וּלְחִזְקִיָּה, לְמַאי הִלְכְתָא אִיתְקַשׁ דָּם לְמַיִם? לְכִדְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא. דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִנַּיִן לְדַם קָדָשִׁים שֶׁאֵינוֹ מַכְשִׁיר, שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא תֹּאכְלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם״, דָּם שֶׁנִּשְׁפַּךְ כַּמַּיִם – מַכְשִׁיר, שֶׁאֵינוֹ נִשְׁפַּךְ כַּמַּיִם – אֵינוֹ מַכְשִׁיר.

ושואלים: ולשיטת חזקיה שלדעתו "לא תאכל" משמעו איסור אכילה בלבד ולא איסור הנאה, למאי הלכתא איתקש [למה לאיזו הלכה הושווה] דם למים? שהרי לשיטתו אינו זקוק להיקש זה לצורך היתר הנאתו! ומשיבים שהוא נצרך לענין זה, כדברי ר' חייא בר אבא, שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: מנין לדם קדשים שאינו מכשיר דברי מאכל לקבל טומאה — שנאמר "לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים" (דברים יב, כד), נלמד מכאן דם שחיטת בהמת חולין שנשפך כמים — מכשיר לטומאה, דם קרבן שאינו נשפך כמים אלא נזרק על המזבח — אינו מכשיר.

וַהֲרֵי אֵבֶר מִן הַחַי, דִּכְתִיב: ״לֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר״, וְתַנְיָא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁלֹּא יוֹשִׁיט אָדָם כּוֹס יַיִן לַנָּזִיר, וְאֵבֶר מִן הַחַי לִבְנֵי נֹחַ – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל״. הָא לַכְּלָבִים – שָׁרֵי!

ועוד מקשים לשיטת ר' אבהו: והרי אבר מן החי, אבר שנחתך מבעל חיים בעודנו חי, דכתיב [שנאמר בו] "רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר" (דברים יב, כג), ותניא [ושנויה ברייתא]: ר' נתן אומר: מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר האסור בשתיית יין, וכן לא יושיט אבר מן החי לבני נח שאף בני נח אסורים באכילת אבר מן החי — תלמוד לומר "ולפני עור לא תתן מכשל" (ויקרא יט, יד). שהמסייע לאדם להיכשל באיסור הריהו כנותן מכשול לפני עיור. ונדייק מכאן: כיון שאיסור נתינת אבר מן החי לגוי הוא רק מפני "ולפני עור", אם כן נלמד כי הא [הרי] לכלבים — שרי [מותר], ומשמע שאין בכך איסור הנאה. והרי נאמר "לא תאכל" ולשיטת ר' אבהו הרי זה בא לאסור אף בהנאה!

שָׁאנֵי אֵבֶר מִן הַחַי, דְּאִיתְקַשׁ לְדָם. דִּכְתִיב: ״רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ״.

ומשיבים: שאני [שונה] אבר מן החי, דאיתקש [שהושוה] בפסוק לדם, שהרי נאמר "רק חזק לבלתי אכל הדם כי הדם הוא הנפש" (דברים יב, כג), וכשם שהדם מותר בהנאה — אף אבר מן החי מותר בהנאה.

וּלְחִזְקִיָּה, לְמַאי הִלְכְתָא אִיתְקַשׁ אֵבֶר מִן הַחַי לְדָם? אָמַר לְךָ: דָּם הוּא דְּאִיתְקַשׁ לְאֵבֶר מִן הַחַי, מָה אֵבֶר מִן הַחַי – אָסוּר, אַף דָּם מִן הַחַי אָסוּר. וְאֵי זֶה – זֶה דַּם הַקָּזָה, שֶׁהַנֶּפֶשׁ יוֹצְאָה בּוֹ.

