(רַבָּן) שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בַּכֵּלִים – טְמֵאִין, בַּקַּרְקַע – טְהוֹרִין.

רבן שמעון אומר: אם היו משקים אלה בכלים — טמאין הם, אבל אם היו הם בקרקע — טהורין וכאשר יבואר טעמו להלן.

אָמַר רַב פַּפָּא: אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר טוּמְאַת מַשְׁקִין דְּאוֹרַיְיתָא – מַשְׁקֵי בֵּית מִטְבַּחַיָּא הִלְכְתָא גְּמִירִי לָהּ. אָמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתַן לְרַב פַּפָּא: וְאֶלָּא הָא דְּאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אֵין טוּמְאָה לַמַּשְׁקִין כָּל עִיקָּר, תֵּדַע, שֶׁהֲרֵי הֵעִיד (יוֹסֵף) בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה עַל מַשְׁקֵי בֵּית מִטְבַּחַיָּא דָּכָן.

אמר רב פפא — אפילו לשיטת מאן [מי] שאמר שבכלל טומאת משקין דאורייתא [מן התורה] היא — משקי בית מטבחיא הלכתא גמירי לה [טהרת משקה בית המטבחיים במקדש הלכה למשה מסיני למדו אותה] שאין טומאה חלה עליהם. אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב נתן לרב פפא: ואלא הא [דבר זה] שאמר ר' אליעזר: אין טומאה למשקין כל עיקר, תדע, שהרי העיד יוסף בן יועזר איש צרידה על משקי בית מטבחיא [בית המטבחיים] שהם דכן [טהורים] ומכאן הסיק שטומאת משקים אינה אלא גזירת חכמים בלבד, ולא גזרו חכמים במקדש.

וְאִי הִלְכְתָא גְּמִירִי לָהּ – מִי גָּמְרִינַן מִינָּהּ?

ואי הלכתא גמירי לה [ואם הלכה למשה מסיני היא שלמדו אותה] — מי גמרינן מינה [האם לומדים אנו ממנה]? שידוע שאין למדים כללי הלכה מדבר שהוא הלכה למשה מסיני, ואיך הביא אם כן ר' אליעזר ראיה לדבריו מהלכה זו.

אָמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַשִׁי: וְהָא רַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר טוּמְאַת מַשְׁקִין דְּאוֹרַיְיתָא, דְּתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: לַכֵּלִים – טְהוֹרִין, לָאוֹכָלִין – טְמֵאִין.

ועוד, אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי בדחיית דברי רב פפא: והא [והרי] ר' שמעון שאמר בכלל טומאת משקין דאורייתא [מן התורה] היא, דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: ר' יוסי ור' שמעון אומרים: לכלים — טהורין, שאין משקה מטמא כלי מן התורה. לאוכלין — טמאין, שהמשקים מטמאים אוכלים מן התורה.

וְהָכָא קָאָמַר (רַבָּן) שִׁמְעוֹן: בַּכֵּלִים – טְמֵאִין, בַּקַּרְקַע – טְהוֹרִין. וְאִי הִלְכְתָא הִיא – מַה לִּי בַּכֵּלִים מַה לִּי בַּקַּרְקַע? קַשְׁיָא.

והכא [וכאן] לענין משקי בית המקדש קאמר [אמר] ר' שמעון: בכלים — טמאין, בקרקע — טהורין. ואי [ואם] אומר אתה שטהרת משקה בית המטבחיים הלכתא [הלכה למשה מסיני] היא, מה לי בכלים מה לי בקרקע? שאם הלכה מקובלת בידינו שאין טומאה חלה עליהם, אין לחלק בין קרקע לכלים. ומעירים: אכן קשיא [קשה] לשיטת רב פפא.

אָמַר רַב פַּפָּא: הָא דְּאָמְרַתְּ בַּקַּרְקַע טְהוֹרִין – לֹא שָׁנוּ אֶלָּא מַיִם, אֲבָל דָּם לֹא.

אמר רב פפא: הא [זה] שאמרת שמשקי המקדש בקרקע טהורין — לא שנו אלא מים, אבל דם — לא. שדם, גם אם היה בקרקע הריהו מקבל טומאה לשיטת ר' שמעון.

