מִכְּלָל דְּרַבָּנַן דִּפְלִיגִי עֲלֵיהּ שָׁרוּ אֲפִילּוּ כְּשֶׁאֲבוּקָה כְּנֶגְדּוֹ! אֶלָּא עֵצִים דְּאִיסּוּרָא לְרַבָּנַן הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לְהוּ? אָמַר רַב אַמִי בַּר חָמָא: בְּשַׁרְשִׁיפָא.

ותוהים: האם מכלל הדברים נאמר כי דרבנן דפליגי עליה שרו [שחכמים החלוקים עליו על רבי התירו] אפילו כשאבוקה כנגדו, אלא אם כן עצים שיש בהם איסורא [איסור] לרבנן היכי משכחת להו [לשיטת חכמים כיצד מוצא אתה אותם] אם אפילו כך אינו אוסר? אמר רב אמי בר חמא: בשעשה מהם שרשיפא [שרפרף] שאסור ליהנות מהם כשהם בעינם ממש, אבל בהיסק אכן אין הנאה כלל אלא לאחר שכלה ונתבער האיסור לגמרי, ולכן מותר.

בְּעָא מִינֵּיהּ רָמִי בַּר חָמָא מֵרַב חִסְדָּא: תַּנּוּר שֶׁהִסִּיקוֹ בַּעֲצֵי הֶקְדֵּשׁ וְאָפָה בּוֹ הַפַּת, לְרַבָּנַן דְּשָׁרוּ בְּקַמַּיְיתָא מַאי? אֲמַר לֵיהּ: הַפַּת אֲסוּרָה. וּמַה בֵּין זוֹ לְעָרְלָה? אֲמַר רָבָא: הָכִי הָשְׁתָּא?! עָרְלָה – בְּטֵילָה בְּמָאתַיִם, הֶקְדֵּשׁ – אֲפִילּוּ בְּאֶלֶף לֹא בָּטֵיל.

בעא מיניה [שאל ממנו] רמי בר חמא מרב חסדא: תנור שהסיקו בעצי הקדש, ואפה בו את הפת, לרבנן דשרו בקמייתא [לחכמים שהתירו בראשונה] בפת שנאפתה בעצי ערלה, מאי [מה דינו]? אמר ליה [לו]: הפת אסורה. שאלו: ומה בין זו לערלה שהרי בערלה התירו?! אמר רבא: הכי השתא [כיצד אתה משווה]?! ערלה — בטילה במאתים, ולכן יש מקום לומר שכמות הערלה שנספגה בתוך הפת הזו היתה פחותה מאחד במאתים בפת. ואילו הקדש — אפילו באלף לא בטיל [בטל], ולכן גם כשיש משהו מן הקודש בתוך הפת, הרי היא נאסרת כולה.

אֶלָּא אָמַר רָבָא: אִי קַשְׁיָא לֵיהּ – הָא קַשְׁיָא: וַהֲלֹא מָעַל הַמַּסִּיק, וְכָל הֵיכָא דְּמָעַל הַמַּסִּיק – נָפְקוּ לְהוּ לְחוּלִּין!

אלא אמר רבא: אי קשיא ליה [אם קשה לו] — הרי הא קשיא [זה היה קשה] לו, כלומר צד זה של השאלה הוא שנתקשה בו רמי בר חמא: והלא כשהסיק בהקדש, מעל המסיק, שכל המשתמש (אף במזיד) בדבר של הקדש לצורך חולין מעל בקודש. וכל היכא [וכל מקום] שמעל המסיק — נפקו להו [יצאו להם העצים] לחולין, שנתחללו מקדושתם עם המעילה וחייב המועל לשלם תמורתם להקדש. ואם העצים יצאו לחולין, הפת שנאפת מהם ודאי מותרת!

אָמַר רַב פַּפָּא: הָכָא בַּעֲצֵי שְׁלָמִים עָסְקִינַן, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר: הֶקְדֵּשׁ, בְּשׁוֹגֵג – מִתְחַלֵּל, בְּמֵזִיד – אֵינוֹ מִתְחַלֵּל.

אמר רב פפא: הכא [כאן] בעצי שלמים עסקינן [עוסקים אנו] שהקדישם לצורך הקרבת קרבן שלמים בדמיהם שהם קדשים קלים ואין לגבוה בהם אלא לאחר זריקת הדם, ואליבא [ולפי שיטת] ר' יהודה שאמר: הקדש אם השתמש בו בשוגג — מתחלל על ידי כך, והריהו מעתה חולין גמורים, ואם נשתמש בו במזיד — אינו מתחלל.

