תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא״ וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״מִכָּל הָאֹכֶל״ – אוֹכֶל מִטַּמֵּא מֵאֲוִיר כְּלֵי חֶרֶס, וְאֵין כָּל הַכֵּלִים מִטַּמְּאִין מֵאֲוִיר כְּלֵי חֶרֶס.

תלמוד לומר נאמר בשרצים: "וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא ואותו תשבורו" (ויקרא יא, לג) וסמיך ליה [וסמוך לו] הפסוק הזה "מכל האכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא" (ויקרא יא, לד), למדנו מכאן כי אוכל מטמא מאויר כלי חרס, ואולם אין כל הכלים מטמאין מאויר כלי חרס. ומכאן הוכחה שאין אומרים כאילו הכלי עצמו מלא שרצים ומטמא כל שבתוכו במישרין להיות ראשון לטומאה, שאם לא כן, היו אף כלים מיטמאים באויר כלים בדרך זו ונעשים ראשון.

רַב חִסְדָּא רָמֵי פִּיסְחָא אַפִּיסְחָא וּמְשַׁנֵּי; מִי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שְׁתֵּיהֶן כְּאַחַת,

רב חסדא רמי פיסחא אפיסחא ומשני [היה משליך, מראה סתירה, מענין פסח על ענין פסח והוא עצמו מתרץ]. ומפרטים: מי [האם] אמר ר' יהושע ששורפים תרומת חמץ תלויה (מסופקת) וטמאה שתיהן כאחת בערב פסח, ורמינהו [והשליך, הראה סתירה לכך] ממה ש

וּרְמִינְהוּ, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אֵין הַנִּדּוֹן דּוֹמֶה לָרְאָיָה, כְּשֶׁהֵעִידוּ רַבּוֹתֵינוּ עַל מָה הֵעִידוּ – אִם עַל הַבָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא בִּוְלַד הַטּוּמְאָה שֶׁשּׂוֹרְפִין אוֹתוֹ עִם הַבָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא בְּאַב הַטּוּמְאָה – זֶה טָמֵא וְזֶה טָמֵא.

אמר ר' יוסי: אין הנדון דומה לראיה, כשהעידו רבותינו ר' חנינא סגן הכוהנים ור' עקיבא על מה העידו — אם על הבשר שנטמא בולד הטומאה (ראשון לטומאה) ששורפין אותו יחד עם הבשר שנטמא באב הטומאה — הרי זה טמא וזה טמא אף כי לא באותה דרגה.

אִם עַל הַשֶּׁמֶן שֶׁנִּפְסַל בִּטְבוּל יוֹם, שֶׁמַּדְלִיקִין אוֹתוֹ בְּנֵר שֶׁנִּטְמָא בִּטְמֵא מֵת – זֶה פָּסוּל וְזֶה טָמֵא. אַף אָנוּ מוֹדִים בַּתְּרוּמָה שֶׁנִּטְמֵאת בִּוְלַד הַטּוּמְאָה שֶׁשּׂוֹרְפִין אוֹתָהּ עִם הַתְּרוּמָה שֶׁנִּטְמֵאת בְּאַב הַטּוּמְאָה, אֲבָל הֵיאַךְ נִשְׂרוֹף אֲפִילּוּ תְּלוּיָה עִם הַטְּמֵאָה, שֶׁמָּא יָבֹא אֵלִיָּהוּ וִיטַהֲרֵם?

ואם על השמן שנפסל בטבול יום, שמדליקין אותו בנר שנטמא בטמא מת (ראשון לטומאה) — עדיין זה פסול וזה טמא. אף אנו מודים בתרומה שנטמאת ודאי בולד הטומאה ששורפין אותה יחד עם התרומה שנטמאת באב הטומאה אף שנגרמת לה טומאה חמורה משהיתה, אבל היאך נשרוף אפילו תרומה תלויה (מסופקת) עם הטמאה, שמא יבא אליהו ויטהרם.