וּמַיִם נַמִי, לָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּהָוֵי רְבִיעִית, דַּחֲזִי לְהַטְבִּיל בֵּיהּ מְחָטִין וְצִינּוֹרוֹת, אֲבָל לָא הָוֵי רְבִיעִית – טְמֵאִין.

ומים נמי [גם כן] לא אמרן [אמרנו] אלא דהוי [שהיה] שיעורם רביעית הלוג, דחזי [שראוי] להטביל ביה מחטין וצינורות. שמן התורה מי גשמים בשיעור רביעית שנקוו במקומם הרי הם כמקוה טהרה לכל דבר, ואפשר להטביל בהם דברים קטנים כגון מחטים וצינורות שנכנסים ומתכסים בתוכם, ונמצא שמי רביעית הריהם כמקוה שאינו מקבל טומאה כלל. ואף שחכמים גזרו שלא להשתמש במי רביעית לטהרת כלים, מכל מקום מן התורה מים אלה טהורים, ולכן לא גזרו חכמים טומאה עליהם במקדש. אבל אם לא הוי [אין הם] רביעית — אף מים שבקרקע טמאים, שהרי אינם יכולים להיחשב כמקוה, ולכן אינם נכנסים בגדר המים הטהורים מדין תורה.

אָמַר מַר: ״רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לַכֹּל טָמֵא״. לְמֵימְרָא דְּסָבַר רַבִּי יְהוּדָה טוּמְאַת מַשְׁקִין לְטַמֵּא טוּמְאַת כֵּלִים דְּאוֹרַיְיתָא?

באמר מר [החכם] בברייתא שעסקה בדין ספק מגע משקים הטמאים, ר' יהודה אומר: לכל טמא שבספק אם נגעו המשקים בכלים, אף הם טמאים. למימרא [האם לומר] מכאן שסבר ר' יהודה כי טומאת משקין לטמא טומאת כלים דאורייתא [מן התורה] היא?

וְהָתְנַן: כָּל הַכֵּלִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אֲחוֹרַיִם וָתוֹךְ, כְּגוֹן הַכָּרִים וְהַכְּסָתוֹת וְהַשַּׂקִּין וְהַמַּרְצוּפִין, נִטְמָא תּוֹכוֹ – נִטְמָא גַּבּוֹ, נִטְמָא – גַּבּוֹ – לֹא נִטְמָא תּוֹכוֹ.

והתנן [והרי שנינו במשנה]: כל הכלים שיש להם אחורים ותוך, כלומר שיש בהם בית קיבול, ולכן יש להם גם פנים וגם צד חיצוני, וניתן להשתמש בהם משני צידיהם, כגון הכרים והכסתות והשקין והמרצופין (מעין שקים מעור שמכניסים בתוכם תבואה) בכל אלה, אם נטמא תוכו של הכלי — נטמא גבו, נטמא גבו — לא נטמא תוכו. שכיון שעיקר השימוש בכלי הוא בתוכו, אין טומאת גבו מטמאה אף את תוכו.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁנִּטְמְאוּ מֵחֲמַת מַשְׁקִין, אֲבָל נִטְמְאוּ מֵחֲמַת שֶׁרֶץ – נִטְמָא תּוֹכוֹ נִטְמָא גַּבּוֹ, נִטְמָא גַּבּוֹ נִטְמָא תּוֹכוֹ.

אמר ר' יהודה: במה דברים אמורים — שנטמאו כלים אלה מחמת משקין טמאים שנגעו בהם, אבל אם נטמאו מחמת שרץ הרי אם נטמא תוכו — נטמא גבו, אם נטמא גבו — נטמא תוכו.

וְאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ טוּמְאַת מַשְׁקִין לְטַמֵּא כֵּלִים דְּאוֹרַיְיתָא, מַה לִּי נִטְמָא מֵחֲמַת מַשְׁקִין, מַה לִּי נִטְמָא מֵחֲמַת שֶׁרֶץ? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: חָזַר בּוֹ רַבִּי יְהוּדָה.

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שטומאת משקין לטמא את הכלים מדאורייתא [מן התורה] היא, מה לי נטמא הכלי מחמת משקין, מה לי נטמא מחמת שרץ? אלא ודאי לשיטת ר' יהודה אינה אלא מדברי סופרים שחילקו בין טומאת גבו לטומאת תוכו כדי ליצור היכר בין טומאה זו לטומאה שמן התורה, לומר שאין שורפים תרומה עליה. אמר רב יהודה אמר שמואל: חזר בו ר' יהודה משיטתו המפורשת בברייתא, וקיבל את השיטה שטומאת משקים היא רק מדברי סופרים.

רָבִינָא אָמַר: לְעוֹלָם לָא הֲדַר. הָא – בְּמַשְׁקִין הַבָּאִין מֵחֲמַת יָדַיִם, הָא – בְּמַשְׁקִין הַבָּאִין מֵחֲמַת שֶׁרֶץ.

רבינא אמר: לעולם יכול אתה לפרש שלא הדר [חזר בו] מדבריו, אלא הא [דבר זה] שיש לחלק בין תוכו וגבו — במשקין הבאין מחמת ידים, כלומר שנטמאו מחמת מגע בסתם ידים שלא נרחצו, שרק חכמים הם שגזרו טומאה בכך. וטומאת משקים אלה ודאי מדברי סופרים היא. הא [זה] שאמר טומאת משקים מן התורה — במשקין הבאין מחמת שרץ, ובמשקים אלו אין חילוק אם נגעו בתוכו או בגבו.

אִי הָכִי, אַדְּתָנֵי ״בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁנִּטְמְאוּ מֵחֲמַת מַשְׁקִין״, לִיפְלוֹג וְלִיתְנֵי בְּדִידָהּ: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּמַשְׁקִין הַבָּאִין מֵחֲמַת יָדַיִם, אֲבָל בְּמַשְׁקִין הַבָּאִין מֵחֲמַת שֶׁרֶץ – נִטְמָא תּוֹכוֹ נִטְמָא גַּבּוֹ, נִטְמָא גַּבּוֹ נִטְמָא תּוֹכוֹ! אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא כִּדְשָׁנִין מֵעִיקָּרָא: חָזַר בּוֹ רַבִּי יְהוּדָה.

מקשים: אי הכי [אם כך] אדתני [עד שהוא שונה] "במה דברים אמורים שנטמאו מחמת משקין". ליפלוג וליתני בדידה [שיחלוק וישנה בה עצמה] בתוך משנה זו: במה דברים אמורים — במשקין הבאין מחמת ידים. אבל במשקין הבאין מחמת שרץ — נטמא תוכו נטמא גבו, נטמא גבו — נטמא תוכו! אלא עלינו לחזור בנו מפירוש זה ומחוורתא כדשנין מעיקרא [ברור כפי שתירצנו בתחילה] שחזר בו ר' יהודה.

אִיבַּעְיָא לְהוּ: מִכֵּלִים הוּא דַּהֲדַר בֵּיהּ, אֲבָל בְּאוֹכָלִין כְּרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ. אוֹ דִּילְמָא: לְגַמְרֵי הֲדַר בֵּיהּ, כְּרַבִּי מֵאִיר?

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: האם רק מן ההנחה שטומאת משקים לטמא כלים מן התורה הוא דהדר ביה [שחזר בו], אבל באוכלין עדיין כר' יוסי ור' שמעון סבירא ליה [סבור הוא], שטומאת משקים לטמא אוכלים היא מן התורה. או דילמא [שמא]: לגמרי הדר ביה [חזר בו] כשיטת ר' מאיר, הסבור שטומאת משקים אינה מן התורה כלל?

אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: תָּא שְׁמַע, פָּרָה שֶׁשָּׁתְתָה מֵי חַטָּאת – בְּשָׂרָהּ טָמֵא , רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:

אמר רב נחמן בר יצחק: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלתך ממשנה זו: פרה ששתתה מי חטאת (מי אפר פרה אדומה שמזים לטהר מטומאת המת) ונשחטה לפני שנתעכלו המים במעיה — בשרה טמא על ידי מים אלה, כי מי חטאת מטמאים את הטהורים מגזירת הכתוב. ר' יהודה אומר: