הָא מִדְּקָאָמַר ״וּבַלַּיְלָה יְהִי כַגַּנָּב״ – אַלְמָא אוֹר יְמָמָא הוּא! הָתָם הָכִי קָאָמַר: אִי פְּשִׁיטָא לָךָ מִילְּתָא כִּנְהוֹרָא, דְּאַנְּפָשׁוֹת קָאָתֵי – רוֹצֵחַ הוּא וְנִיתָּן לְהַצִּילוֹ בְּנַפְשׁוֹ, וְאִי מְסַפְּקָא לָךְ מִילְּתָא כְּלֵילְיָא – יְהִי בְּעֵינֶיךָ כַּגַּנָּב, וְלֹא נִיתָּן לְהַצִּילוֹ בְּנַפְשׁוֹ.

הא מדקאמר [הרי ממה שאמר] "ובלילה יהי כגנב" אלמא [מכאן] ש"אור" האמור שם בתחילה יממא [יום] הוא, שהרי מעמיד הכתוב ניגודים בין לילה ואור! ודוחים: התם [שם] הכי קאמר [כך אמר, זו כוונתו]: אי פשיטא לך מילתא כנהורא דאנפשות קאתי [אם ברור לך הדבר כאור שבא הגנב אף לרצוח נפשות] הרי רוצח הוא גנב זה, וניתן להצילו בנפשו. כלומר, רשאי המתגונן מפני הגנב להרגו, שהבא במחתרת מותר להורגו. ואי מספקא לך מילתא כליליא [ואם מסופק לך הדבר כלילה] יהי בעיניך כגנב בלבד ולא כרוצח ולא ניתן להצילו בנפשו. ואם כן פסוק זה אינו מדבר ביום ובלילה ממש אלא בדימויים של אור וחושך.

מֵיתִיבִי: ״יֶחְשְׁכוּ כּוֹכְבֵי נִשְׁפּוֹ יְקַו לְאוֹר וָאַיִן וְאַל יִרְאֶה בְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר״ מִדְּקָאָמַר ״יְקַו לְאוֹר וָאַיִן״ – אַלְמָא אוֹר יְמָמָא הוּא! הָתָם מֵילַט הוּא דְּקָא לָיֵיט לֵיהּ אִיּוֹב לְמַזְּלֵיהּ, אֲמַר: יְהֵא רַעֲוָא דְּלִיצְפֵּיהּ הַךְ גַּבְרָא לִנְהוֹרָא וְלָא לִישְׁכַּחֵיהּ.

מיתיבי [מקשים עוד] על האומר ש"אור" לילה הוא: הלא נאמר "יחשכו כוכבי נשפו יקו לאור ואין ואל יראה בעפעפי שחר" (איוב ג, ט) מדקאמר [ממה שאמר] "יקו לאור ואין" אלמא [מכאן] ש"אור" יממא [יום] הוא! ודוחים: אין זו ראיה, אפשר לומר ש"אור" משמעו אורה בכלל, אבל לאו דווקא יום, והתם מילט הוא דקא לייט ליה איוב למזליה [שם מקלל הוא איוב את מזלו] אמר: יהא רעוא דליצפיה הך גברא לנהורא, ולא לישכחיה [יהי רצון שיצפה אותו אדם לאור, ולא ימצאנו].

מֵיתִיבִי: ״וָאוֹמַר אַךְ חֹשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי״ אַלְמָא אוֹר יְמָמָא הוּא! הָתָם הָכִי קָאָמַר דָּוִד: אֲנִי אָמַרְתִּי אַךְ חֹשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי לָעוֹלָם הַבָּא שֶׁהוּא דּוֹמֶה לְיוֹם, עַכְשָׁיו – הָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁהוּא דּוֹמֶה לְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי.

