אֶלָּא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁהִרְהִינוֹ אֶצְלוֹ, וְקָמִיפַּלְגִי בִּדְרַבִּי יִצְחָק. דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִנַּיִן לְבַעַל חוֹב שֶׁקּוֹנֶה מַשְׁכּוֹן – שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה״, אִם אֵינוֹ קוֹנֶה מַשְׁכּוֹן – צְדָקָה מִנַּיִן? מִכָּאן לְבַעַל חוֹב שֶׁקּוֹנֶה מַשְׁכּוֹן.

אלא הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] במקרה כגון שהרהינו [משכנו] את החמץ אצלו, וקמיפלגי [ונחלקו] בדברי ר' יצחק. שאמר ר' יצחק: מנין לבעל חוב שקונה משכון שנותנים לו, שהמשכון נחשב כל זמן היותו בידו כשלו לכל דבר — שנאמר "השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש ושכב בשלמתו וברכך ולך תהיה צדקה לפני ה' אלהיך" (דברים כד, יג), ומכאן נסיק: אם המלוה אינו קונה משכון — צדקה מנין? הרי אינו נותן כלום משלו! מכאן לבעל חוב שקונה משכון.

תַּנָּא קַמָּא סָבַר: הָנֵי מִילֵּי – יִשְׂרָאֵל מִיִּשְׂרָאֵל – הוּא, דְּקָרֵינָא בֵּיהּ ״וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה״ אֲבָל יִשְׂרָאֵל מִגּוֹי – לָא קָנֵי.

ובהלכה זו נחלקו בברייתא תנא קמא סבר: הני מילי [דברים אלה] אמורים רק בישראל שלקח משכון מישראל הוא דקרינא ביה [שקוראים בו] "ולך תהיה צדקה" ואומרים שהמשכון הוא קניינו של המלוה, אבל ישראל מגוי, שלא נאמר דבר במקרא על כגון זה לא קני [אינו קונה] את משכונו והמשכון שייך עדיין לבעליו הגוי, ולכן בפסח אינו עובר עליו.

וְרַבִּי מֵאִיר סָבַר, קַל וָחוֹמֶר: יִשְׂרָאֵל מִיִּשְׂרָאֵל קָנֵי – יִשְׂרָאֵל מִגּוֹי לֹא כָּל שֶׁכֵּן?! אֲבָל גּוֹי שֶׁהִלְוָה אֶת יִשְׂרָאֵל עַל חֲמֵצוֹ אַחַר הַפֶּסַח – דִּבְרֵי הַכֹּל עוֹבֵר. הָתָם וַדַּאי גּוֹי מִיִּשְׂרָאֵל לָא קָנֵי.

ואילו ר' מאיר סבר, קל וחומר: אם ישראל מישראל קני [קונה] משכון, ישראל מגוי לא כל שכן שהוא קונה. אבל גוי שהלוה את ישראל על חמצו — אחר הפסח דברי הכל עובר. התם [שם] ודאי גוי מישראל לא קני [אינו קונה] את המשכון ואינו נקנה לו אלא בדרכי הקנין המקובלות.

תְּנַן: גּוֹי שֶׁהִלְוָה יִשְׂרָאֵל עַל חֲמֵצוֹ – אַחַר הַפֶּסַח מוּתָּר בַּהֲנָאָה. נְהִי נַמִי דְּהִרְהִינוֹ אֶצְלוֹ, הָא אָמְרַתְּ גּוֹי מִיִּשְׂרָאֵל לָא קָנֵי! לָא קַשְׁיָא: הָא – דְּאָמַר לֵיהּ ״מֵעַכְשָׁיו״, הָא – דְּלֹא אָמַר לֵיהּ ״מֵעַכְשָׁיו״.

תנן [שנינו במשנתנו]: גוי שהלוה את ישראל על חמצו — אחר הפסח מותר בהנאה. נהי נמי [אמנם גם כן] כפי שאמרת מדובר דהרהינו [שמשכנו] לחמץ אצלו, הא אמרת [הרי אמרת] שגוי מישראל לא קני אינו קונה משכון ומדוע יהא מותר בהנאה? והרי חמץ ישראל הוא! ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה] הא [זה] שקנה הגוי ואין הישראל עובר עליו — שאמר ליה [לו] אם איני פורע את חובי יהיה המשכון קנוי לך "מעכשיו", והא [וזה] שאסור שלא אמר ליה [לו] "מעכשיו".

וּמְנָא תֵּימְרָא דְּשָׁנֵי לֵיהּ בֵּין הֵיכָא דְּאָמַר ״מֵעַכְשָׁיו״ וּבֵין הֵיכָא דְּלֹא אָמַר ״מֵעַכְשָׁיו״ – דְּתַנְיָא: גּוֹי שֶׁהִרְהִין פַּת פּוּרְנִי אֵצֶל יִשְׂרָאֵל – אֵינוֹ עוֹבֵר. וְאִם אָמַר לוֹ ״הִגַּעְתִּיךָ״ – עוֹבֵר. מַאי שְׁנָא רֵישָׁא וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא? אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָּהּ: שָׁאנֵי הֵיכָא דְּאָמַר לֵיהּ ״מֵעַכְשָׁיו״ לְהֵיכָא דְּלָא אָמַר לֵיהּ ״מֵעַכְשָׁיו״ – שְׁמַע מִינָּהּ.

ומנא תימרא דשני ליה בין היכא דאמר [ומנין תאמר ששונה לו לדין אפילו אם הרהינו בין מקום שאמר] "מעכשיו" ובין היכא דלא אמר [ובין מקום שלא אמר לו] "מעכשיו" דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: גוי שהרהין [שמישכן] פת פורני (פת שנאפתה בתנור) אצל ישראל — אינו עובר עליו משום "בל יראה ובל ימצא", ואם אמר לו "הגעתיך" מעכשיו, שאם לא אפרע לך חובי הרי המשכון שלך מעכשיו עובר. מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא [במה שונה ההתחלה ובמה שונה הסוף] אלא לאו שמע מינה [האם לא תשמע מכאן] שאני [שונה] היכא [מקום] שאמר ליה [לו] "מעכשיו" להיכא [למקום] שלא אמר ליה [לו] "מעכשיו". ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

תָּנוּ רַבָּנַן: חֲנוּת שֶׁל יִשְׂרָאֵל וּמְלַאי שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וּפוֹעֲלֵי גוֹיִם נִכְנָסִין לְשָׁם – חָמֵץ שֶׁנִּמְצָא שָׁם אַחַר הַפֶּסַח אָסוּר בַּהֲנָאָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בַּאֲכִילָה. חֲנוּת שֶׁל גּוֹי, וּמְלַאי שֶׁל גּוֹי, וּפוֹעֲלֵי יִשְׂרָאֵל נִכְנָסִין וְיוֹצְאִין לְשָׁם – חָמֵץ שֶׁנִּמְצָא שָׁם אַחַר הַפֶּסַח מוּתָּר בַּאֲכִילָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בַּהֲנָאָה.

תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: היתה חנות של ישראל ומלאי (הדברים הנמכרים בחנות) של ישראל, ופועלי גוים נכנסין לשם מזמן לזמן — חמץ שנמצא שם לאחר הפסח אסור בהנאה, ואין צריך לומר שאסור באכילה משום שחזקה שהחמץ שייך לחנות ולבעליה. ולהיפך, אם היתה חנות של גוי ומלאי של גוי ופועלי ישראל נכנסין ויוצאין לשם סברה שחמץ שנמצא שם אחר הפסח לא של ישראל היה אלא של גוי היה והוא מותר באכילה, ואין צריך לומר שמותר בהנאה.

מתני׳ חָמֵץ שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפּוֹלֶת – הֲרֵי הוּא כִּמְבוֹעָר. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כֹּל שֶׁאֵין הַכֶּלֶב יָכוֹל לְחַפֵּשׂ אַחֲרָיו.

חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער ואין צורך לחפור ולהוציאו משם כדי לשורפו. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל שהחמץ טמון באופן שאין הכלב יכול לחפש אחריו — הרי זה כמבוער.

גמ׳ אָמַר רַב חִסְדָּא: וְצָרִיךְ שֶׁיְּבַטֵּל בְּלִבּוֹ. תָּנָא: כַּמָּה חֲפִישַׂת הַכֶּלֶב – שְׁלֹשָׁה טְפָחִים.

אמר רב חסדא: אף שאין צורך לחפור ולהוציא את החמץ, בכל זאת צריך שיבטל את החמץ בלבו שמא יתגלה החמץ בתוך הפסח ויעבור עליו. תנא [שנינו בתוספתא]: כמה חפישת הכלב כדי עומק של שלשה טפחים.

אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף לְרַב אַשִׁי: הָא דְּאָמַר שְׁמוּאֵל כְּסָפִים אֵין לָהֶם שְׁמִירָה אֶלָּא בַּקַּרְקַע – מִי בָּעֵינַן שְׁלֹשָׁה טְפָחִים אוֹ לֹא? אֲמַר לֵיהּ: הָכָא מִשּׁוּם רֵיחָא – בָּעֵינַן שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, הָתָם מִשּׁוּם אִיכְסוּיֵי מֵעֵינָא הוּא, וְלָא בָּעֵי שְׁלֹשָׁה. וְכַמָּה? אָמַר רַפְרַם בַּר פַּפָּא מִסִּיכְרָא: טֶפַח.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רב יוסף לרב אשי: הא [הלכה זו] שאמר שמואל כספים של פקדון אין להם שמירה שאפשר יהיה לומר שהם מצויים במקום בטוח ומשומר מן הגנבים ויהיה שומר חינם פטור על גניבתם, אלא כשמטמינים אותם בקרקע מי בעינן [האם צריכים אנו] לענין זה להטמינן שלשה טפחים בעומק הקרקע או לא? אמר ליה [לו] הכא [כאן בפסח] משום ריחא [ריח] הלחם בעינן [צריכים אנו] שלשה טפחים, שחוש הריח של הכלב חד רק עד עומק שלושה טפחים. התם [שם בכספים] משום איכסויי מעינא [הכיסוי מעין] הוא, ולא בעי [צריך] שלשה טפחים, שהכלב ובעלי חיים לא יחטטום ובני אדם כבר אינם רואים אותם. ושואלים: אם כן כמה? אמר רפרם בר פפא מהעיר סיכרא: עומק טפח אחד מספיק להטמנת כספים.

מתני׳ הָאוֹכֵל תְּרוּמַת חָמֵץ בַּפֶּסַח, בְּשׁוֹגֵג – מְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ, בְּמֵזִיד – פָּטוּר מִתַּשְׁלוּמִין וּמִדְּמֵי עֵצִים.

האוכל תרומת חמץ בפסח, אם היה זה בשוגג שלא ידע שהיא תרומה — משלם קרן וחומש, כי האוכל תרומה בשוגג משלם לכהן את מחיר התרומה ומוסיף עליה עוד חמישית, אף על פי שתרומת חמץ אינה שווה בפסח מאומה. ואם אכל במזיד שידע שהוא אוכל תרומה — פטור מתשלומין בכלל, ואם היתה זו תרומה טמאה אף אינו משלם עבור דמי עצים שהנהנה מתרומה טמאה משלם עבור שוויה כחומר הסקה, שמותר להשתמש בה להסקה, אבל חמץ בפסח — אסור בהנאה ואין לו כל ערך כספי.

גמ׳ תְּנַן הָתָם: הָאוֹכֵל תְּרוּמָה בְּשׁוֹגֵג – מְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ, אֶחָד הָאוֹכֵל, וְאֶחָד הַשּׁוֹתֶה,

תנן התם [שנינו במשנה שם] במסכת תרומות האוכל תרומה בשוגג — משלם עבורה קרן וחומש, אחד האוכל ואחד השותה