הַפִּיגּוּל וְהַנּוֹתָר וְהַטָּמֵא, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין נִשְׂרָפִין כְּאַחַת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: נִשְׂרָפִין כְּאַחַת.

וממשיכה התוספתא: הפיגול כלומר קרבן שתוך כדי העבודות הנעשות בו חשב הכהן לאוכלו או להקריבו שלא בזמנו ונעשה הקרבן על ידי כך פיגול, וכן הנותר מבשר הקודשים לאחר זמן הראוי לאכילתו, שדינם שישרפו, גזרו עליהם חכמים לטמא את הידים וכן הטמא — בשר קודש שנטמא ממש בית שמאי אומרים: אין נשרפין כאחת, שהרי הטמא — טמא הוא מן התורה, ואילו השאר רק מדברי סופרים ואין להוסיף להם טומאה. ובית הלל אומרים: נשרפין כאחת.

וְאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ רַבִּי מֵאִיר מִדִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ קָאָמַר – אַמַּאי מַהֲדַר לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי מִדְּרַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים? אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: רַבִּי יוֹסֵי לָאו אַדַּעֲתֵיהּ, דְּהוּא סָבַר: רַבִּי מֵאִיר מִדְּרַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים קָאָמַר לֵיהּ, וַאָמַר לֵיהּ: אֲנָא מִדְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ קָאָמִינָא.

ולעניננו: ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] כי ר' מאיר מדברי ר' יהושע קאמר [אמר] והביא ראיה, אמאי מהדר ליה [מדוע משיב לו] ר' יוסי מדברי ר' חנינא סגן הכהנים? אמר ליה [לו] רב נחמן: ר' יוסי לאו אדעתיה [לא היה הדבר על דעתו], שלא הבין את כוונת ר' מאיר, שהוא ר' יוסי סבר כי ר' מאיר מדר' חנינא סגן הכהנים קאמר ליה [אמר לו] ראיה, ואמר ליה [לו] ר' מאיר: אנא [אני] מדר' יהושע קאמינא [אומר אני],

וַאֲמַר לֵיהּ: וַאֲפִילּוּ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ נַמִי אֵינָהּ הִיא הַמִּדָּה, דְּהָא מוֹדֶה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שֶׁשּׂוֹרֵף זוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ וְזוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ.

ואמר ליה [לו] ר' יוסי כתשובה שכנגד: ואפילו לר' יהושע נמי [גם כן] אינה היא המדה (אין זו אותה מידה), דהא [שהרי] מודה ר' אליעזר ור' יהושע ששורף זו בפני עצמה וזו בפני עצמה, וחלק זה מן המחלוקת ביניהם הוא האמור במשנתנו, ומצירוף דברי המשנה והתוספתא יחד יכולים אנו לשחזר את המחלוקת כהוייתה.

וְאַמַּאי אֵינָהּ הִיא הַמִּדָּה? מִדָּה וּמִדָּה הִיא!

ומקשים: ולגופו של דבר, אמאי [מדוע] אומר אתה אינה היא המדה, הלוא מדה ומדה היא! שהרי לכאורה היא היא המחלוקת — אם דבר העתיד ללכת לאיבוד מותר לטמאו בידים קודם לכן.

שָׁאנֵי הָתָם, דְּאִיכָּא הֶפְסֵד חוּלִּין.

ודוחים: שאני התם [שונה שם] בחבית שבגת שיש נימוק נוסף לטמא בידים, דאיכא [שיש] הפסד חולין, שאם לא יטמא את היין שבגת העליונה בידים תפסול את החולין שבגת התחתונה, וכאן כיון שאין הפסד בדבר מדוע לא ישרפו זו בפני עצמה וזו בפני עצמה?

מַתְקִיף לָהּ רַב יִרְמְיָה: מַתְנִיתִין נַמִי אִיכָּא הֶפְסֵד דְּעֵצִים! אָמַר לֵיהּ הַהוּא סָבָא: לְהֶפְסֵד מְרוּבֶּה – חָשְׁשׁוּ, לְהֶפְסֵד מוּעָט – לֹא חָשְׁשׁוּ.

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' ירמיה: מתניתין נמי איכא [במשנתנו גם כן יש] הפסד של עצים, שהרי יש להוסיף עצים ולעשות מדורה מיוחדת לתרומה טמאה. אמר ליה ההוא סבא [לו אותו זקן]: בענין זה וכיוצא בו להפסד מרובה — חששו, ואילו להפסד מועט של עצים אחדים — לא חששו.