מיתיבי [מקשים עוד] על שיטה זו מן הפסוק שנאמר: "ואמר אך חשך ישופני ולילה אור בעדני" (תהלים קלט, יא) אלמא [מכאן] ש"אור" יממא [יום] הוא! ודוחים: התם, הכי קאמר [שם, כך אמר] דוד: אני אמרתי לאחר שחטאתי אך חשך ישופני (יכני) לעולם הבא שהוא דומה ליום, עכשיו כשאני יודע שנמחל לי, אפילו העולם הזה שהוא דומה ללילה — אור בעדני הואר עבורי, ואם כן אין ללמוד מכאן ש"אור" הוא כינוי ליום.

מֵיתִיבִי, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בּוֹדְקִין אוֹר (לְאַרְבָּעָה) עָשָׂר, וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר שַׁחֲרִית, וּבִשְׁעַת הַבִּיעוּר. מִדְּקָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה: ״בּוֹדְקִין אוֹר אַרְבָּעָה עָשָׂר וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר שַׁחֲרִית״ אַלְמָא אוֹר אוֹרְתָא הוּא! שְׁמַע מִינָּהּ.

מיתיבי [מקשים עוד] מן המשנה: ר' יהודה אומר: בודקין אור לארבעה עשר ובארבעה עשר שחרית ובשעת הביעור. ונדייק: מדקאמר [ממה שאמר] ר' יהודה בודקין אור ארבעה עשר ובארבעה עשר שחרית, אלמא [מכאן] ש"אור" אורתא [ערב] הוא שברור שאור ארבעה עשר קודם לארבעה עשר שחרית. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

מֵיתִיבִי: מֵאֵימָתַי אַרְבָּעָה עָשָׂר אָסוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: מִשְּׁעַת הָאוֹר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִשְּׁעַת הָנֵץ הַחַמָּה.

ועוד, מיתיבי [מקשים עוד]: להוכיח דבר זה ממקור אחר. שנינו: מאימתי יום ארבעה עשר בניסן אסור בעשיית מלאכה לנוהגים כן? ר' אליעזר בן יעקב אומר: משעת האור, ר' יהודה אומר: משעת הנץ החמה.

אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב לְרַבִּי יְהוּדָה: וְכִי הֵיכָן מָצִינוּ יוֹם שֶׁמִּקְצָתוֹ אָסוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה וּמִקְצָתוֹ מוּתָּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה? אָמַר לֵיהּ: הוּא עַצְמוֹ יוֹכִיחַ, שֶׁמִּקְצָתוֹ מוּתָּר בַּאֲכִילַת חָמֵץ וּמִקְצָתוֹ אָסוּר בַּאֲכִילַת חָמֵץ.

אמר ליה [לו] ר' אליעזר בן יעקב לר' יהודה: וכי היכן מצינו יום שמקצתו אסור בעשיית מלאכה ומקצתו מותר בעשיית מלאכה? והרי לשיטתך שמתחילים את איסור המלאכה ביום ולא בלילה, שהרי היום נחשב מצאת הכוכבים של היום הקודם, נמצא שחלקו הראשון מותר וחלקו האחר אסור! אמר ליה [לו]: הוא עצמו יוכיח יום ארבעה עשר עצמו יוכיח שיש מקום לחלוקה כזו, שהרי מקצתו מותר באכילת חמץ (בשעות הבוקר המוקדמות עד השעה השישית) ומקצתו אסור באכילת חמץ.

מִדְּקָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה מִשְּׁעַת הָנֵץ הַחַמָּה, אַלְמָא: אוֹר דְּקָאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב – אוֹרְתָא הוּא! לֹא, מַאי אוֹר – עַמּוּד הַשַּׁחַר.

ולעניננו נדייק מדקאמר [ממה שאמר] ר' יהודה משעת הנץ החמה, אלמא [מכאן] ש"אור" שאמר ר' אליעזר בן יעקב אורתא [ערב] הוא, והרי זו הוכחה נוספת ש"אור" משמעו לילה. ודוחים: לא, אין זה הכרחי, מאי [מה משמעו] של "אור" — עמוד השחר. ולא נחלקו בין ערב ויום, אלא רק אם מתחילים את איסור המלאכה מעמוד השחר בתחילת אור היום או מאוחר יותר מהנץ ההמה, כשהיא עצמה נראית.