ושואלים: ואם כן, לחזקיה שאינו סבור ש"לא תאכל" הוא איסור הנאה, למאי הלכתא איתקש [למה לאיזו הלכה הושווה] אבר מן החי לדם? ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך] חזקיה להיפך, דם הוא דאיתקש [שהושוה] לאבר מן החי, ללמדנו: מה אבר מן החי — אסור, אף דם מן החי אסור. ואי זה — זה דם הקזה, שהנפש יוצאה בו, שדם כזה נקרא דם היוצא מן החי ואסור אף לבני נח (ר"ח).

וַהֲרֵי שׁוֹר הַנִּסְקָל, דְּרַחֲמָנָא אָמַר: ״לֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ״. וְתַנְיָא: מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר ״סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר״ אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהִיא נְבֵלָה, וּנְבֵלָה אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה? וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֹא יֵאָכֵל״ מַגִּיד לְךָ הַכָּתוּב, שֶׁאִם שְׁחָטוֹ לְאַחַר שֶׁנִּגְמַר (אֶת) דִּינוֹ – אָסוּר.

ועוד שואלים: והרי שור הנסקל דרחמנא [שהכתוב] אמר "וכי יגח שור את איש או את אשה ומת, סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו ובעל השור נקי" (שמות כא, כח), ותניא [ושנויה ברייתא]: ממשמע שנאמר "סקול יסקל השור" איני יודע שהיא נבלה? שהרי לא נשחט אלא נסקל, והרי נבלה אסורה באכילה! ואם כן מה תלמוד לומר "לא יאכל" שנאמר בו? אלא מגיד לך הכתוב שאף אם שחטו לאחר שנגמר (נפסק) את דינו לסקילה — אסור, גם אם לא הספיקו לסקלו ועדיין אינו בכלל נבילה.

אֵין לִי אֶלָּא בַּאֲכִילָה, בַּהֲנָאָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי״. מַאי מַשְׁמַע? שִׁמְעוֹן בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר: כְּאָדָם שֶׁאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״יָצָא פְּלוֹנִי נָקִי מִנְּכָסָיו וְאֵין לוֹ בָּהֶם הֲנָאָה שֶׁל כְּלוּם״.

אין לי אלא שאסור אותו השור באכילה, איסור הנאה מניין? תלמוד לומר "ובעל השור נקי". ושואלים: מאי [מה כיצד] משמע (מובן) ממילים אלה איסור הנאה? שמעון בן זומא אומר: הרי זה כאדם שאומר לחבירו "יצא פלוני נקי מנכסיו" ומשמע דבריו: אין לו בהם הנאה של כלום, וכן "ובעל השור נקי" משמעו: אין לו בשורו כל הנאה.

טַעְמָא – דְּכָתַב ״וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי״. דְּאִי מִ״לֹא יֵאָכֵל״ – אִיסּוּר אֲכִילָה מַשְׁמַע, אִיסּוּר הֲנָאָה – לֹא מַשְׁמַע!

ולענייננו נדייק: טעמא [הטעם דוקא] שכתב "ובעל השור נקי" יודעים שיש בכך איסור הנאה, דאי [שאם] היינו צריכים ללמוד רק מ"לא יאכל", איסור אכילה — משמע מכאן, איסור הנאה — לא משמע, וקשה אף לשיטת חזקיה המסכים ש"לא יאכל" משמעו גם איסור הנאה!

לְעוֹלָם ״לֹא יֵאָכֵל״ – אִיסּוּר אֲכִילָה וְאִיסּוּר הֲנָאָה מַשְׁמַע. ״וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי״ – לַהֲנָאַת עוֹרוֹ הוּא דַּאֲתָא. וְאִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעֲתָךְ אָמִינָא: ״לֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ״ כְּתִיב, בְּשָׂרוֹ – אִין, עוֹרוֹ – לָא, קָא מַשְׁמַע לָן.

