הָא לָא דָּמְיָא אֶלָּא לְהָא: שָׁכַן עָלֶיהָ עוֹף – כְּשֵׁירָה, עָלָה עָלֶיהָ זָכָר – פְּסוּלָה. מַאי טַעְמָא?

ומתרצים: הא [זה] לא דמיא [דומה] אלא להא [לזו] ההלכה ששנינו: שכן עליה על הפרה האדומה עוף — כשירה, שאין זה נקרא "עלה עליה עול", עלה עליה זכר להרביעה — פסולה. והוא הדין לענייננו, שבהכניסה לרבקה ודשה, כיון שאין הדבר נוח לבעליה כמו עליית העוף עליה, לכן אינה נפסלת בכך. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] ההבדל בדין בין עלה עליה עוף לעלה עליה זכר?

אָמַר רַב פַּפָּא: אִי כְּתִיב ״עָבַד״ וְקָרֵינַן ״עָבַד״ – עַד דְּעָבֵיד בָּהּ אִיהוּ. אִי כְּתִיב ״עוּבַּד״ וְקָרֵינַן ״עוּבַּד״ – אֲפִילּוּ מִמֵּילָא נַמִי.

אמר רב פפא: נאמר בכתוב "ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר אשר לא עבד בה אשר לא משכה בעול" (דברים כא ג), אי כתיב [אם היה כתוב] "עבד" וקרינן [והיינו קוראים] "עבד", היתה הכוונה — עד דעביד [שעובד] בה איהו [הוא עצמו] בעל העגלה, ואם לא עבד בה בעצמו — כשירה. אי כתיב [ואם היה כתוב] "עובד" וקרינן [והיינו קוראים] "עובד", היתה הכוונה — אפילו נעשתה עבודה ממילא [מעצמה], נמי [גם כן] אסור, שהרי מכל מקום "עובד" בה על ידי מישהו.

הָשְׁתָּא דִּכְתִיב ״עָבַד״ וְקָרֵינַן ״עוּבַּד״ – עוּבַּד דּוּמְיָא דְּעָבַד. מָה עָבַד דְּנִיחָא לֵיהּ – אַף עוּבַּד דְּנִיחָא לֵיהּ.

השתא דכתיב [עכשיו שהכתוב] הוא "עבד" וקרינן [וקוראים אנו] "עובד", יש לצרף את שתי המשמעויות: עובד דומיא [בדומה] לעבד. מה עבד בעצמו באופן דניחא ליה [שנוח לו], אף עובד על ידי אחרים באופן דניחא ליה [שנוח לו] בכך. ולכן אם שכן עליה העוף — כשירה, משום שאין לו הנאה ורצון בכך. ואם עלה עליה זכר — פסולה. שהרי הוא מעונין בדבר.

תָּא שְׁמַע: אֲבֵידָה, לֹא יִשְׁטָחֶנָּה לֹא עַל גַּבֵּי מִטָּה וְלֹא עַל גַּבֵּי מָגוֹד לְצוֹרְכּוֹ, אֲבָל שׁוֹטְחָהּ לְצוֹרְכָּהּ עַל גַּבֵּי מִטָּה וְעַל גַּבֵּי מָגוֹד. נִזְדַּמְּנוּ לוֹ אוֹרְחִין – לֹא יִשְׁטָחֶנָּה לֹא עַל גַּבֵּי מִטָּה וְלֹא עַל גַּבֵּי מָגוֹד, בֵּין לְצוֹרְכָּהּ בֵּין לְצוֹרְכּוֹ!

ושוב מביאים הוכחה אחרת; תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: אדם שמצא אבידה, לא ישטחנה לא על גבי מטה ולא על גבי מגוד (קולב) לצורכו ליהנות או להתנאות בה, שהרי הוא נהנה מדבר שאינו שלו. אבל שוטחה לצורכה אם צריכה האבידה אוורור על גבי מטה ועל גבי מגוד. ואם נזדמנו לו אורחין הרואים את הבגד, לא ישטחנה לא על גבי מטה, ולא על גבי מגוד, בין לצורכה בין לצורכו. הרי זו ראיה גמורה שבמקום שיש צד הנאה שלו, אפילו אינו מתכוון לכך — אסור!