בְּמֵזִיד מַאי טַעְמָא לָא – כֵּיוָן דְּלָאו בַּר מְעִילָה הוּא לָא נָפֵיק לְחוּלִּין, שְׁלָמִים נַמִי, כֵּיוָן דְּלָאו בַּר מְעִילָה נִינְהוּ – לָא נָפְקָא לְחוּלִּין.

ובדרך יסודית יותר: מזיד מאי טעמא [מה הטעם] שלא מתחלל, כיון דלאו [שאינו] בר מעילה, שדין מעילה אינו קיים בו — לא נפיק [יוצא] לחולין, שכן אין מביאים קרבן מעילה אלא על שימוש בהקדש בשגגה. ולפי שיטה זו שלמים נמי [גם כן], כיון דלאו בר מעילה נינהו [שאינם בני מעילה הם], כי בקרבן שלמים אין מעילה אלא לאחר זריקת דמם ולא קודם לכן. ולכן לשיטת ר' יהודה אם השתמש בהם אף בשוגג לא נפקא [יוצאים] לחולין ונשארים באיסורם.

וְכָל הֵיכָא דְּמָעַל הַמַּסִּיק נָפְקִי לְחוּלִּין? וְהָא תַּנְיָא: כָּל הַנִּשְׂרָפִין אֶפְרָן מוּתָּר, חוּץ מֵעֲצֵי אֲשֵׁירָה. וְאֵפֶר הֶקְדֵּשׁ לְעוֹלָם אָסוּר!

ושואלים: וכל היכא [מקום] שמעל המסיק נפקי [יוצאים] העצים לחולין? והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: כל איסורים הנשרפין — אפרן מותר לאחר שריפה, חוץ מעצי אשירה, ואפר הקדש — לעולם אסור. הרי שיתכן שאף שהמסיק מעל, מכל מקום האפר עדיין אסור!

אָמַר רָמִי בַּר חָמָא: כְּגוֹן שֶׁנָּפְלָה דְּלֵיקָה מֵאֵילֶיהָ בַּעֲצֵי הֶקְדֵּשׁ, דְּלֵיכָּא אֱינַשׁ דְּנִמְעוֹל. רַב שְׁמַעְיָה אָמַר: בְּאוֹתָן שֶׁטְּעוּנִין גְּנִיזָה, דְּתַנְיָא: ״וְשָׂמוֹ״ – בְּנַחַת, ״וְשָׂמוֹ״ – כּוּלּוֹ, ״וְשָׂמוֹ״ – שֶׁלֹּא יְפַזֵּר.

אמר רמי בר חמא: שם מדובר כגון שנפלה דליקה מאיליה בעצי הקדש, דליכא אינש דנמעול [שלא היה אדם שימעל]. וכיון שכך, לא יצאו אותם עצים לחולין, ומה שנשאר מהם עדיין הקדש הוא ואסור בהנאה. רב שמעיה אמר: שם מדובר באותן מיני אפר הקדש שטעונין גניזה כגון תרומת הדשן. דתניא [שהרי שנינו בברייתא] על הכתוב "והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח ושמו אצל המזבח" (ויקרא ו, ג), "ושמו" — בנחת, "ושמו" — כולו, "ושמו" — שלא יפזר. הרי שאף לאחר שריפתו, עדיין יש בו קדושה ואסור בהנאה, ואף אין מעילה בהיסקו שלצורך הקרבת הקרבנות הוא.

״רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֵין בִּיעוּר וכו׳״. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵין בִּיעוּר חָמֵץ אֶלָּא שְׂרֵיפָה. וְהַדִּין נוֹתֵן: וּמַה נּוֹתָר שֶׁאֵינוֹ בְּבַל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא – טָעוּן שְׂרֵיפָה, חָמֵץ שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּבַל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא – לֹא כָּל שֶׁכֵּן שֶׁטָּעוּן שְׂרֵיפָה?!

שנינו במשנה: ר' יהודה אומר "אין ביעור חמץ אלא שריפה ". תניא [שנינו בברייתא]: אמר ר' יהודה: אין ביעור חמץ אלא שריפה. ודבר זה, הדין (קל וחומר) נותן (מלמד), ובאופן זה: ומה נותר מן הקרבן לאחר זמן היתר אכילתו, שאינו בכלל איסור "בל יראה ובל ימצא" — טעון שריפה, חמץ שחמור ממנו שישנו בכלל איסור "בל יראה ובל ימצא" — לא כל שכן שטעון שריפה!