ומשיבים: לעולם "לא יאכל" — איסור אכילה ואיסור הנאה משמע, "ובעל השור נקי" — להנאת עורו הוא דאתא [שבא], ללמדנו שאף עור השור הנסקל אסור בהנאה. ואיצטריך [והיה צריך] לפרש דבר זה, כי סלקא דעתך אמינא [עולה על דעתך לומר]: "לא יאכל את בשרו" כתיב [נאמר], והיינו מדייקים: בשרו — אין [כן] יש בו איסור הנאה, עורו — לא, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאף עורו אסור בהנאה.

וּלְהָנָךְ תַּנָּאֵי דְּמַפְּקִי לֵיהּ לְהַאי קְרָא לִדְרָשָׁה אַחֲרִינָא, לַחֲצִי כּוֹפֶר וְלִדְמֵי וְולָדוֹת, הֲנָאַת עוֹרוֹ מְנָא לְהוּ? נָפְקָא לְהוּ מֵ״אֶת בְּשָׂרוֹ״ – אֶת הַטָּפֵל לִבְשָׂרוֹ.

ושואלים: ולהנך תנאי דמפקי ליה להאי קרא [ולאותם תנאים המוציאים אותו את הפסוק הזה] "בעל השור נקי" לדרשה אחרינא [אחרת] כגון לענין הלימוד ששור תם פטורים בעליו מתשלום חצי כופר אם הרג השור איש, ולדמי וולדות אם נגח אשה הרה וכתוצאה מכך הפילה את עוברה, אם כן איסור הנאת עורו מנא להו [מנין להם]? ומשיבים: נפקא להו [יוצא להם] ענין זה מלשון "ולא יאכל את בשרו", ומייתור הלשון "את" למדים ריבוי ותוספת לאיסור זה, ומשמעו: את הטפל לבשרו, והוא העור. וכשם שאסור הבשר, כך אסור העור הטפל לו.

וְאִידָךְ: ״אֶת״ לָא דָּרֵישׁ.

ושואלים: ואידך [והאחר] הלומד איסור הנאה בעור מ"בעל השור נקי", כיצד דורש הוא את התוספת "את"? ומשיבים: שיטת חכם זה היא ש"את" כמלה המלמדת על תוספת וריבוי הוא לא דריש [דורש], וסבור הוא שמלה זו היא חלק טבעי ממבנה המשפט ואין ללמוד ממנה דבר.

כִּדְתַנְיָא: שִׁמְעוֹן הָעַמַּסּוֹנִי, וְאָמְרִי לָהּ נְחֶמְיָה הָעַמַּסּוֹנִי, הָיָה דּוֹרֵשׁ כָּל אֶתִים שֶׁבַּתּוֹרָה. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְ״אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא״ – פֵּירֵשׁ. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, כָּל אֶתִים שֶׁדָּרַשְׁתָּ מַה תְּהֵא עֲלֵיהֶן? אָמַר לָהֶם: כְּשֵׁם שֶׁקִּבַּלְתִּי שָׂכָר עַל הַדְּרִישָׁה, כָּךְ אֲנִי מְקַבֵּל שָׂכָר עַל הַפְּרִישָׁה. עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְדָרַשׁ: ״אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא״ – לְרַבּוֹת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים.

כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: שמעון העמסוני, ואמרי לה [ויש אומרים] שהיה זה נחמיה העמסוני, היה דורש כל 'אתים' שבתורה במשמעות של תוספת וריבוי, כיון שהגיע ל"את ה' אלהיך תירא אותו תעבוד ובשמו תשבע" (דברים י, כ) פירש ואמר שהוא חוזר בו מדרך דרש זו, שהרי אינו יכול לדרוש ריבוי ותוספת בפסוק זה ולומר שקיים דבר נוסף על ה' עצמו. אמרו לו תלמידיו: רבי, כל 'אתים' שדרשת מה תהא עליהן? והרי כל הזמן דרשת "את" כתוספת ועכשיו חוזר אתה בך מכל אלה? אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך אני מקבל שכר על הפרישה מלדרוש דרשות אלה. עד שבא ר' עקיבא ודרש: "את ה' אלהיך תירא" אפשר לראות אף בכך לשון ריבוי: לרבות תלמידי חכמים, שאדם מצווה לירא אותם כמורא שמים. ומכל מקום למדנו מכאן ששמעון העמסוני לפחות חזר בו ואיננו דורש עוד "את" כלשון ריבוי.

וַהֲרֵי עָרְלָה, דְּרַחֲמָנָא אָמַר: ״עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל״. וְתַנְיָא: ״עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל״ – אֵין לִי אֶלָּא אִיסּוּר אֲכִילָה, מִנַּיִן שֶׁלֹּא יֵהָנֶה מִמֶּנּוּ, שֶׁלֹּא יִצְבַּע בּוֹ, וְלֹא יַדְלִיק בּוֹ אֶת הַנֵּר – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ. עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל״ – לְרַבּוֹת אֶת כּוּלָּם.

ועוד מקשים, והרי ערלה דרחמנא [שהכתוב] אמר "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל" (ויקרא יט, כג), ותניא [ושנויה ברייתא] "ערלים לא יאכל" — אין לי אלא איסור אכילה, מנין שאף לא יהנה ממנו הנאה אחרת, כגון שלא יצבע בו בצבע היוצא מן הפירות, ולא ידליק בו בשמנו את הנר? תלמוד לומר "וערלתם ערלתו... ערלים לא יאכל" — לרבות את כל ההנאות כולם לאיסור.

טַעְמָא – דְּכָתַב רַחֲמָנָא ״וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ עֲרֵלִים״, הָא לָאו הָכִי – הֲוָה אָמִינָא אִיסּוּר אֲכִילָה – מַשְׁמַע, אִיסּוּר הֲנָאָה – לֹא מַשְׁמַע!

ונדייק: טעמא [הטעם דוקא] כיון שכתב רחמנא [הכתוב] "וערלתם ערלתו... ערלים" שהוא לשון הרחקה כפולה, הא לאו הכי, הוה אמינא [הרי אם לא כך, הייתי אומר]: איסור אכילה — משמע מכאן, איסור הנאה — לא משמע, אף שנכתב הלשון "לא יאכל", וקשה אפילו לחזקיה!

לְעוֹלָם ״לֹא יֵאָכֵל״ מַשְׁמַע בֵּין אִיסּוּר אֲכִילָה בֵּין אִיסּוּר הֲנָאָה, וְשָׁאנֵי הָתָם דִּכְתִיב ״לָכֶם״. וְאִצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעֲתָךְ אָמִינָא: הוֹאִיל וְכָתַב ״לָכֶם״ – שֶׁלָּכֶם יְהֵא, קָמַשְׁמַע לָן.

ודוחים: לעולם "לא יאכל" משמע בין איסור אכילה בין איסור הנאה, ושאני התם [ושונה שם] דכתיב [שנאמר] "יהיה לכם ערלים", ללמוד מכאן היתר הנאה. ואיצטריך [והוצרך] הכתוב לכתוב "וערלתם ערלתו", סלקא דעתך אמינא [שאם יעלה על דעתך לומר] הואיל וכתב "לכם" כפי שדורשים "לכם" בכל מקום — שלכם יהא, ומשמעו: מותר בהנאה. על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שהוא אסור בהנאה.

וְאֶלָּא הָשְׁתָּא דִּכְתִיבִי הָנָךְ קְרָאֵי, ״לָכֶם״ לָמָּה לִי? לְכִדְתַנְיָא: ״לָכֶם״ – לְרַבּוֹת אֶת הַנָּטוּעַ

ושואלים: ואלא השתא דכתיבי הנך קראי [עכשיו שכתובים מקראות אלה] אם כן "לכם" למה לי? והרי אין למדים מכאן דבר! ומשיבים שדרוש ביטוי זה לכדתניא [לכפי ששנינו בברייתא]: "לכם" — לרבות את הנטוע