אֵין טָשִׁין אֶת הַתַּנּוּר בְּאַלְיָה, וְאִם טָשׁ – כָּל הַפַּת כּוּלָּהּ אֲסוּרָה, עַד שֶׁיַּסִּיק אֶת הַתַּנּוּר, הָא הוּסַּק הַתַּנּוּר – מִיהָא שָׁרֵי. תְּיוּבְתָּא דְּרָבָא בַּר אֲהִילַאי! תְּיוּבְתָּא.

אין טשין (טחים, מורחים) את התנור באליה של כבש מפני שהיא כבשר. ואם טש בה את התנור — כל הפת כולה שנאפתה בו אסורה, שמא יאכלוהו בחלב עד שיסיק את התנור ויתבער שומן זה. ונדייק: הא [הרי] אם הוסק התנור לאחר מכן — מיהא שרי [על כל פנים מותר] ואם כן תיובתא [קושיה חמורה] על רבא בר אהילאי שאסר את התנור לעולם. ומסכמים: אכן תיובתא [קושיה חמורה] היא ונדחו דבריו מההלכה.

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַשִׁי: וְכִי מֵאַחַר דְּאִיתּוֹתַב רָבָא בַּר אֲהִילַאי, אַמַּאי קָאָמַר רַב קְדֵירוֹת בַּפֶּסַח יִשָּׁבְרוּ. אֲמַר לֵיהּ: הָתָם – תַּנּוּר שֶׁל מַתֶּכֶת, הָכָא בִּקְדֵירָה שֶׁל חֶרֶס.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: וכי מאחר דאיתותב [שהושבו] הושארו בקושיה דברי רבא בר אהילאי, אמאי קאמר [מדוע אמר] רב: קדירות בפסח ישברו? הרי יש להן תקנה כמו לתנורים על ידי הסקתן על האש עד שיתבער החמץ שבהן! אמר ליה [לו]: יש להבדיל; התם [שם] מדובר בתנור של מתכת הראוי להכשר לאחר הסקה, הכא [כאן] בקדירה של חרס שאין די לה בהסקה מאחר והחרס בולע יותר מאשר המתכת.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא בְּשֶׁל חֶרֶס, זֶה – הֶסֵּיקָן מִבִּפְנִים, וְזֶה – הֶסֵּיקָן מִבַּחוּץ. וְכִי תֵּימָא הָכִי נַמִי לֶיעֱבַד לֵיהּ הַסָּקָה מִבִּפְנִים – חָיֵיס עֲלֵיהּ מִשּׁוּם דְּפָקְעָה.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הא והא [זו וזו] בשל חרס אלא זה התנור — הסיקן מבפנים שהרי מסיקים את התנור מבפנים ואופים בו מבפנים, והאש שבו מוציאה ושורפת את האיסור. וזה הקדירות — הסיקן מבחוץ והאיסור נבלע מבפנים ואינו יוצא על ידי האש. וכי תימא הכי נמי ליעבד ליה [ואם תאמר כך גם כן יעשה להם לקדירות] הסקה מבפנים, ועל ידי כך יוכשרו — מן הסתם הוא חייס [חס] עליה על הקדירה להסיקה יפה משום דפקעה [שעשויה לפקוע] ולכן יש לחשוש שלא יסיקה די צורכה.

הִלְכָּךְ, הַאי בּוּכְיָא – הֶסֵּיקוֹ מִבַּחוּץ הוּא, וְאָסוּר. וְאִי מָלְיֵיהּ גּוּמְרֵי – שַׁפִּיר דָּמֵי.

ומסכמים: הלכך [לכן] על פי דברים אלה האי בוכיא [תבנית זו] העשויה מרעפי חרס שאופים עליה פת הסיקו מבחוץ הוא — ואסור, ואי מלייה גומרי [ואם מילא אותם בגחלים בוערות] — שפיר דמי [יפה הדבר] ומותר על ידי הגחלים, שבבוכיא אין חוששים שמא תפקע שהרי תמיד מצויה בה אש, ואין לחשוש שמא לא יסיקנה כראוי.

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַשִׁי: הָנֵי סַכִּינֵי בְּפִסְחָא הֵיכִי עָבְדִינַן לְהוּ? אֲמַר לֵיהּ: לְדִידִי חֲדַּתָּא קָא עָבְדִינַן. אֲמַר לֵיהּ: תֵּינַח מָר דְּאֶפְשָׁר לֵיהּ, דְּלָא אֶפְשָׁר לֵיהּ מַאי? אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא כְּעֵין חֲדַתָּא קָאָמִינָא; קַתַּיְיהוּ בְּטִינָא, וּפַרְזְלַיְיהוּ בְּנוּרָא, וַהֲדַר מְעַיְילָנָא לְקַתַּיְיהוּ בְּרוֹתְחִין. וְהִלְכְתָא: אִידֵי וְאִידֵי בְּרוֹתְחִין, וּבִכְלִי רִאשׁוֹן.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: הני סכיני בפסחא היכי עבדינן להו [סכינים אלו בפסח איך עושים להן] כיצד מכשירים אותן לצורך הפסח? אמר ליה [לו]: לדידי חדתא קא עבדינן [בשבילי חדשות עושים] אמר ליה [לו]: תינח מר [נניח, אדוני] שאפשר ליה [לו] מפני עשירותו לקנות סכינים חדשות, ואולם מי שלא אפשר ליה מאי [מה] יעשה? אמר ליה [לו]: אנא [אני], כעין חדתא קאמינא [חדשות אמרתי] שלא התכוונתי שיש לקנות חדשות, אלא לנקותן היטב כעין חידוש הסכין, וכוונתי שיעשו כך: קתייהו בטינא ופרזלייהו בנורא [מכניס את קתות הסכינים העשויות עץ בתוך הטיט שלא ישרפו, וברזלן, ללבן, באש] והדר מעיילנא לקתייהו ברותחין [ואחר כך אני חוזר ומכניס את קתות הסכינים במים רותחים] להגעלה, וכך נפלט כל החמץ שייתכן שהיה בסכין. ופוסקים: הלכתא [הלכה] אידי ואידי [זה וזה] גם להב הסכין וגם קתו דיים בהגעלה במים רותחין ובכלי ראשון כלומר, באותו כלי בו הורתחו המים ולא רותחים שנשפכו מכלי לכלי.

אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: עֵץ פָּרוּר מַגְעִילוֹ בְּרוֹתְחִין וּבִכְלִי רִאשׁוֹן. קָסָבַר: כְּבוֹלְעוֹ כָּךְ פּוֹלְטוֹ.

אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: עץ פרור (כף שבוחשים בו הקדירה) מגעילו כדי להוציא ממנו את האיסור במים רותחין ובכלי ראשון. וקובעים: שהוא סבר לפי הכלל: כבולעו כך פולטו שבאותו אופן ודרגת חום שנבלע דבר בכלי, באותו אופן אף ייפלט מתוכו. ועץ הפרור שבלע חמץ כשהיה במים רותחים בכלי ראשון יפלוט את החמץ כשיבוא בשנית במים הרותחים שעל האש.

בְּעוּ מִינֵּיהּ מֵאַמֵימַר: הָנֵי מָאנֵי דְּקוֹנְיָא מַהוּ לְאִישְׁתַּמוּשֵׁי בְּהוּ בְּפִסְחָא? יָרוֹקָא לָא תִּיבָּעֵי לָךְ – דְּוַדַּאי אֲסִירִי. כִּי תִּיבָּעֵי לָךְ – אוּכָּמֵי וְחִיוָּרֵי מַאי? וְהֵיכָא דְּאִית בְּהוּ קַרְטוֹפָנֵי – לָא תִּיבָּעֵי לָךְ, דְּוַדַּאי אֲסִירִי. כִּי תִּיבָּעֵי לָךְ – דְּשִׁיעֵי מַאי?

בעו מיניה [שאלו אותו] את אמימר: הני מאני דקוניא [אותם כלי חרס מצופים], מהו לאשתמושי בהו בפסחא [להשתמש בהם בפסח]? ומפרטים: הכלים ירוקא [הירוקים] ודאי לא תיבעי [תישאל] לך שאלה — שודאי הם אסירי [אסורים] שציפויים אינו מונע מהם לספוג. כי תיבעי [כאשר תישאל] לך הרי זה בכלים אוכמי וחיורי, מאי [שחורים ולבנים, מה הדין]? ועוד: והיכא דאית בהו קרטופני [ובמקום שיש בהם בקיעים], בודאי לא תיבעי [תישאל] לך השאלה, שודאי הם אסירי [אסורים], שהחמץ נבלע בבקיעים אלה. כי תיבעי [כאשר תישאל] לך השאלה הרי זה באלה דשיעי, מאי [שהם חלקים, מה הדין]?

אֲמַר לֵיהּ: חֲזִינָא לְהוּ דְּמִידַיְיתִּי, אַלְמָא בָּלְעִי וַאֲסִירִי, וְהַתּוֹרָה הֵעִידָה עַל כְּלִי חֶרֶס שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא מִידֵי דוֹפְיוֹ לְעוֹלָם.

אמר ליה [לו]: חזינא להו דמידייתי [רואה אני אותם שהם פולטים, מזיעים] מצידם החיצון משהו מן המשקה שבתוכם, אלמא: בלעי, ואסירי [מכאן שבולעים ואסורים] ולכן אין להם תקנה גם על ידי ניקוי. כי התורה העידה על כלי חרס שבלע איסור שאינו יוצא מידי דופיו (קלקולו) לעולם, שבשאר כלים נתנה התורה תקנה במריקה ושטיפה, אבל כלי חרס נאמר בו רק נתיצה.

וּמַאי שְׁנָא לְעִנְיַן יֵין נֶסֶךְ, דְּדָרֵישׁ מָרֵימָר: מָאנֵי דְּקוֹנְיָא, בֵּין אוּכָּמָא בֵּין חִיוָּרֵי וּבֵין יָרוֹקֵי – שָׁרֵי. וְכִי תֵּימָא: יֵין נֶסֶךְ – דְּרַבָּנַן, חָמֵץ – דְּאוֹרַיְיתָא. כֹּל דְּתַקּוּן רַבָּנַן – כְּעֵין דְּאוֹרַיְיתָא תַּקּוּן. אֲמַר לֵיהּ: זֶה תַּשְׁמִישׁוֹ עַל יְדֵי חַמִּין, וְזֶה תַּשְׁמִישׁוֹ עַל יְדֵי צוֹנֵן,

ושואלים: ומאי שנא [ובמה שונה] שלענין יין נסך דדריש מרימר בענין זה: מאני דקוניא [כלי חרס מצופים] בין אוכמא בין חיורי ובין ירוקי, שרי [בין שהוא שחור ובין שהוא לבן ובין שהוא ירוק מותר] אם השתמשו בו ביין של גוים, וכי תימא [ואם תאמר] לחלק באופן זה, איסור יין נסך הוא רק איסור מדרבנן [מדברי סופרים] ואילו חמץ אסור מן התורה. והרי כלל בידינו: כל דתקון רבנן [כל שתקנו חכמים] — כעין דאורייתא תקון [הכתוב בתורה תקנו] שכיון שגזרו איסור בדבר אין הם עושים בו גזירות ותקנות שונות מאיסורים של תורה. אמר ליה [לו]: טעם ההבדל הוא כי זה, בקדירות החמץ בפסח תשמישו על ידי חמין ונבלע היטב. וזה היין, תשמישו על ידי צונן ואינו נבלע כל כך.

אָמַר רָבָא בַּר אַבָּא אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אַשִׁי אָמַר שְׁמוּאֵל: כָּל הַכֵּלִים שֶׁנִּשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהֶן חָמֵץ בְּצוֹנֵן – מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן מַצָּה, חוּץ מִן בֵּית שְׂאוֹר, הוֹאִיל שֶׁחִימּוּצוֹ קָשֶׁה. אָמַר רַב אַשִׁי: וּבֵית חֲרוֹסֶת כְּבֵית שְׂאוֹר שֶׁחִימּוּצוֹ קָשֶׁה דָּמֵי.

ועוד בענין כלי חמץ בפסח אמר רבא בר אבא אמר רב חייא בר אשי אמר שמואל: כל הכלים שנשתמשו בהן חמץ בצונן שלא חממו כלל את הכלי — משתמש בהן מצה שהחמץ לא נבלע שם ואינו נפלט במצה, חוץ מן בית שאור מקום שהיו מניחים בו בקביעות את השאור שבו מחמיצים הואיל שחימוצו קשה יש לשער שטעם החמץ נבלע בדפנות הכלי אפילו בצונן. אמר רב אשי: ובית חרוסת מקום שבו מניחים את התבלינים החריפים המכילים קמח כדי לתבל את המאכל — כבית שאור שחימוצו קשה דמי [נחשב].

אֲמַר רָבָא: הָנֵי אַגָּנֵי דִּמְחוֹזָא, הוֹאִיל וּתְדִירִי לְמֵילַשׁ בְּהוּ חֲמִירָא, וּמַשְׁהוּ בְּהוּ חֲמִירָא – כְּבֵית שְׂאוֹר שֶׁחִימּוּצוֹ קָשֶׁה דָּמֵי. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: כֵּיוָן דִּרְוִיחָא – שַׁלִּיט בְּהוּ אֲוִירָא וְלָא בָּלְעִי, קָא מַשְׁמַע לָן.

אמר רבא: הני אגני [אותן קדירות] שבעיר מחוזא הואיל ותדירי למילש בהו חמירא [ומצוי ללוש בהם חמץ] ומשהו בהו חמירא [ומשהים בהן חמץ] כבית שאור שחימוצו קשה דמי [נחשב] ואסורות בפסח. ותוהים: פשיטא [פשוט, הדבר] הלוא הוא ממש כבית שאור, ומה חידש רבא? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] כיון שהכלים הללו רויחא, שליט בהו אוירא ולא בלעי [מרווחים, שולט בהם האויר, ואינם בולעים] כל כך כבית שאור שהוא קטן ומלא בשאור, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין לחלק.

מתני׳ גּוֹי שֶׁהִלְוָה אֶת יִשְׂרָאֵל עַל חֲמֵצוֹ אַחַר הַפֶּסַח – מוּתָּר בַּהֲנָאָה, וְיִשְׂרָאֵל שֶׁהִלְוָה אֶת גּוֹי עַל חֲמֵצוֹ אַחַר הַפֶּסַח – אָסוּר בַּהֲנָאָה.

גוי שהלוה את ישראל על חמצו שלווה ממנו הישראל כסף ונתן לו את חמצו למשכון והיה אצל הגוי עד אחר הפסח, אם שילם אותו אדם מישראל בו את חובו — מותר החמץ בהנאה, כיון שהוברר הדבר שבזמן הפסח כבר לא היה שייך לישראל. ואילו ישראל שהלוה את גוי על חמצו באותה דרך — הרי חמץ זה אחר הפסח אסור בהנאה. שכיון שהוברר שהחמץ היה במשך הפסח של הישראל כפרעון חוב, הריהו נחשב כחמץ שעבר עליו הפסח ואסור בהנאה.

גמ׳ אִיתְּמַר, בַּעַל חוֹב; אַבַּיֵי אָמַר: לְמַפְרֵעַ הוּא גּוֹבֶה, וְרָבָא אָמַר: מִכָּאן וּלְהַבָּא הוּא גּוֹבֶה. כָּל הֵיכָא דְּאַקְדֵּישׁ לֹוֶה וְזַבֵּין לֹוֶה – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאָתֵי מַלְוֶה וְטָרֵיף,

איתמר [נאמר] נחלקו אמוראים בשאלה זו: בעל חוב מבחינת זכותו על החוב, אביי אמר: למפרע הוא גובה שאם שיעבד הלוה את נכסיו למלוה ולא פרע, אומרים אנו שזכות המלוה על המשכון נחשבת כשלו מזמן ההלואה, ולא רק משעה שהנכסים עוברים בפועל לרשות המלוה. ורבא אמר: לא, אלא מכאן ולהבא משעת פרעון והלאה הוא גובה שאין לו זכות כלשהי במשכון אלא משעת הפרעון. והמחלוקת היא כמובן לגבי פעולות שונות שנעשו בנכסים הללו בין שעת ההלואה לשעת הפרעון. ומסייגים את המחלוקת בכמה סייגים: כל היכא דאקדיש לוה וזבין לוה [כל מקום שהקדיש הלוה בינתיים את הקרקע הממושכנת או מכרה הלוה] כולי עלמא לא פליגי דאתי מלוה וטריף [הכל אינם חולקים שיכול המלוה לבוא ולטרוף] כלומר, להפקיע את הרכוש מידי המחזיקים בו כעת, משום שיש לו משכנתא קודמת עליו