וְלָאו מִקַּל וָחוֹמֶר קָאָתֵי? וּמַה מַּשְׁקִין הַבָּאִין מֵחֲמַת כְּלִי – מְטַמְּאִין, מַשְׁקִין הַבָּאִין מֵחֲמַת שֶׁרֶץ – לֹא כָּל שֶׁכֵּן?!

ולאו [וכי לא] מקל וחומר קאתי [בא], ובדרך זו: ומה משקין הבאין לטומאתן מחמת כלי שנטמא מן השרץ — מטמאין, משקין הבאין לטומאה מחמת שרץ — לא כל שכן שיטמאו אף כלי!

דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כַּנִּדּוֹן.

אך מאחר שעיקר דין משקים אלה נלמד בקל וחומר, אין להוסיף חומרה במשקים שנטמאו מחמת שרץ, על פי הכלל: דיו לבא מן הדין להיות כנדון, כלומר: דבר הנלמד מקל וחומר אין להחמיר בו יותר מן הדבר שממנו הוא נלמד, ולכן משקים הבאים מחמת שרץ מטמאים רק כמשקים הבאין מחמת כלי.

יִטְמָא דְּרֵישָׁא הֵיכִי דָּרֵישׁ – ״מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם יִטְמָא״ יִטְמָא – לְטַמֵּא אֶת הַמַּשְׁקִין. אַתָּה אוֹמֵר לְטַמֵּא אֶת הַמַּשְׁקִין, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לְטַמֵּא אֶת הַכְּלִי?

ושואלים: "יטמא" דרישא היכי דריש [שבתחילת הפסוק כיצד דורשו ר' עקיבא]? "מכל האכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים יטמא" (ויקרא יא, לד), ונלמד: יטמא — כלומר, לטמא את המשקין. אתה אומר שאפשר ללמוד מכאן לטמא את המשקין, או אינו בא ללמד אלא לטמא את הכלי?

אָמַרְתָּ קַל וָחוֹמֶר: וּמַה מַּשְׁקֶה שֶׁמְּטַמֵּא אוֹכֶל – אֵינוֹ מְטַמֵּא כְּלִי, אוֹכֶל שֶׁאֵין מְטַמֵּא אוֹכֶל – אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יְטַמֵּא כְּלִי! הָא מָה אָנִי מְקַיֵּים יִטְמָא – לְטַמֵּא אֶת הַמַּשְׁקִין, שֶׁהֵן עֲלוּלִין לְקַבֵּל טוּמְאָה.

אמרת קל וחומר לשלול אפשרות זו: ומה משקה שיפה כוחו שמטמא אוכל, בכל זאת אינו מטמא כלי. אוכל שאין מטמא אוכל — אינו דין שלא יטמא כלי. הא מה אני מקיים "יטמא" שמשמעו שמוסיף טומאה גם למשהו אחר — לטמא את המשקין שהן עלולין לקבל טומאה, כלומר הם רגישים ומסוגלים לקבלת הטומאה.

מַאי אִירְיָא מַשְׁקִין מִשּׁוּם דַּעֲלוּלִין לְקַבֵּל טוּמְאָה, תֵּיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם דְּלֵיכָּא מִידֵּי אַחֲרִינָא!

על הוכחה זו שואלים: מאי איריא [מה שייך, מדוע שנה] משקין משום שעלולין לקבל טומאה, תיפוק ליה [תצא לו] הוכחה זו מטעם אחר משום דליכא מידי אחרינא [שאין דבר אחר] שיטמא, שאם אוכל אינו מטמא אוכל, לא נותר אלא שיטמא משקים!

הָכִי קָאָמַר: וְכִי תֵּימָא אוֹכֶל חָמוּר, דִּמְטַמֵּא מַשְׁקִין נִיטַמְּיֵיהּ לַכְּלִי – הַהוּא חוּמְרָא דְּמַשְׁקִין הוּא, מִשּׁוּם דְּמַשְׁקִין עֲלוּלִין לְקַבֵּל טוּמְאָה.

ומתרצים: הכי קאמר [כך אמר, כך יש להבין], וכי תימא [ואם תאמר] אוכל כיון שחמור כח טומאתו, שכן הוא מטמא משקין אף שמשקים עצמם אינן מטמאים משקים, אם כן אף ניטמייה [יטמא] לכלי, אף שאין המשקה מטמא כלי. על כן מסבירים כי ההוא [דבר זה] שמטמא משקים חומרא של משקין הוא. שאין להבין שבאוכל יש טומאה חמורה, אלא משום רגישותם של המשקין לטומאה כי הם עלולין לקבל טומאה.

וּמַה הִיא עֲלִילָתָן – שֶׁמְּקַבְּלִין טוּמְאָה שֶׁלֹּא בְּהֶכְשֵׁר.

ומה היא עלילתן [אותה רגישות שבהם] — שמקבלין טומאה שלא בהכשר, שהרי דבר מאכל אינו מקבל טומאה אלא אם כן היו עליו קודם מים או שאר משקים, שהכשירוהו לקבל טומאה. אבל משקים אינם צריכים כל הכשר לקבלת טומאה.

יִטְמָא – דְּאֵין עוֹשֶׂה כַּיּוֹצֵא בָּהּ, מֵהָכָא נָפְקָא? מֵהָתָם נָפְקָא : ״וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא הוּא״ – הוּא טָמֵא, וְאֵין עוֹשֶׂה טוּמְאָה כַּיּוֹצֵא בָּהּ! חַד בְּמַשְׁקִין הַבָּאִין מֵחֲמַת שֶׁרֶץ, וְחַד בְּמַשְׁקִין הַבָּאִין מֵחֲמַת כְּלִי.

ושואלים: כיון שחזר הכתוב והדגיש "יטמא" ולמדנו מכאן שיטמא כוונתו — שאין עושה טומאה כיוצא בה שאין אוכל מטמא אוכל וכו', האם מהכא נפקא [מכאן מפסוק זה, היא יוצאת, נלמדת]? הרי מהתם נפקא [משם היא יוצאת נלמדת] שנאמר "וכי יתן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם" (ויקרא יא, לח), ומדקדקים מן ההדגשה "הוא", שמשמעו: הוא עצמו טמא, ואולם אין עושה טומאה כיוצא בה, ולשם מה אם כן צריך הדגשה נוספת לאותו ענין? ומתרצים: יש צורך בשני לימודים, אחד בא ללמדנו הלכה זו במשקין הבאין לטומאה מחמת שרץ שנגעו בו, והאחר במשקין הבאין לטומאה מחמת כלי טמא שנגעו בו.

וּצְרִיכִי, דְּאִי אַשְׁמוּעִינַן בְּמַשְׁקִין הַבָּאִין מֵחֲמַת כְּלִי – מִשּׁוּם דְּלָא חֲמִירִי, אֲבָל בְּמַשְׁקִין הַבָּאִין מֵחֲמַת שֶׁרֶץ, דַּחֲמִירִי – אֵימָא עוֹשֶׂה טוּמְאָה כַּיּוֹצֵא בָּהּ.

וצריכי [ונצרכו] שני הפסוקים, ואינם למדים זה מזה. כיצד? דאי אשמועינן [שאם היה משמיע לנו] במשקין הבאין מחמת כלי בלבד היינו אומרים שאינם עושים כיוצא בהם משום שלא חמירי [חמורים] שהרי לא קבלו טומאתם במישרין מאב הטומאה. אבל במשקין הבאין מחמת שרץ דחמירי [שהם חמורים], שהרי נטמאו מאב הטומאה, אימא [אמור] עושה טומאה כיוצא בה.

וְלַשְׁמְעִינַן מַשְׁקִין הַבָּאִין מֵחֲמַת שֶׁרֶץ, וְכָל שֶׁכֵּן מַשְׁקִין הַבָּאִין מֵחֲמַת כְּלִי! מִילְּתָא דְּאַתְיָא בְּקַל וָחוֹמֶר – טָרַח וְכָתַב לָהּ קְרָא.

ושואלים: ואם כן, לשמעינן [ושישמיע לנו] הלכה זו רק במשקין הבאין מחמת שרץ שאין עושים טומאה כיוצא בהם, ונלמד כל שכן לענין משקין הבאין מחמת כלי! ומשיבים: זו אינה קושיה, כי לפעמים מילתא דאתיא [דבר הבא, הנלמד] בקל וחומר — טרח וכתב לה קרא [אותו המקרא] במפורש ואין לראות בכך ייתור.

אָמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַשִׁי, וְהָא אָמַר רָבָא: לֹא רַבִּי יוֹסֵי סָבַר כְּרַבִּי עֲקִיבָא,

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: והא [והרי] אמר רבא: לא ר' יוסי סבר כר' עקיבא לענין דיני טומאת שלישי בחולין, שלדעתו — בניגוד לדעת ר' עקיבא — שני עושה שלישי בחולין מן התורה,

וְלֹא רַבִּי עֲקִיבָא סָבַר כְּרַבִּי יוֹסֵי!

ולא ר' עקיבא סבר כר' יוסי לענין טומאת רביעי בקודש!

אָמַר לֵיהּ: רַבִּי יוֹסֵי בְּשִׁיטַת רַבִּי עֲקִיבָא רַבּוֹ אֲמָרָהּ, וְלֵיהּ לָא סְבִירָא לֵיהּ.

אמר ליה [לו]: ר' יוסי בשיטת ר' עקיבא רבו אמרה להלכה זו, וליה לא סבירא ליה [והוא עצמו אינו סבור אותה], ואינו מקבל הלכה זו, ולדבריו אין טומאת משקים לטמא אחרים מן התורה.

אֲמַר לֵיהּ רַב אַשִׁי לְרַב כָּהֲנָא: בִּשְׁלָמָא רַבִּי יוֹסֵי לָא סָבַר לָהּ כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּתַנְיָא אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מִנַּיִין לִרְבִיעִי בַּקּוֹדֶשׁ שֶׁהוּא פָּסוּל?

אמר ליה [לו] רב אשי לרב כהנא על דברי רבא: בשלמא [נניח] ממה שאמרנו כי ר' יוסי לא סבר לה כר' עקיבא, יש הוכחה לדבר מן הברייתא. דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: אמר ר' יוסי: מניין לרביעי בקודש שהוא פסול בלבד, ואינו מטמא אחרים?

וְדִין הוּא, וּמַה מְּחוּסַּר כִּפּוּרִים שֶׁמּוּתָּר בַּתְּרוּמָה – פָּסוּל בַּקּוֹדֶשׁ, שְׁלִישִׁי שֶׁפָּסוּל בַּתְּרוּמָה – אֵינוֹ דִּין שֶׁיַּעֲשֶׂה רְבִיעִי בַּקּוֹדֶשׁ.

נלמד דבר זה כך: ודין הוא, ומה מחוסר כפורים שהוא אדם שטבל לטהרתו אבל עדיין לא הביא את קרבן כפרתו (כגון זב ומצורע) שמותר באכילת תרומה, ואם נגע בקודש הרי הוא פסול בקודש. שלישי לטומאה שפסול בתרומה, ואם כן חמור הוא ממחוסר כיפורים — אינו דין שיעשה רביעי בקודש? לפחות כמו מחוסר כיפורים.

וְלָמַדְנוּ שְׁלִישִׁי בַּקּוֹדֶשׁ מִן הַתּוֹרָה, וּרְבִיעִי מִקַּל וָחוֹמֶר.

ושואלים: הרי למדנו שלישי בקודש מן התורה, ורביעי בקודש מקל וחומר זה, ודיו לבא מן הדין להיות כנידון, ואף קודש לא יעשה רביעי אלא שלישי בלבד, כמו תרומה ממנה הוא נלמד.

שְׁלִישִׁי מִן הַתּוֹרָה – דִּכְתִיב: ״וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע

ומבארים: שלישי מן התורה כיצד? דכתיב [שנאמר] "והבשר אשר יגע