דָּם שֶׁאֵינוֹ נִשְׁפַּךְ כַּמַּיִם – אֵינוֹ מַכְשִׁיר. מַתְקִיף לָהּ רַב שְׁמוּאֵל בַּר אַמִי: הֲרֵי דַּם הַתַּמְצִית, דְּנִשְׁפַּךְ כַּמַּיִם וְאֵינוֹ מַכְשִׁיר!

דם שאינו נשפך כמים שהוא דם הקדשים שמקבלים אותו בכלי כדי לזורקו על המזבח — אינו מכשיר לטומאה. מתקיף לה [מקשה על כך] רב שמואל בר אמי: הרי דם התמצית הדם השותת ויוצא מן הבהמה לאחר גמר שחיטתה שנשפך כמים, כי דם זה אינו ראוי לזריקה על המזבח, ובכל זאת אינו מכשיר!

אָמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא: הַנַּח לְדַם הַתַּמְצִית, דַּאֲפִילּוּ בְּחוּלִּין נַמִי לֹא מַכְשִׁיר.

אמר ליה [לו] ר' זירא: הנח דם התמצית, שאפילו בחולין נמי [גם כן] לא מכשיר, כי דם זה אינו נחשב דם כלל.

קִבְּלָהּ מִינֵּיהּ רַב שְׁמוּאֵל בַּר אַמִי. דְּאָמַר רַחֲמָנָא: ״רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ״, דָּם שֶׁהַנֶּפֶשׁ יוֹצְאָה בּוֹ – קָרוּי דָּם, דָּם שֶׁאֵין הַנֶּפֶשׁ יוֹצְאָה בּוֹ – אֵינוֹ קָרוּי דָּם.

ומעירים: הלכה זו קבלה מיניה [ממנו] רב שמואל בר אמי מר' זירא ומצא סיוע בכתוב להלכה זו, שכן אמר רחמנא [הכתוב] "רק חזק לבלתי אכל הדם כי הדם הוא הנפש" (דברים יב, כג), והוא מדייק מלשון הכתוב דם שהנפש יוצאה בו — קרוי דם, דם שאין הנפש יוצאה בו אלא יוצא ושותת אחר כך — אינו קרוי דם.

תָּא שְׁמַע: דָּם שֶׁנִּטְמָא וּזְרָקוֹ, בְּשׁוֹגֵג – הוּרְצָה, בְּמֵזִיד – לֹא הוּרְצָה! מִדְּרַבָּנַן, וּדְלֹא כְּרַבִּי יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה.

ושוב מנסים להביא ראיה אחרת שטומאת משקים מן התורה, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: דם שנטמא וזרקו על המזבח, אם זרקו בשוגג — הורצה הקרבן, אם זרקו במזיד — לא הורצה. הרי שדם הקדשים יכול להיטמא מן התורה ואינו טהור אלא מלטמא אחרים! ודוחים: הכוונה היא שנטמא רק מדרבנן [מדברי סופרים], ואף לא כדברי ר' יוסי בן יועזר איש צרידה, שהרי לדעתו (על פי שיטת רב) דם קודשים אינו נטמא כלל.

תָּא שְׁמַע: עַל מָה הַצִּיץ מְרַצֶּה – עַל הַדָּם וְעַל הַבָּשָׂר וְעַל הַחֵלֶב, שֶׁנִּטְמָא בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד, בֵּין בְּאוֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן, בֵּין בְּיָחִיד בֵּין בְּצִבּוּר!

ומנסים להביא ראיה ממשנה אחרת, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: על מה הציץ של כהן גדול מרצה — על הדם ועל הבשר, שאם נטמא הבשר לפני זריקת הדם, הציץ מרצה ומותר הדם בזריקה, ועל החלב, שנטמא בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, בין ביחיד בין בצבור. הרי שהדם מקבל טומאה!

מִדְּרַבָּנַן, וּדְלֹא (כְּיוֹסֵף) בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה.

ודוחים: הכוונה היא שהוא מקבל טומאה מדרבנן [מדברי סופרים] בלבד, וגם הלכה זו היא שלא כיוסף בן יועזר איש צרידה האומר שדם קודשים אינו נטמא.

תָּא שְׁמַע: ״וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים״

ומנסים להביא ראיה אחרת, תא שמע [בוא ושמע] ממה שנאמר בציץ: "והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לכל מתנות קדשיהם והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה'" (שמות כח, לח), ודרשו חכמים:

וְכִי אֵיזֶה עָוֹן הוּא נוֹשֵׂא? אִם עֲוֹן פִּיגּוּל – הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר: ״לֹא יֵרָצֶה״, אִם עֲוֹן נוֹתָר – הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר: ״לֹא יֵחָשֵׁב״,

וכי איזה עו‍ן הוא נושא (מכשיר)? אם תאמר שנושא עון פיגול — הרי כבר נאמר "ואם האכל יאכל ביום השלישי פיגול הוא לא ירצה" (ויקרא יט, ז). ואם עון נותר — הרי כבר נאמר "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה המקריב אותו לא יחשב לו" (ויקרא ז, יח).

הָא אֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶלָּא עֲוֹן טוּמְאָה שֶׁהוּתְּרָה מִכְּלָלָהּ בַּצִּיבּוּר. מַאי לָאו – טוּמְאַת דָּם? אָמַר רַב פַּפָּא: לֹא, טוּמְאַת קְמָצִים.

הא [הרי] ודאי הכוונה היא שאינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה בציבור, שהותר להקריב קרבן ציבור במקדש בטומאה והציץ מכפר על עוון זה. מאי לאו [האם לא] הכוונה גם לטומאת דם? ונלמד שדם מקבל טומאה! אמר רב פפא: אפשר לדחות, לא, המדובר הוא בטומאת קמצים, כלומר שנטמא קומץ המנחה שקומצים הכהנים, שהוא המתיר את המנחה כשם שהדם מתיר את הקרבן.

תָּא שְׁמַע: ״הֵן יִשָּׂא אִישׁ בְּשַׂר קֹדֶשׁ בִּכְנַף בִּגְדוֹ וְנָגַע בִּכְנָפוֹ אֶל הַלֶּחֶם וְאֶל הַנָּזִיד וְאֶל הַיַּיִן וְאֶל שֶׁמֶן וְאֶל כָּל מַאֲכָל הֲיִקְדָּשׁ וַיַּעְנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ לֹא״ (יִקְדָּשׁ)

ושוב רוצים להביא ראיה ממקור אחר, תא שמע [בוא ושמע] ממה שנאמר לחגי הנביא: "כה אמר ה' צבאות שאל נא את הכהנים תורה לאמר. הן ישא איש בשר קדש בכנף בגדו ונגע בכנפו אל הלחם ואל הנזיד ואל היין ואל שמן ואל כל מאכל היקדש ויענו הכהנים ויאמרו לא" (יקדש) (חגי ב, יא-יב).