וּשְׁפִיכוּת דָּמִים.

ושפיכות דמים.

עֲבוֹדָה זָרָה – הָא דַּאֲמַרַן. גִּילּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים – דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: ״כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה״ וְכִי מָה עִנְיַן רוֹצֵחַ אֵצֶל נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה?

עבודה זרה — הא דאמרן [זו שאמרנו] ולמדנו מ"בכל נפשך ובכל מאודך", שאסור ליהנות מעבודה זרה אפילו ימות. גילוי עריות ושפיכות דמים מנין לנו? דתניא [שהרי שנינו בברייתא], רבי אומר: בענין אונס נערה ארוסה נאמר "ולנערה לא תעשה דבר אין לנערה חטא מות כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה" (דברים כב, כו). וכי מה ענין רוצח אצל נערה המאורסה שהרי כבר שמענו את ההלכה, ומה טעם במשל זה?

הֲרֵי זֶה בָּא לְלַמֵּד וְנִמְצָא לָמֵד, מַקִּישׁ רוֹצֵחַ לְנַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה. מַה נַּעֲרָה הַמְאוֹרָסָה נִיתָּן לְהַצִּילָהּ בְּנַפְשׁוֹ – אַף רוֹצֵחַ נִיתָּן לְהַצִּילוֹ בְּנַפְשׁוֹ. וְנַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה מֵרוֹצֵחַ, מָה רוֹצֵחַ – יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבוֹר, אַף נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה – תֵּהָרֵג וְאַל תַּעֲבוֹר.

אלא הרי זה בא לכאורה ללמד על נערה המאורסה, ונמצא למד ממנה: מקיש רוצח לנערה המאורסה. מה נערה המאורסה ניתן להצילה בנפשו של האונס, שמותר להציל את הנאנסת אף אם צריך להרוג את האונס, כפי הנרמז בענין זה בתורה, אף רוצח ניתן להצילו את הנרדף בנפשו של הרוצח. ומצד שני לומדים דין השייך בנערה המאורסה מרוצח, מה לרוצח כלומר, אם כופים אדם לרצוח — יהרג ואל יעבור, אף נערה המאורסה תהרג ואל תעבור.

וּשְׁפִיכוּת דָּמִים גּוּפֵיהּ מְנָלַן? סְבָרָא הוּא; כִּי הַהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַר לֵיהּ: מָרִי דּוּרָאי אֲמַר לִי ״זִיל קְטַלֵּיהּ לִפְלַנְיָא, וְאִי לָא – קָטְלִינָא לָךְ״. אֲמַר לֵיהּ: לִיקְטְלוּךְ וְלָא תִּיקְטוֹל. מַאי חָזֵית דְּדָמָא דִּידָךְ סוּמָּק טְפֵי? דִּילְמָא דָּמָא דְּהַהוּא גַּבְרָא סוּמָּק טְפֵי?

ושואלים: ושפיכות דמים גופיה [עצמה] מנלן [מנין לנו] שיש למסור נפשו ולא לשפוך דם? ומשיבים: סברא הוא שאין יתרון לנפש על נפש. כפי שמסופר: כי ההוא דאתא לקמיה [כמו שהיה באותו אדם שבא לפני] רבא, אמר ליה [לו]: מרי דוראי [מושל כפרי] אמר לי: זיל קטליה לפלניא [לך הרוג את פלוני], ואי [ואם] לא — קטלינא לך [אהרוג אותך]. אמר ליה [לו] רבא: ליקטלוך [שיהרגוך] ולא תיקטול [תהרוג], מאי חזית דדמא דידך סומק טפי [מה ראית שדמך שלך אדום, חשוב, יותר]? דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי [שמא דמו של אותו אדם אדום יותר], שאין הפקעה והיתר של פיקוח נפש חל כאשר על ידי כך הוא מאבד נפש אחרת.

מָר בַּר רַב אַשִׁי אַשְׁכַּחֵיהּ לָרָבִינָא דְּשָׁיֵיף לָהּ לִבְרַתֵּיהּ בְּגוּהַרְקֵי דְּעָרְלָה, אֲמַר לֵיהּ: אֵימוּר דַּאֲמוּר רַבָּנַן בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה, שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה מִי אֲמוּר?

מסופר: מר בר רב אשי אשכחיה [מצא] את רבינא דשייף לה לברתיה [שהוא משפשף אותה את בתו] בפירות גוהרקי של זיתי ערלה לשם רפואה. אמר ליה [לו] מר בר רב אשי: אימור דאמור רבנן [אמור שאמרו חכמים] והתירו איסורי הנאה בשעת הסכנה, שלא בשעת הסכנה מי אמור [האם אמרו]?

אֲמַר לֵיהּ: הַאי אִישְׁתָּא צְמִירְתָא נַמִי כִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה דָּמְיָא. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אֲמַר לֵיהּ: מִידֵי דֶּרֶךְ הֲנָאָה קָא עָבֵידְנָא?

אמר ליה [לו] רבינא: האי אישתא צמירתא נמי [קדחת ודלקת זו גם כן] כשעת הסכנה היא דמיא [נחשבת], ומותר להתרפא באיסור לצורך זה. איכא דאמרי [יש שאומרים] כך אמר ליה [לו] רבינא: מידי [וכי] דרך הנאה קא עבידנא [עושה אני]? שהרי אין דרך הנאתו אלא לאחר שנתבשלו הזיתים ומיצוי שמנם, וכיון שנהנה מן האיסור שלא כדרך הנאתו — מותר אף שלא בשעת הסכנה.

אִיתְּמַר, הֲנָאָה הַבָּאָה לוֹ לָאָדָם בְּעַל כָּרְחוֹ. אַבַּיֵי אָמַר: מוּתֶּרֶת, וְרָבָא אָמַר: אֲסוּרָה.

ועוד דנים בכמה הלכות הנוגעות בעניני איסורים שונים, איתמר [נאמר] שנחלקו חכמים בדבר הנאה של איסור הבאה לו לאדם בעל כרחו שלא ברצונו, אביי אמר: הנאה כגון זו מותרת, ורבא אמר: אסורה.

אֶפְשָׁר וְקָא מִיכַּוֵּין, לָא אֶפְשָׁר וְקָמִיכַּוֵּין – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאָסוּר. לָא אֶפְשָׁר וְלָא מִיכַּוֵּין – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּשָׁרֵי. כִּי פְּלִיגִי – דְּאֶפְשָׁר וְלָא מִיכַּוֵּין.

ומפרטים: כאשר אפשר לו להימנע מכך וקא מיכוין [והוא מתכוון] ליהנות מן האיסור, או אפילו כשלא אפשר לו להימנע מהאיסור וקא מכוין [והוא מתכוון] ליהנות ממנו — כולי עלמא [הכל] לא פליגי [חלוקים] שאסור, שהרי אסור לו לאדם ליהנות מדבר האסור. וכאשר לא אפשר להימנע מכך ולא מיכוין [מתכוון] — כולי עלמא [הכל] לא פליגי דשרי [חלוקים שמותר] וכי מה יעשה? כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה כאשר אפשר להימנע מהאיסור ואולם הוא לא מיכוין [מתכוון] ליהנות ממנו.

וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר ״דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין – אָסוּר״ – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאָסוּר. כִּי פְּלִיגִי – אַלִּיבָּא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר ״דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין מוּתָּר״. אַבַּיֵי – כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְרָבָא אָמַר: עַד כָּאן לָא קָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן – אֶלָּא הֵיכָא דְּלָא אֶפְשָׁר, אֲבָל הֵיכָא דְּאֶפְשָׁר – לָא.

ועוד מסייגים את המחלוקת אליבא [ולפי שיטת] ר' יהודה שאמר בכלל: "דבר איסור שאין מתכוין לעשותו — אסור", כולי עלמא [הכל] לא פליגי [חלוקים] שאסור, שהרי אומרים כי ר' יהודה מתחשב רק במעשה ולא בכוונת הדבר. כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה אליבא [לפי שיטת] ר' שמעון שאמר בכלל "דבר שאין מתכוין — מותר". דעת אביי היא בפשטות כר' שמעון, ורבא אמר: עד כאן לא שמענו שאמר ר' שמעון — אלא היכא [במקום] שלא אפשר בדרך אחרת המותרת, אבל היכא [במקום] שאפשר — לא התיר. זו היתה גרסה אחת במחלוקת זו.

אִיכָּא דְּאָמְרִי: אֶפְשָׁר וְלָא מִיכַּוֵּין – הַיְינוּ פְּלוּגְתַּיְיהוּ דְּרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן. לָא אֶפְשָׁר וְלָא קָא מִיכַּוֵּין – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּשָׁרֵי, כִּי פְּלִיגִי – דְּלָא אֶפְשָׁר וְקָא מִיכַּוֵּין. וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָזֵיל בָּתַר כַּוָּונָה – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאָסוּר. כִּי פְּלִיגִי – אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר: לָא שְׁנָא מִתְכַּוֵּין וְלָא שְׁנָא שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין – אֶפְשָׁר אָסוּר.

איכא דאמרי [יש שאומרים] שכך נחלקו: כשאפשר בדרך אחרת ולא מיכוין [מתכוון] ליהנות — היינו פלוגתייהו [זוהי מחלוקתם] של ר' יהודה ור' שמעון. כשלא אפשר להימנע מכך ולא קא מיכוין [ואינו מתכוון] ליהנות — כולי עלמא [הכל] לא פליגי דשרי [חלוקים שמותר]. כי פליגי [כאשר נחלקו], הרי זה כשלא אפשר וקא מיכוין [והוא מתכוון] ליהנות. ועוד סייג: אליבא [לפי שיטת] ר' שמעון דאזיל בתר [שהולך בכלל אחר] הכוונה של העושה — כולי עלמא [הכל] לא פליגי [חלוקים] שאסור, כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה אליבא [לפי שיטת] ר' יהודה, שאמר: לא שנא [שונה] מתכוין ולא שנא [שונה] שאין מתכוין אלא דנים לפי המעשה, ולכן אפשר אסור.

אַבַּיֵי כְּרַבִּי יְהוּדָה,

ולפי שיטה זו שיטת אביי היא בפשטות כשיטת ר' יהודה.