שָׁאנֵי הָתָם דְּקָלֵי לָהּ; אִי מִשּׁוּם עֵינָא בִּישָׁא, אִי מִשּׁוּם גַּנָּבֵי.

ודוחים: שאני התם [שונה שם] שטעם האיסור אינו משום הנאתו אלא משום הנזק שנגרם לאבידה, שעל ידי כך קלי לה [הוא שורף, מאבד אותה] בידים, על ידי שמראה אותה לאורחים, אי [אם] משום עינא בישא [עין הרע] שמטילים בה, אי [אם] משום גנבי [הגנבים] שנודע להם על ידי כך שיש דבר יקר ברשותו ועשויים לבוא ולגנוב, ומטעם זה אסור.

תָּא שְׁמַע: מוֹכְרֵי כְסוּת מוֹכְרִין כְּדַרְכָּן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּין בַּחַמָּה מִפְּנֵי הַחַמָּה וּבַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים. וְהַצְּנוּעִין מַפְשִׁילִין לַאֲחוֹרֵיהֶם בַּמַּקֵּל.

ומציעים תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת לדבר, ששנינו: מוכרי כסות מוכרין לגוים בגד שיש בו שעטנז (צמר ופשתים) כדרכן שהם מניחים בגדים אלה על כתפיהם בלכתם. ובלבד שלא יתכוין להתכסות בבגדים אלה בחמה (בחום) מפני החמה, ולא בגשמים מפני הגשמים. והצנועין (הנזהרים ביותר במצוות) מפשילין את הבגדים הללו לאחוריהם ותולים אותם במקל.

וְהָא הָכָא, דְּאֶפְשָׁר לְמֶעֱבַד כַּצְּנוּעִין, וְכִי לָא מִכַּוֵּין – שָׁרֵי! תְּיוּבְתָּא לְמַאן דְּמַתְנֵי לִישָּׁנָא קַמָּא דְּרָבָא, תְּיוּבְתָּא.

והא הכא [והרי כאן] שאפשר לכל מוכרי הכסות למעבד [לעשות] כצנועים, ולא ליהנות כלל מן השעטנז, ובכל זאת, כי [וכאשר] לא מכוין [מתכון] — שרי [מותר], הרי זו תיובתא למאן דתני לישנא קמא [קושיה חמורה למי ששונה את הלשון הראשונה] של רבא, שלפי גירסא זו אסר "אפשר ואינו מתכוין". ומסכמים: אכן, לענין לשון זו תיובתא [קושיה חמורה היא], ונדחתה אותה סברה.

״וְלֹא יַסִּיק בּוֹ וכו׳״. תָּנוּ רַבָּנַן: תַּנּוּר שֶׁהִסִּיקוֹ בִּקְלִיפֵּי עָרְלָה אוֹ בְּקַשִּׁין שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם, חָדָשׁ – יוּתַּץ, יָשָׁן – יוּצַּן.

במשנה שנינו כי "לא יסיק בו בחמץ את התנור ". תנו רבנן [שנו חכמים] בדומה לכך: תנור שהסיקו בקליפי (בקליפות) של פירות ערלה או בקשין של דגן שהיו מכלאי הכרם. אם היה זה תנור חדש, ועל ידי היסק זה נתחזק החומר שבו ונעשה ראוי לשימוש קבוע — יותץ (ישבר). שהרי הוא נהנה מן האיסור בבניית התנור. ואם היה זה תנור ישן — יוצן (יצננוהו), ולא יאפו בו באותה שעה.

אָפָה בּוֹ אֶת הַפַּת, רַבִּי אוֹמֵר: הַפַּת אֲסוּרָה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַפַּת מוּתֶּרֶת. בִּישְּׁלָהּ עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים – דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר.

אם אפה בו את הפת כל זמן שהאיסורים הללו בעין, רבי אומר: הפת אסורה באכילה ובהנאה, משום שהשתמש לאפייתה בדבר אסור ונהנה מן האיסור. וחכמים אומרים: הפת מותרת. ואם בישלה את הפת על גבי גחלים שנעשו מעצים אסורים — לדברי הכל מותר, ולכאורה יש סתירה בכך,

וְהָא תַּנְיָא: בֵּין חָדָשׁ, וּבֵין יָשָׁן – יוּצַּן! לָא קַשְׁיָא, הָא – רַבִּי וְהָא רַבָּנַן.

והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: בין חדש ובין ישן — יוצן, הרי שאף תנור חדש אין צריך נתיצה! ומשיבים: לא קשיא [קשה], הא [זה] המחייב לנתוץ — כשיטת רבי, ששיטתו היא שכיון שהאיסור גורם לקיומו, יש לאסור הכל. והא [וזה] האומר שדי לצננו בלבד — כשיטת רבנן [חכמים]; כיון שהתנור אינו עשוי מכוח האיסור בלבד, שהרי היה התנור קיים קודם לכן, ואין האיסור אלא גורם לו חיזוק, סבורים חכמים שדי אם יצננוהו ולא יהנו בו מהיסק זה, ואינו צריך נתיצה.

אֵימוּר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי – מִשּׁוּם דְּיֵשׁ שְׁבַח עֵצִים בַּפַּת, זֶה וָזֶה גּוֹרֵם – מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ?! אֶלָּא לָא קַשְׁיָא: הָא – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הָא – רַבָּנַן.

על תירוץ זה מקשים: אימור [אמור] ששמעת ליה [אותו] את רבי האוסר את הפת שנאפתה מכח האיסור משום שיש שבח עצים בפת, שהרי על ידי עצי האיסור נאפתה, ולכן אוסר הוא את הפת. ואולם זה וזה גורם, כשגם היתר וגם איסור שייכים בדבר, וכגון תנור זה שאין נהנים בו מן ההיסק האסור אלא ממה שיסיקו בו בעתיד בעצי היתר. מי [האם] שמעת ליה [אותו] שהוא אסור? אלא יש לחזור מהסבר זה ולומר: לא קשיא [קשה], וכך יש לומר: הא [זו] הברייתא המחמירה — כשיטת ר' אליעזר האוסר בזה וזה גורם, הא [זו] המקילה — כשיטת רבנן [חכמים].

הֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר? אִילֵימָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דִּשְׂאוֹר, דִּתְנַן: שְׂאוֹר שֶׁל חוּלִּין וְשֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ עִיסָּה, וְאֵין בָּזֶה כְּדֵי לְהַחְמִיץ וְאֵין בָּזֶה כְּדֵי לְהַחְמִיץ, וְנִצְטָרְפוּ וְחִמְּצוּ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַחַר אַחֲרוֹן אֲנִי בָּא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין שֶׁנָּפַל אִיסּוּר לְכַתְּחִלָּה, וּבֵין שֶׁנָּפַל אִיסּוּר לְבַסּוֹף – לְעוֹלָם אֵינוֹ אוֹסֵר

ושואלים: הי [איזה] מדברי ר' אליעזר הוא המקור להסבר זה? אילימא [אם תאמר] שמדובר בדברי ר' אליעזר שאמר לענין שאור, דתנן [שהרי שנינו במשנה]: שאור של חולין ושאור של תרומה שנפלו לתוך עיסה של חולין, ואין בזה לבדו כדי להחמיץ את העיסה ואין בזה לבדו כדי להחמיץ ונצטרפו וחמצו את העיסה. ר' אליעזר אומר: אחר אחרון אני בא כלומר, דנים לפי הדבר האחרון שנפל. ואם היתה זו תרומה — הכל אסור, לפי שהשתמש בתרומה. וחכמים אומרים: בין שנפל איסור לכתחלה, ובין שנפל איסור לבסוף — לעולם אינו אוסר,