אָמְרוּ לוֹ: כָּל דִּין שֶׁאַתָּה דָּן תְּחִלָּתוֹ לְהַחְמִיר וְסוֹפוֹ לְהָקֵל – אֵינוֹ דִּין. לֹא מָצָא עֵצִים לְשׂוֹרְפוֹ – יְהֵא יוֹשֵׁב וּבָטֵל? וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: ״תַּשְׁבִּיתוּ שְׂאוֹר מִבָּתֵּיכֶם״ – בְּכָל דָּבָר שֶׁאַתָּה יָכוֹל לְהַשְׁבִּיתוֹ.

אמרו לו חכמים: כל דין (קל וחומר) שאתה דן (לומד) שתחלתו לכאורה להחמיר וסופו מביא להקל — אינו דין שאין זה קל וחומר אמיתי. ואף כאן לדעת ר' יהודה, אם לא מצא עצים לשורפו יהא לדעתך יושב ובטל ולא יבערנו? והרי התורה אמרה: "תשביתו שאר מבתיכם" (שמות יב, טו), משמע בכל דבר שאתה יכול להשביתו, וקל וחומר שלך בסופו של דבר יבוא להקל בדין החמץ!

חָזַר רַבִּי יְהוּדָה וְדָנוֹ דִּין אַחֵר: נוֹתָר אָסוּר בַּאֲכִילָה וְחָמֵץ אָסוּר בַּאֲכִילָה, מַה נּוֹתָר בִּשְׂרֵיפָה – אַף חָמֵץ בִּשְׂרֵיפָה.

חזר ר' יהודה ודנו דין אחר שלא בדרך קל וחומר אלא על ידי "מה מצינו" (רש"ש): נותר אסור באכילה ואף חמץ אסור באכילה, ומפני הדמיון ביניהם נסיק: מה נותר בשריפה — אף חמץ בשריפה.

אָמְרוּ לוֹ: נְבֵילָה תּוֹכִיחַ, שֶׁאֲסוּרָה בַּאֲכִילָה וְאֵינָהּ טְעוּנָה שְׂרֵיפָה. אָמַר לָהֶן: הֶפְרֵשׁ; נוֹתָר אָסוּר בַּאֲכִילָה וּבַהֲנָאָה, וְחָמֵץ אָסוּר בַּאֲכִילָה וּבַהֲנָאָה. מַה נּוֹתָר טָעוּן שְׂרֵיפָה – אַף חָמֵץ טָעוּן שְׂרֵיפָה.

אמרו לו: נבילה תוכיח, שאסורה באכילה ואינה טעונה שריפה, ואם כן אין להביא ראיה מאיסור אכילה לחובת שריפה! אמר להן: הפרש יש בין הדברים, שכן בנבילה מפורש היתר הנאה, וכך יש להשוות: נותר אסור באכילה ובהנאה, ואף חמץ אסור באכילה ובהנאה. מה נותר טעון שריפה — אף חמץ טעון שריפה.

אָמְרוּ לוֹ: שׁוֹר הַנִּסְקָל יוֹכִיחַ, שֶׁאָסוּר בַּאֲכִילָה וּבַהֲנָאָה – וְאֵינוֹ טָעוּן שְׂרֵיפָה. אָמַר לָהֶן: הֶפְרֵשׁ; נוֹתָר אָסוּר בַּאֲכִילָה וּבַהֲנָאָה וְעָנוּשׁ כָּרֵת, וְחָמֵץ אָסוּר בַּאֲכִילָה וּבַהֲנָאָה וְעָנוּשׁ כָּרֵת. מַה נּוֹתָר בִּשְׂרֵיפָה – אַף חָמֵץ בִּשְׂרֵיפָה. אָמְרוּ לוֹ: חֶלְבּוֹ שֶׁל שׁוֹר הַנִּסְקָל יוֹכִיחַ, שֶׁאָסוּר בַּאֲכִילָה וּבַהֲנָאָה וְעָנוּשׁ כָּרֵת – וְאֵין טָעוּן שְׂרֵיפָה.

אמרו לו: אף כאן אפשר להראות סתירה: שור הנסקל יוכיח, שאסור באכילה ובהנאה — ואינו טעון שריפה. אמר להן: הפרש יש בין חמץ ושור הנסקל. וכך יש להשוות: נותר אסור באכילה ובהנאה וענוש כרת על אכילתו, ואף חמץ אסור באכילה ובהנאה וענוש כרת על אכילתו, מה נותר דינו בשריפה — אף חמץ דינו בשריפה, אמרו לו: אם כן, חלבו של שור הנסקל יוכיח, שאסור באכילה, וכיון שהוא שור הנסקל אף אסור בהנאה, וענוש כרת, שהרי כל האוכל חלב דינו בכרת, ובכל זאת — אין טעון שריפה!