אִי הָכִי, דְּקָאָמַר לֵיהּ: הֵיכָן מָצִינוּ יוֹם שֶׁמִּקְצָתוֹ מוּתָּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה וּמִקְצָתוֹ אָסוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה, נֵימָא אִיהוּ לְנַפְשֵׁיהּ, הָא אִיכָּא לַיְלָה דְּקָא שָׁרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב!

ומקשים: אי הכי [אם כך] אתה מפרש, דקאמר ליה [מה שאמר לו] ר' אליעזר בן יעקב היכן מצינו יום שמקצתו מותר בעשיית מלאכה ומקצתו אסור בעשיית מלאכה נימא איהו לנפשיה [שיאמר הוא לעצמו קושיה זו] הא איכא [הרי ישנו] לילה דקא שרי [שאותו מתיר] ר' אליעזר בן יעקב, ובודאי לא יבוא להקשות על ר' יהודה דבר הקשה לו עצמו באותה מידה!

הָכִי קָאָמַר: בִּשְׁלָמָא לְדִידִי – אַשְׁכַּחְנָא דְּקָא פַּלְגִי רַבָּנַן בֵּין יְמָמָא לְלֵילְיָא, (דִּתְנַן) גַּבֵּי תַּעֲנִית צִבּוּר: עַד מָתַי אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה – עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עַד קְרוֹת הַגֶּבֶר. אֶלָּא לְדִידָךְ, הֵיכָא אַשְׁכַּחְנָא יְמָמָא גּוּפֵיהּ דְּפַלְגִי בֵּיהּ רַבָּנַן?

ודוחים: הכי קאמר [כך אמר, כך יש להבין]: בשלמא לדידי, אשכחנא דקא פלגי רבנן בין יממא לליליא [נניח לשיטתי, מוצא אני שחילקו חכמים בין יום ללילה שלפניו]. שכן שנינו לגבי תענית ציבור מן התעניות הקלות: עד מתי אוכל ושותה לפני התענית — עד שיעלה עמוד השחר, אלו דברי ר' אליעזר בן יעקב. ר' שמעון אומר: עד קרות הגבר שהוא עוד קודם עלות השחר. נמצא שכבר חילקו חכמים בדין בין היום ובין הלילה. אלא לדידך, היכא אשכחנא יממא גופיה דפלגי ביה רבנן [לשיטתך, היכן מצינו יום עצמו שחילקו בו חכמים] שהרי שעת הנץ החמה אינה תחילת היום!

אָמַר לֵיהּ: הוּא עַצְמוֹ יוֹכִיחַ, שֶׁמִּקְצָתוֹ מוּתָּר בַּאֲכִילַת חָמֵץ וּמִקְצָתוֹ אָסוּר בַּאֲכִילַת חָמֵץ. שַׁפִּיר קָאָמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר! הָכִי קָאָמַר לֵיהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אָמִינָא לָךְ אֲנָא מְלָאכָה דְּרַבָּנַן, וְאַתְּ אָמְרַתְּ לִי חָמֵץ דְּאוֹרַיְיתָא, דְּעַד הָכָא – אָסַר רַחֲמָנָא וְעַד הָכָא – שָׁרָא רַחֲמָנָא.

אמר ליה [לו]: הוא עצמו יוכיח, שמקצתו מותר באכילת חמץ ומקצתו אסור באכילת חמץ. ומעירים: שפיר קאמר ליה [יפה אמר לו] ר' יהודה לר' אליעזר, ומה יכול ר' אליעזר בן יעקב להשיב על הוכחה חותכת זו? ועונים: הכי קאמר ליה [כך יאמר לו] ר' אליעזר: אמינא לך אנא [אומר אני לך] לענין מלאכה שהיא איסור דרבנן [מדברי חכמים] ואת אמרת [ואתה אומר] לי מענין חמץ דאורייתא [שמן התורה]?! כי בדבר שמן התורה אפשר לומר שעד הכא [כאן] אסר רחמנא [הקדוש ברוך הוא], ועד הכא שרי רחמנא [כאן התיר הקדוש ברוך הוא], וגזירת הכתוב היא שיהא הדבר כך. אבל דבר שהוא מדברי חכמים, צריך שיהא לפי כללים ברורים ואחידים.

וְאִידָךְ – שָׁעוֹת דְּרַבָּנַן.

ושואלים: ואידך [והאחר] ר' יהודה, מה משיב הוא על כך? ועונים: שר' יהודה אומר כי שעות דרבנן [מדברי חכמים], כי אף שעיקר החלוקה היא מן התורה, מכל מקום ההבחנה בין שעות שמותרת בהן אכילת חמץ ושעות שמותר רק למכור את החמץ ולא לאכלו, זו מדברי חכמים היא. הרי שאף חכמים מחלקים בתוך היום עצמו.

וְאִידָךְ – הַרְחָקָה הוּא דַּעֲבוּד רַבָּנַן לִדְאוֹרַיְיתָא.

ושואלים: ואידך [והאחר] ר' אליעזר בן יעקב מה עונה הוא על כך? ומשיבים: הרחקה ושמירה הוא דעבוד רבנן לדאורייתא [שעשו חכמים לדברי תורה] והוא אחד מסייגי חכמים, אבל כאשר מתקנים חכמים תקנה משלהם הריהי ליום שלם. ומכל מקום לעניננו לא הוכחנו מכאן הוכחה חותכת ש"אור" משמעו ערב.

מֵיתִיבִי: אֵין מַשִּׂיאִין מַשּׂוּאוֹת אֶלָּא עַל הַחֹדֶשׁ שֶׁנִּרְאָה בִּזְמַנּוֹ לְקַדְּשׁוֹ, וְאֵימָתַי מַשִּׂיאִין מַשּׂוּאוֹת – לְאוֹר עִבּוּרוֹ. אַלְמָא: אוֹר אוֹרְתָא הוּא! שְׁמַע מִינָּהּ.

מיתיבי [מקשים עוד] שנינו: אין משיאין משואות (מדליקים מדורות) על הרים, להודיע שקבעו (קידשו) את ראש החודש, אלא על החדש שנראה בזמנו, ביום השלושים לחודש הקודם, כדי לקדשו באותו יום. ואימתי משיאין משואות אלה — לאור עבורו, בסוף יום שלושים, ערב יום שלושים ואחד, שפעמים הוא ביום הנוסף המתעבר על החודש. אלמא [מכאן] ש"אור" אורתא [ערב] הוא! ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד ממנה] שכן הוא.

מֵיתִיבִי: הָיָה עוֹמֵד כָּל הַלַּיְלָה וּמַקְרִיב עַל הַמִּזְבֵּחַ, לָאוֹרָה טָעוּן קִידּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם, דִּבְרֵי רַבִּי! אוֹרָה שָׁאנֵי.

מיתיבי [מקשים עוד] ממה ששנינו: היה כהן עומד כל הלילה ומקריב על המזבח את אברי הקרבנות, לאורה טעון קידוש ידים ורגלים דברי רבי. שכיון שהתחיל יום חדש, חייב הכהן לרחוץ ידיו ורגליו בכיור כפי שעושים לפני תחילת העבודה, ולעניננו משמע שאור יום הוא! ודוחים: אין מכאן ראיה גמורה כי "אורה" שאני [שונה] וביטוי זה אכן משמעו יום, אבל "אור" יתכן שמשמעו ערב.

מֵיתִיבִי מָר זוּטְרָא:

ועוד מיתיבי [מקשים] מר זוטרא