וּמְשַׁנֵּי: הָא – רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, הָא – רַבִּי יוֹסֵי וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.

ומשני [והיה מתרץ] רב חסדא עצמו: הא [זו ששנינו] בשם ר' יהושע ששורפים תרומה תלויה עם טמאה — הוא כדברי ר' שמעון, ואליבא [ולפי שיטת] ר' יהושע. הא [זו] שאין שורפין — ר' יוסי, ואליבא [ולפי שיטת] ר' יהושע.

דְּתַנְיָא: אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת מְבַעֲרִין אֶת הַכֹּל מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, וְשׂוֹרְפִין תְּרוּמוֹת טְמֵאוֹת תְּלוּיוֹת וּטְהוֹרוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: טְהוֹרָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וּתְלוּיָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וּטְמֵאָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ.

והיכן מצינו במפורש מחלוקת תנאים זו בדברי ר' יהושע — דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: ארבעה עשר בניסן שחל להיות בשבת, שאי אפשר לבער את החמץ בו ביום משום השבת, מבערין את הכל מלפני השבת, ושורפין יחד תרומות טמאות תלויות וטהורות, אלו דברי ר' מאיר. ר' יוסי אומר: שורפים טהורה בפני עצמה, ותלויה בפני עצמה, וטמאה בפני עצמה.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: לֹא נֶחְלְקוּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עַל הַטְּהוֹרָה וְעַל הַטְּמֵאָה שֶׁאֵין שׂוֹרְפִין, עַל הַתְּלוּיָה וְעַל הַטְּהוֹרָה – שֶׁשּׂוֹרְפִין, עַל מָה נֶחְלְקוּ – עַל הַתְּלוּיָה וְעַל הַטְּמֵאָה, שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: תִּישָּׂרֵף זוֹ בְּעַצְמָהּ וְזוֹ בְּעַצְמָהּ, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: שְׁתֵּיהֶן כְּאַחַת.

אמר ר' שמעון: לא נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע על התרומה הטהורה ועל הטמאה שאין שורפין אותן כאחת, על התלויה ועל הטהורה ששורפין אותן כאחת, כיון שלא הוחזקה כאן כל טומאה, אינו נראה בכך כמטמא תרומה בידים. על מה נחלקו — על התלויה ועל הטמאה, שר' אליעזר אומר: תישרף זו בעצמה וזו בעצמה, כיון שהוחזקה כאן טומאה ודאית יש לחשוש שמא התלויה אכן טהורה, והריהו מטמא אותה בידים. ור' יהושע אומר: שורף את שתיהן כאחת. ותוהים, כיצד אפשר לתרץ כך?

וְהָא מַתְנִיתִין רַבִּי יוֹסֵי הִיא! הָכִי קָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי לְרַבִּי מֵאִיר: אֲפִילּוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, דְּמֵיקֵל – כִּי מֵיקֵל בִּתְלוּיָה וּטְמֵאָה, אֲבָל בִּטְהוֹרָה וּטְמֵאָה – לֹא.

והא מתניתין [והרי משנתנו] כר' יוסי היא, וכיצד אפשר לומר שאותו דבר שאומר ר' יוסי לא הוא אמרו אלא ר' שמעון! ומתרצים: הכי קאמר [כך אמר] ר' יוסי לר' מאיר: אפילו ר' שמעון ואליבא [ולפי שיטת] ר' יהושע, שמיקל, כי [כאשר] הוא מיקל הרי זה בשריפת תלויה וטמאה, אבל בטהורה וטמאה כדבריך — אף הוא לא הודה.

רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא רָמֵי תְּרוּמָה אַפִּיסְחָא וּמְשַׁנֵּי; מִי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שְׁתֵּיהֶן כְּאַחַת,

בדומה לכך, ר' יוסי בר' חנינא רמי [השליך, הראה סתירה] בין דין תרומה ובין פיסחא [פסח], והוא עצמו משני [מתרץ]. ומפרטים: מי [האם] אמר ר' יהושע ששורפים שתיהן התלויה והטמאה כאחת,

וּרְמִינְהוּ: חָבִית שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנּוֹלַד בָּהּ סְפֵק טוּמְאָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם הָיְתָה מוּנַּחַת בִּמְקוֹם הַתּוּרְפָּה – יַנִּיחֶנָּה בְּמָקוֹם הַמּוּצְנָע, וְאִם הָיְתָה מְגוּלָּה – יְכַסֶּנָּה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אִם הָיְתָה מוּנַּחַת בְּמָקוֹם הַמּוּצְנָע – יַנִּיחֶנָּה בִּמְקוֹם הַתּוּרְפָּה, וְאִם הָיְתָה מְכוּסָּה – יְגַלֶּנָּה.

ורמינהו [והשליך, הראה סתירה לכך] ממה ששנינו: חבית של תרומה שנולד בה ספק טומאה, ר' אליעזר אומר: אם היתה החבית מונחת במקום התורפה שעשויה להישבר או להיטמא בו — יניחנה במקום המוצנע, ואם היתה מגולה — יכסנה. ר' יהושע אומר היפך הדברים: אם היתה מונחת במקום המוצנע — יניחנה במקום התורפה, ואם היתה מכוסה — יגלנה.

גְּרָמָא – אִין, בַּיָּדַיִם – לָא! וּמְשַׁנֵּי: הָא – רַבִּי שִׁמְעוֹן אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, הָא – רַבִּי יוֹסֵי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.

ונדייק: מכל מקום גרמא [לגרום] שתבוא טומאה וודאית לספק תרומה טמאה — אין [כן, מותר], ואולם לטמא אותה במעשה ממש בידים — לא! ואילו כאן אמרנו ששורפים את שתיהן יחד! ומשני [והיה מתרץ]: הא [זו] האומרת שמותר לשרפו כאחת — שיטת ר' שמעון אליבא [לפי שיטת] ר' יהושע, הא [זו] המתירה רק גרם טומאה — היא כשיטת ר' יוסי אליבא [לפי שיטת] שיטת ר' יהושע.

רַבִּי אֶלְעָזָר רָמֵי תְּרוּמָה אַתְּרוּמָה וּמְשַׁנֵּי; מִי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: גְּרָמָא – אִין, בַּיָּדַיִם – לָא,

ובדומה לכך ר' אלעזר רמי [היה משליך, מראה סתירה] מענין תרומה לענין תרומה, ומשני [ומתרץ] בעצמו. ומפרטים: מי [האם] אמר ר' יהושע כי לטמא ספק תרומה גרמא [לגרום בלבד] — אין [כן, מותר], ואולם בידים ממש — לא,

וּרְמִינְהוּ: חָבִית שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה בַּגַּת הָעֶלְיוֹנָה וְתַחְתֶּיהָ חוּלִּין טְמֵאִין –

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: חבית של יין תרומה שנשברה בגת העליונה ותחתיה בגת התחתונה היו חולין טמאין —

מוֹדֶה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר (לְרַבִּי) יְהוֹשֻׁעַ שֶׁאִם יָכוֹל לְהַצִּיל מִמֶּנָּה רְבִיעִית בְּטָהֳרָה – יַצִּיל. וְאִם לָאו, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: תֵּרֵד וְתִטַּמֵא, וְאַל יְטַמְּאֶנָּה בַּיָּד.

מודה ר' אליעזר לר' יהושע שאם יכול להציל ממנה מן הגת העליונה מקצת התרומה הטהורה, אפילו אינו מוצא אלא כלי טהור המכיל רביעית אחת בלבד כדי לקבל את היין בטהרה — יציל, ולא ישגיח על השאר. ואם לאו שאינו יכול להציל כלום — ר' אליעזר אומר: תרד התרומה הזו מעצמה ותטמא כשתכנס לגת התחתונה, אבל לא יטמאנה ביד.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: יְטַמְּאֶנָּה בַּיָּד!

ר' יהושע אומר: יטמאנה ביד, שיפקוק את הצינור המוליך בין הגת העליונה לתחתונה בכלי טמא או יוציא את היין בכלים טמאים. הרי ברור שר' יהושע מתיר אף לטמא תרומה טהורה בידים!

וּמְשַׁנֵּי: שָׁאנֵי הָתָם דְּאִיכָּא הֶפְסֵד חוּלִּין.

ומשני [ומתרץ]: שאני התם [שונה שם] בענין חבית שנשברה דאיכא [שיש] בדבר הפסד חולין, שאם תישפך החבית לגת התחתונה יאסרו אף החולין הטמאים המצויים שם, מחמת חלק התרומה שהתערב בהם ושאסור באכילה לזר.

מַתְקִיף לָהּ רָבָא: מַתְנִיתִין נַמִי אִיכָּא הֶפְסֵד עֵצִים! אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: לְהֶפְסֵד מְרוּבֶּה – חָשְׁשׁוּ, לְהֶפְסֵד מוּעָט – לֹא חָשְׁשׁוּ.

מתקיף לה [מקשה על כך] רבא: מתניתין נמי איכא [במשנתנו גם כן יש] הפסד עצים, אם צריך לשרוף תרומה טהורה לעצמה וטמאה לעצמה, ובכל זאת אמר ר' יוסי משום ר' יהושע שאין נשרפים כאחת! אמר ליה [לו] אביי: להפסד מרובה — חששו חכמים והתירו, ולהפסד מועט של עצים בלבד — לא חששו.

וּמְנָא תֵּימְרָא דִּלְהֶפְסֵד מְרוּבֶּה חָשְׁשׁוּ וּלְהֶפְסֵד מוּעָט לֹא חָשְׁשׁוּ – דְּתַנְיָא: חָבִית שֶׁל שֶׁמֶן תְּרוּמָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה בַּגַּת הָעֶלְיוֹנָה, וּבַתַּחְתּוֹנָה חוּלִּין טְמֵאִין – מוֹדֶה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שֶׁאִם יָכוֹל לְהַצִּיל מִמֶּנָּה רְבִיעִית בְּטָהֳרָה – יַצִּיל, וְאִם לָאו – תֵּרֵד וְתִטַּמֵּא וְאַל יְטַמְּאֶנָּה בַּיָּד.

ומנא תימרא [ומנין תאמר] ותוכיח שאכן להפסד מרובה חששו, ולהפסד מועט לא חששו — דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: חבית של שמן תרומה שנשברה בגת העליונה, ובתחתונה חולין טמאין — מודה ר' אליעזר לר' יהושע שאם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה — יציל, ואם לאו — תרד ותטמא ואל יטמאנה ביד.

מַאי שְׁנָא שֶׁמֶן – דְּרָאוּי לְהַדְלִיק, יַיִן נַמִי רָאוּי לְזִילּוּף!

ושואלים: מאי שנא [מה שונה] שמן שהכל מודים שאין לטמא אותו ביד משום שראוי להדליק, שגם אם תישפך התרומה לגת התחתונה ותיטמא ותהא בתערובת גם תרומה טמאה, מכל מקום כיון שאף בתרומה טמאה מותר להשתמש לצורך הדלקה, אין זה הפסד גמור. אם כן, יין נמי [גם כן] ראוי לזילוף להתיזו ולזלפו בבית לשם ריח טוב, ואפשר לצורך זה להשתמש גם בתרומה טמאה!

וְכִי תֵּימָא זִילּוּף לָאו מִילְּתָא הִיא – וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי חִיָּיא: שׁוֹתִין מִלּוֹג בְּסֶלַע, וּמְזַלְּפִין מִלּוֹג בִּשְׁתַּיִם! בְּחָדָשׁ.

וכי תימא [ואם תאמר] זילוף לאו מילתא היא [לא דבר חשוב הוא], והאמר [והרי אמר] שמואל משום (בשם) ר' חייא: שותין יין מלוג בסלע, שלוג ממנו שווה סלע, ומזלפין מלוג ששוה שנים. הרי שזילוף חשוב אף משתיה! ומשיבים: מדובר כאן ביין חדש, שאין ריחו חזק ואינו ראוי לזילוף.

וְהָא רָאוּי לְיַשְּׁנוֹ! אָתֵי בֵּיהּ לִידֵי תַּקָּלָה. שֶׁמֶן נַמִי אָתֵי בֵּיהּ לִידֵי תַּקָּלָה!

ומקשים: והא [והרי] ראוי הוא לישנו (להמתין בו עד שיהא ישן), ואז יזלף הכל ואינו בא לידי הפסד! ומשיבים: אתי ביה [עלול לבוא בו] לידי תקלה, שמא בתוך הזמן ישכחו שיין זה טמא, וישתוהו. ושואלים: אם כן שמן נמי [גם כן] אתי ביה [יבוא בו] לידי תקלה שישכחו שהוא טמא וישתמשו בו לשתיה.

דְּרָמֵי לֵיהּ בִּכְלִי מָאוּס. יַיִן נַמִי רָמֵי לֵיהּ בִּכְלִי מָאוּס! לְזִילּוּף קָא בָּעֵי לֵיהּ, בִּכְלִי מָאוּס רָמֵי לֵיהּ?!

ומשיבים: דרמי ליה [שמטיל אותו] בכלי מאוס, ושוב אין בני אדם עלולים לשתות ממנו, אלא מדליקים בלבד. ושואלים: יין נמי [גם כן] רמי ליה [מטיל אותו] בכלי מאוס! ודוחים: דבר זה לא יתכן, כי אם לזילוף קא בעי ליה [הוא זקוק לו], בכלי מאוס רמי ליה [יניח אותו]?! שהרי הזילוף הוא לתוספת עידון, וכלי מאוס ודאי יקלקל את ריחו של היין הזה ויימאס בעיני מזלפו.

וְתַקָּלָה עַצְמָהּ תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: חָבִית שֶׁל יַיִן שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנִּטְמֵאת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: תִּשָּׁפֵךְ חֲבַל, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: תֵּעָשֶׂה זִילּוּף.

ומוסיפים: ותקלה עצמה חשש זה אם דבר שמשאירים אותו זמן מרובה יביא לתקלה, במחלוקת תנאי [תנאים] היא שנויה. דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: חבית של יין של תרומה שנטמאת, בית שמאי אומרים: תשפך חבל (כולה כאחת), ובית הלל אומרים: ימתין לה שתתיישן ותעשה זילוף.

אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי: אֲנִי אַכְרִיעַ, בַּשָּׂדֶה – תִּשָּׁפֵךְ חֲבַל, בַּבַּיִת – תֵּעָשֶׂה זִילּוּף. אִיכָּא דְּאָמְרִי: בְּחָדָשׁ – תִּשָּׁפֵךְ חֲבַל, בְּיָשָׁן – תֵּעָשֶׂה זִילּוּף. אָמְרוּ לוֹ:

אמר ר' ישמעאל בר' יוסי: אני אכריע במחלוקת זו, ולפי החלוקה הזו: אם היתה החבית בשדה — תשפך חבל (כולה כאחת), שמא עד שיקחו את החבית מן השדה לבית ישכחו שטמאה היא ויבואו לידי תקלה. ואם היה הדבר בבית שאפשר להשתמש בה מיד — תעשה זילוף. איכא דאמרי [יש שאומרים] שכך רצה לחלק: ביין חדש — תשפך חבל, בישן — תעשה זילוף. אמרו לו: