רַבָּנַן: הָאוֹכֵל תְּרוּמָה פָּחוֹת מִכַּזַּיִת – מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶת הַחוֹמֶשׁ. הֵיכִי דָּמֵי? אִי דְּלֵית בֵּיהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה – קֶרֶן נַמִי לָא לִישַׁלֵּם, וְאִי דְּאִית בָּהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה – חוֹמֶשׁ נַמִי לִישַׁלֵּם! לְעוֹלָם דְּאִית בָּהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה. וַאֲפִילּוּ הָכִי, כֵּיוָן דְּלֵית בֵּיהּ כַּזַּיִת – מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶת הַחוֹמֶשׁ.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: האוכל תרומה פחות מכזית — משלם את הקרן ואינו משלם את החומש. ודנים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הענין]? אי דלית ביה [אם אין בו] באוכל זה שוה פרוטה — קרן נמי [גם כן] לא לישלם [ישלם] שהרי זה פחות מן השיעור הראוי להתחייב בו, ואי דאית [ואם יש] בה שוה פרוטה — חומש נמי לישלם [גם כן שישלם]! ומשיבים: לעולם תפרש דאית [שיש] בה שוה פרוטה, ואפילו הכי [כך] כיון דלית ביה [שאין בו] בדבר הנאכל כזית — משלם רק את הקרן ואינו משלם את החומש.

אֲמַרוּהּ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַב פַּפָּא: הָא דְּלֹא כְּאַבָּא שָׁאוּל, דְּאִי כְּאַבָּא שָׁאוּל – הָאָמַר: כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה, אַף עַל גַּב דְּלֵית בֵּיהּ כַּזַּיִת! אֲמַר לְהוּ רַב פַּפָּא: אֲפִילּוּ תֵּימָא אַבָּא שָׁאוּל, אַבָּא שָׁאוּל תַּרְתֵּי בָּעֵי.

אמרוה רבנן קמיה [אמרו חכמים לפני] רב פפא הא [הלכה זו] שאמרנו שלא כאבא שאול היא, דאי [שאם] כאבא שאול האמר [הרי אמר]: כיון שיש בה שוה פרוטה חייב לשלם, אף על גב דלית ביה [אף על פי שאין בה] כזית אמר להו [להם] רב פפא אין זו הוכחה: אפילו תימא [תאמרו] שהלכה זו כאבא שאול, אבא שאול תרתי בעי [שתים הוא צריך] כלומר הוא דורש שיהא גם שיעור כזית וגם שווה פרוטה.

וּמִי בָּעֵי אַבָּא שָׁאוּל תַּרְתֵּי?! וְהָא תְּנַן, אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: אֵת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה – חַיָּיב בְּתַשְׁלוּמִין, אֵת שֶׁאֵין בּוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה – אֵינוֹ חַיָּיב בְּתַשְׁלוּמִין. אָמְרוּ לוֹ: לֹא אָמְרוּ שָׁוֶה פְּרוּטָה אֶלָּא לְעִנְיַן מְעִילָה בִּלְבַד, אֲבָל לִתְרוּמָה – אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ כַּזַּיִת. וְאִם אִיתָא, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כַּזַּיִת מִיבָּעֵי לֵיהּ! תְּיוּבְתָּא.

ושואלים: ומי בעי [והאם אמנם צריך] אבא שאול תרתי [שתים]? והא תנן [והרי שנינו במשנה]: אבא שאול אומר: את שיש בו שוה פרוטה — חייב בתשלומין עליו, ואת שאין בו שוה פרוטה — אינו חייב בתשלומין. אמרו לו חכמים: לא אמרו דין של שוה פרוטה אלא לענין מעילה בקודש בלבד, אבל לתרומה — אינו חייב עד שיהא בו כזית. ואם איתא [ואם אמנם יש] מקום להנחה שאבא שאול דורש את שני הדברים כאחד לשון זו איננה מדוייקת, ולא היו חכמים צריכים לומר "עד שיהא בו כזית", אלא "כיון שיש בו כזית" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]. ומסכמים: אכן תיובתא [קושיה חמורה] היא ונדחו דברי רב פפא.

וְאַף רַב פַּפָּא הֲדַר בֵּיהּ, דְּתַנְיָא: ״וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה״ – פְּרָט לְמֵזִיד. וַהֲלֹא דִּין הוּא, וּמַה שְּׁאָר מִצְוֹת שֶׁחַיָּיב בָּהֶן כָּרֵת – פּוֹטֵר בָּהֶן אֶת הַמֵּזִיד, מְעִילָה שֶׁאֵין בָּהּ כָּרֵת אֵינוֹ דִּין שֶׁפָּטַר אֶת הַמֵּזִיד?

ומעירים: כי אף רב פפא הדר ביה [חזר בו] מפירוש זה. דתנן [שהרי שנינו במשנה] "נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה' והביא את אשמו לה' איל תמים מן הצאן בערכך כסף שקלים בשקל הקודש לאשם" (ויקרא ה, טו), ומפרשים: "וחטאה בשגגה" — פרט למזיד במעילה. והלא דין הוא שלכאורה אפשר ללמוד את הדבר בקל וחומר, ומה שאר מצו‍ת לא תעשה שחייב בהן כרת במזיד — פוטר בהן את המזיד מלהביא קרבן, מעילה שאין בה כרת במזיד אינו דין שפטר בה את המזיד?

לֹא, אִם אָמַרְתָּ בִּשְׁאָר מִצְוֹת – שֶׁכֵּן לֹא חִיֵּיב בָּהֶן מִיתָה, תֹּאמַר בִּמְעִילָה שֶׁחִיֵּיב בָּהּ מִיתָה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בִּשְׁגָגָה״ – פְּרָט לְמֵזִיד.

ודוחים: לא אם אמרת בשאר מצו‍ת — שכן לא חייב בהן מיתה בידי שמים, תאמר במעילה שאין בה כרת, אבל עונשה שחייב בה מיתה בידי שמים, וכיון שאין ללמוד מן הסברה תלמוד לומר מן הכתוב עצמו "בשגגה" — פרט למזיד.

וַאֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרַב חִיָּיא בַּר אָבִין: הַאי תַּנָּא, מֵעִיקָּרָא אַלִּימָא לֵיהּ כָּרֵת, וּלְבַסּוֹף אַלִּימָא לֵיהּ מִיתָה?!

ואמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין תמוהה ברייתא זו: כי האי תנא [תנא זה] מעיקרא אלימא ליה כרת [מתחילה היה תקיף, חמור בעיניו עונש הכרת] שהניח בפשטות שאיסור מעילה שאין עונשו כרת קל יותר. ולבסוף אלימא ליה מיתה [תקיפה בעיניו המיתה] שהוא אומר שאין ללמוד משאר עבירות שאין עונשן מיתה בידי שמים!

וַאֲמַר לֵיהּ; הָכִי קָאָמַר: לֹא, אִם אָמַרְתָּ בִּשְׁאָר מִצְוֹת – שֶׁכֵּן לֹא חַיָּיב בָּהֶן מִיתָה בְּפָחוֹת מִכַּזַּיִת, תֹּאמַר בִּמְעִילָה – שֶׁחַיָּיב בָּהּ מִיתָה בְּפָחוֹת מִכַּזַּיִת. וַאֲמַר לֵיהּ: תָּנוּחַ דַּעְתְּךָ שֶׁהִנַּחְתָּ אֶת דַּעְתִּי וַאֲמַר לֵיהּ: מַאי נִיחוּתָא? דְּרַבָּה וְרַב שֵׁשֶׁת שָׁדוּ בֵּיהּ נַרְגָּא: מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דַּאֲמַר

ואמר ליה [לו] רב חייא בר אבין, אפשר להחזיק בדעה המקובלת כי כרת חמור והכי קאמר [כך אמר]: לא אם אמרת בשאר מצו‍ת — שכן לא חייב בהן אדם מיתה על אכילת פחות מכזית, תאמר במעילה — שחייב בה מיתה אף בפחות מכזית. ואמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק: תנוח דעתך שהנחת את דעתי ותרצת לי קושי חמור זה. ואמר ליה [לו] רב חייא בר אבין: מאי ניחותא [מה הנוחות בדבר זה] דרבה ורב ששת שדו ביה נרגא [קוצצים אותו בגרזן] כלומר הם מפריכים את תירוצי זה, וטוענים כנגדו: מאן שמעת ליה דאמר [מי איזה חכם שמעת אותו שאמר]