אָמַר רַבִּי אַסִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַחֲלוֹקֶת – בְּשֵׁשׁ, אֲבָל בְּשֶׁבַע – דִּבְרֵי הַכֹּל שׂוֹרְפִין.

אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: מחלוקת זו בין ר' מאיר ור' יוסי היא בשש שעות, כאשר תרומת החמץ אסורה עדיין רק מדברי סופרים. אבל בשבע כאשר אסורה היא לגמרי מן התורה לדברי הכל שורפין תרומת חמץ טהורה עם תרומה טמאה.

אָמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי אַסִי, נֵימָא קָסָבַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַתְנִיתִין בְּאַב הַטּוּמְאָה דְּאוֹרַיְיתָא, וּוְלַד הַטּוּמְאָה דְּרַבָּנַן, וּמַאי מִדִּבְרֵיהֶם – מִדִּבְרֵי רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים.

אמר ליה [לו] ר' זירא לר' אסי: נימא קסבר [האם נאמר שסבר] ר' יוחנן: כי מתניתין [משנתנו] מדברת באב הטומאה דאורייתא [שמן התורה] וולד הטומאה דרבנן [שמדברי סופרים], ומאי [ומה משמעות] ההוכחה של ר' מאיר "מדבריהם" — מדברי ר' חנינא סגן הכהנים, כפי ההסבר הקודם. שכן רואים שהמחלוקת היא בדבר שאיסורו מדברי חכמים בלבד כולד הטומאה או כחובת שריפה בשש שעות שמדברי סופרים, בשעה שאף לדברי סופרים אינו אסור, וכגון בשעה רביעית או חמישית, אף ר' מאיר מודה שאין שורפים.

אָמַר לֵיהּ: אִין. אִיתְּמַר נַמִי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַתְנִיתִין בְּאַב הַטּוּמְאָה דְּאוֹרַיְיתָא וּוְלַד הַטּוּמְאָה דְּרַבָּנַן, וּמַאי מִדִּבְרֵיהֶם – מִדִּבְרֵי רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים. וּמַחֲלוֹקֶת בְּשֵׁשׁ, אֲבָל בְּשֶׁבַע – דִּבְרֵי הַכֹּל שׂוֹרְפִין.

אמר ליה [לו]: אין [כן] הדבר, כך סבר באמת ר' יוחנן. איתמר נמי [נאמר גם כן] במפורש שאמר ר' יוחנן: מתניתין [משנתנו] מדברת באב הטומאה דאורייתא [שמן התורה] וולד הטומאה דרבנן [שמדברי סופרים], ומאי [ומה פירוש] "מדבריהם" — מדברי רבי חנינא סגן הכהנים. ומחלוקת ר' מאיר ור' יוסי בשעה השישית, אבל בשבע — דברי הכל שורפין.

לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: הַפִּיגּוּל וְהַנּוֹתָר וְהַטָּמֵא, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין נִשְׂרָפִין כְּאַחַת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: נִשְׂרָפִין כְּאַחַת.

ומציעים: לימא מסייע ליה [האם נאמר שאפשר לסייע לו לר' יוחנן] מסופה של אותה ברייתא, שנאמר: הפיגול והנותר והטמא, בית שמאי אומרים: אין נשרפין כאחת, ובית הלל אומרים: נשרפין כאחת. משמע שדברים שטמאים מן התורה ודינם מן התורה לשריפה לשיטת בית הלל נשרפים כאחד עם דברים שאינם טמאים אלא מדברי סופרים.

שָׁאנֵי הָתָם, דְּאִית לְהוּ טוּמְאָה מִדְּרַבָּנַן. דִּתְנַן: הַפִּיגּוּל וְהַנּוֹתָר – מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם.

ודוחים: שאני התם [שונה שם] ואפשר לדחות: שהרי הפיגול והנותר אית להו [יש להם] טומאה על כל פנים מדרבנן [מדברי סופרים] דתנן [שכן שנינו במשנה]: הפיגול והנותר — מטמאין את הידים הרי שגזרו עליהם חכמים טומאה מסויימת.

לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: הַפַּת שֶׁעִיפְּשָׁה וְנִפְסְלָה מִלֶּאֱכוֹל לָאָדָם, וְהַכֶּלֶב יָכוֹל לְאָכְלָהּ – מְטַמְּאָה טוּמְאַת אוֹכָלִין בְּכַבֵּיצָה, וְנִשְׂרֶפֶת עִם הַטְּמֵאָה בַּפֶּסַח.

ומציעים: לימא [האם לומר] שיש מקור שמסייע ליה [לו]? ששנינו: הפת שעיפשה (שנתעפשה) ונפסלה מלאכול לאדם, ועדיין הכלב יכול לאכלה, שראויה היא לו — מטמאה טומאת אוכלין אם היה שיעורה כביצה, שעדיין תורת אוכל עליה. ואם היתה תרומה טהורה של חמץ — נשרפת עם הטמאה בפסח. הרי שדבר שאינו ראוי לאכילה, שוב אין מקפידים שלא לשורפו עם הטמא.

שָׁאנֵי הָתָם, דְּעַפְרָא בְּעָלְמָא הוּא.

ודוחים: שאני התם [שונה שם] בפת שעיפשה, דעפרא בעלמא [שכעפר סתם] נחשב הוא כבר, ואין דינה כבר כאוכל של ממש.

אִי הָכִי, מַאי מוֹדֶה? הָכִי קָאָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי לְרַבִּי מֵאִיר: אֲפִילּוּ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּמֵיקֵל, כִּי מֵיקֵל – בִּתְלוּיָה וּטְמֵאָה, אֲבָל בִּטְהוֹרָה וּטְמֵאָה – לֹא.

ושואלים: אי הכי [אם כך] שהראיה היא מדברי ר' חנינא סגן הכהנים מאי [מה] מקום יש כאן להזכיר ולענות לו מכך שמודה ר' אליעזר ור' יהושע? ומסבירים: הכי קאמר ליה [כך אמר לו] ר' יוסי לר' מאיר: אפילו לר' יהושע שהוא מיקל בכגון זה — כי [כאשר] הוא מיקל הרי זה בתלויה וטמאה, אבל בטהורה גמורה וטמאה — לא, אינו כן.

אִי הָכִי, אַמַּאי אֵינָהּ הִיא הַמִּדָּה? מִדָּה וּמִדָּה הִיא!

ומקשים: אי הכי [אם כך] שלמד ר' מאיר מדברי ר' חנינא סגן הכהנים, אמאי [מדוע] אמר ר' יוסי אינה היא המדה ואי אפשר להשוות? הרי מדה ומדה היא, שכן לדעת ר' מאיר בשעה השישית קיים איסור על הטהורה מדברי סופרים, וכשם שלדברי ר' חנינא ניתן לטמא דבר הטמא רק מדברי סופרים בדבר הטמא מן התורה, אף לר' מאיר ניתן לטמא דבר שאינו אסור אלא מדברי סופרים, בדבר הטמא מן התורה

אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: הָכָא בְּבָשָׂר שֶׁנִּטְמָא בְּמַשְׁקִין שֶׁנִּטְמְאוּ מֵחֲמַת שֶׁרֶץ, וְאַזְדָּא רַבִּי מֵאִיר לְטַעְמֵיהּ וְרַבִּי יוֹסֵי לְטַעְמֵיהּ:

! אמר ר' ירמיה: הכא [כאן, במשנתנו] מדובר בבשר שנטמא בולד הטומאה על ידי משקין שנטמאו מחמת שרץ, ונעשה על ידי כך שני לטומאה, ואזדא [והלך] ר' מאיר לטעמיה [לשיטתו] ור' יוסי לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] כיצד,

רַבִּי מֵאִיר לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: טוּמְאַת מַשְׁקִין לְטַמֵּא אֲחֵרִים – דְּרַבָּנַן,

ר' מאיר הלך בענין זה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שאמר: טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן [שמדברי סופרים] היא, ואם כן אותו בשר שנטמא בולד הטומאה טהור גמור היה מן התורה, ומכאן הוא מוכיח שמותר לשרוף את הטהור עם הטמא.

וְרַבִּי יוֹסֵי לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: טוּמְאַת מַשְׁקִין לְטַמֵּא אֲחֵרִים – דְּאוֹרַיְיתָא, דְּתַנְיָא:

ור' יוסי אף הוא לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] הלך, שכן אמר: טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא [מן התורה] היא, ולכן הבשר שהעיד עליו ר' חנינא סגן הכוהנים טמא היה מן התורה, ואין להוכיח מכאן לענין שריפת תרומה טהורה גמורה עם הטמאה בפסח. דתניא [שכן שנינו בברייתא] באותו ענין: