בִּכְדֵי חֶסְרוֹנָן, אֲבָל יוֹתֵר מִכְּדֵי חֶסְרוֹנָן – מוֹכְרָן בְּבֵית דִּין, וְכָל שֶׁכֵּן הָכָא דְּהָא פְּסִידִי לְגַמְרִי.

ומוסיפים: אפילו תימא [תאמר] שהוא כשיטת ר' אלעזר בר' שמעון, הכא [כאן] לענין פסול לחמי התודה בערב פסח במאי עסקינן [במה אנו עוסקים] במקרה מיוחד כגון שנתקבל הדם לאחר השחיטה בכוס ונשפך לפני הזאה,

״וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה שְׁתֵּי חַלּוֹת כו׳״. תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה: עַל גַּב הָאִיצְטַבָּא. אָמַר לֵיהּ: וְכִי לְהַצְנִיעָן הוּא צָרִיךְ?! תְּנֵי: עַל גַּג הָאִיצְטַבָּא

ור' אלעזר בר' שמעון סבר ליה בענין זה כשיטת אבוה [אביו] ר' שמעון, שאמר כלל גדול: כל העומד לזרוק ומוכן להזרק כזרוק דמי [נחשב] ולכן הלחם מתקדש עם קבלת הדם בכלי והכנתו לזריקה, אבל לאכלו אסור עד שיזרק הדם ממש ולכן נפסלו החלות.

אָמַר רַחֲבָא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה. הַר הַבַּיִת סְטָיו כָּפוּל הָיָה. תַּנְיָא נַמִי הָכִי: הַר הַבַּיִת סְטָיו כָּפוּל הָיָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִיסְטְוָונִית הָיְתָה נִקְרֵאת, סְטָיו לִפְנִים מִסְּטָיו.

תנא [שנינו בתוספתא] משום ר' אלעזר אמרו: כשירות היו חלות אלה לגמרי. ודרך הנחתן: כל זמן שמונחות שתיהן — כל העם אוכלין חמץ. ניטלה אחת מהן — תולין, לא אוכלין ולא שורפין. ניטלו שתיהן — התחילו כולם שורפין.

״פְּסוּלוֹת וכו׳״. אַמַּאי פְּסוּלוֹת? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מִתּוֹךְ שֶׁהָיוּ מְרוּבּוֹת – נִפְסָלוֹת בְּלִינָה, דְּתַנְיָא: אֵין מְבִיאִין תּוֹדָה בְּחַג הַמַּצּוֹת, מִפְּנֵי חָמֵץ שֶׁבָּהּ.

תניא [שנינו בברייתא] אבא שאול אומר:

פְּשִׁיטָא! אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: הָכָא בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר עָסְקִינַן, וְקָסָבַר: אֵין מְבִיאִין קָדָשִׁים לְבֵית הַפְּסוּל.

בכדי חסרונן כלומר, בכדי השיעור המקובל שחסרים בו פירות מאוחסנים על ידי רקב ותולעים, שהוא פחות או יותר קבוע ומסויים. אבל אם רואה שהם נאבדים ביותר מכדי חסרונן — הכל מודים שמוכרן בבית דין, וכל שכן הכא [כאן] לענין החמץ, דהא פסידי [שהרי נפסדים] לגמרי, שהרי חמץ אחר הפסח אסור בהנאה, ובכך בודאי הכל מודים שחייב למוכרם.

וְכוּלֵּי עָלְמָא בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר מַיְיתִי לְהוּ, וּמִתּוֹךְ שֶׁהֵן מְרוּבּוֹת – נִפְסָלוֹת בְּלִינָה.

במשנה שנינו: ועוד אמר ר' יהודה שתי חלות תודה היו מונחות על גב האיצטבא לסימן. תני תנא קמיה [שנה התנא לפני] רב יהודה הלכה זו שמונחות היו החלות על גב האיצטבא. לאמור, על האיצטבאות סביב המקדש. אמר ליה [לו]: וכי להצניען הוא צריך?! והרי בדרך זו אין רואים אותן! תני [שנה] על גג האיצטבא מלמעלה, לעיני כל.

מִשּׁוּם רַבִּי יַנַּאי אָמְרוּ: כְּשֵׁירוֹת הָיוּ, וְאֶלָּא אַמַּאי קָרֵי לְהוּ פְּסוּלוֹת – שֶׁלֹּא נִשְׁחַט עֲלֵיהֶן הַזֶּבַח. וְנִשְׁחוֹט! שֶׁאָבַד הַזֶּבַח.

אמר רחבא אמר ר' יהודה: הר הבית סטיו כפול היה (שורת אצטבאות כפולה היתה) סביבו. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] הר הבית סטיו כפול היה ר' יהודה אומר: איסטוונית היתה נקראת והיא סטיו לפנים מסטיו.

וְנַיְיתִי זֶבַח אַחֵר וְנִשְׁחוֹט! דְּאָמַר: זוֹ תּוֹדָה וְזוֹ לַחְמָהּ, וּכִדְּרַבָּה. דְּאָמַר רַבָּה: אָבַד הַלֶּחֶם – מֵבִיא לֶחֶם אַחֵר, אָבְדָה תּוֹדָה – אֵין מֵבִיא תּוֹדָה אַחֶרֶת. מַאי טַעְמָא? לֶחֶם גְּלַל תּוֹדָה, וְאֵין תּוֹדָה גְּלַל לֶחֶם.

במשנה שנינו: ר' יהודה אומר ששתי חלות תודה שהיו מונחות על האצטבאות היו פסולות. ושואלים: אמאי [מדוע] פסולות? מהיכן נפסלו? אמר ר' חנינא: מתוך שהיו מרובות — נפסלות בלינה שהיו חלות תודה מרובות, וכיון שלא הספיקו הכהנים לאכול את כולן היו אחדות נשארות בלילה ונפסלות בלינה. וכדי לבאר מפני מה היו חלות מרובות, מביאים מקור דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: אין מביאין קרבן תודה בחג המצות, מפני חמץ שבה, שרבע מחלות התודה חמץ הן.

וְנִיפְרְקִינְהוּ וְנַפְּקִינְהוּ לְחוּלִּין! אֶלָּא: לְעוֹלָם שֶׁנִּשְׁחַט עֲלֵיהֶן הַזֶּבַח, וְנִשְׁפַּךְ הַדָּם.

ומקשים: פשיטא [פשוט, ברור הדבר] שאין מביאים? הרי חמץ הוא זה! אמר רב אדא בר אהבה: הכא [כאן] בברייתא זו לא בפסח עצמו עוסקים אלא בארבעה עשר עסקינן [עוסקים אנו] וקסבר [וסבר] אותו תנא: אין מביאין קדשים לבית הפסול. שאף שביום ארבעה עשר עצמו מותר לאכול חמץ עד השעה הששית, אך כיון שזמן אכילת תודה ולחמיה הוא יום ולילה, לכך אין מביאין אותה בערב פסח כדי שלא למעט בזמן אכילתה, או לגרום לה פסול מוקדם מדי.

וּכְמַאן – כְּרַבִּי, דְּאָמַר רַבִּי: שְׁנֵי דְבָרִים הַמַּתִּירִין מַעֲלִין זֶה בְּלֹא זֶה. דְּתַנְיָא: כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת אֵין מְקַדְּשִׁין אֶת הַלֶּחֶם אֶלָּא בִּשְׁחִיטָה. כֵּיצַד? שְׁחָטָן לִשְׁמָן, וְזָרַק דָּמָן לִשְׁמָן – קִידֵּשׁ הַלֶּחֶם.

ומשום שבימים אלה אין מביאים תודות הרי כולי עלמא [הכל] בשלשה עשר מייתי [מביאים תודות] שכל העולים לרגל ויש עליהם חובת קרבן תודה מביאים את תודותיהם בשלושה עשר בניסן, ומתוך שהן מרובות — נפסלות בלינה שאין הכהנים מספיקים לאכול את כולן.

שְׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְזָרַק דָּמָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן – לֹא קִידֵּשׁ הַלֶּחֶם. שְׁחָטָן לִשְׁמָן וְזָרַק דָּמָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן – לֶחֶם קָדוֹשׁ וְאֵינוֹ קָדוֹשׁ, דִּבְרֵי רַבִּי.

משום ר' ינאי אמרו: כשירות היו ולא נפסלו פסול חמור זה של לינה ואלא אמאי קרי להו [מדוע קורא להן] פסולות — שהיו אלה חלות שלא נשחט עליהן הזבח אלא הקדישם בפני עצמם כלחמי תודה. ואין החלות ראויות לאכילה אלא לאחר שחיטת הקרבן השייך להן. ושואלים: ונשחוט [ושישחטו אותו]! ומשיבים: מדובר כאן שאבד הזבח.

רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְעוֹלָם אֵינוֹ קָדוֹשׁ הַלֶּחֶם עַד שֶׁיִּשְׁחוֹט לִשְׁמָן וְיִזְרוֹק דָּמָן לִשְׁמָן.

ומקשים: וניתי [ונביא] זבח אחר במקום זה שאבד ונשחוט! ומשיבים: שאמר אותו אדם שהקדיש את התודה: "זו תודה וזו לחמה", שהקדישם, את התודה ולחמה יחד בהקדש אחד, וכדברי רבה. שאמר רבה: אבד הלחם של קרבן התודה — מביא לחם אחר, להשלים את הקרבן אולם אם אבדה תודה ונשאר הלחם — אין מביא תודה אחרת. מאי טעמא [מה טעם הדבר] לחם בא בגלל תודה, ואין תודה באה בגלל לחם כי הקרבן הוא עיקר והלחם הוא רק טפל לו.

אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁנִּתְקַבֵּל הַדָּם בַּכּוֹס וְנִשְׁפַּךְ.

ושואלים: וניפרקינהו ונפקינהו [ושנפדה אותן מן ההקדש ונוציאן] לחולין ולא יצטרכו לשורפן! אלא: לעולם יש לפרש שנשחט עליהן הזבח ונשפך הדם של הקרבן לפני שהיזו אותו על המזבח, וחלה על החלות קדושה מסויימת בשל שחיטת הזבח, ועדיין לא הוכשרו לאכילה.

וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר לֵיהּ כַּאֲבוּהּ, דְּאָמַר: כָּל הָעוֹמֵד לִזְרוֹק – כְּזָרוּק דָּמֵי.

וכמאן [וכשיטת מי] דבר זה שהשחיטה עצמה גורמת לקדושת הלחם ששוב איננו בר פדיון — כרבי. שאמר רבי: שני דברים המתירין שכל אחד מהם יש בו צורך בעבודת הקרבן מעלין (מקדישים, פועלים) זה בלא זה. ולכן אף השחיטה בלא ההזאה מקדשת במקצת את הלחם. דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: כבשי עצרת שמביאים עמם קרבן לחם אין מקדשין את הלחם אלא על ידי שחיטה של הבהמה. כיצד? אם שחטן לשמן כראוי להם וזרק דמן לשמן — קידש הלחם, ואם

תָּנָא, מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר אָמְרוּ: כְּשֵׁירוֹת הָיוּ, כָּל זְמַן שֶׁמּוּנָּחוֹת – כָּל הָעָם אוֹכְלִין, נִיטְּלָה אַחַת מֵהֶן – תּוֹלִין, לֹא אוֹכְלִין וְלֹא שׂוֹרְפִין. נִיטְּלוּ שְׁתֵּיהֶן – הִתְחִילוּ כּוּלָּן שׂוֹרְפִין.

שחטן שלא לשמן וזרק דמן שלא לשמן — לא קידש הלחם שלא הוקרב המתיר כדינו. אולם אם שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן יש בכח השחיטה בלבד לקדש במקצת את הלחם, ולכן הלחם קדוש ששוב אינו יכול להיפדות ואינו קדוש להיות מותר באכילה. אלו דברי רבי.

תַּנְיָא אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר:

ר' אלעזר בר' שמעון אומר: לעולם אינו קדוש הלחם, עד שישחוט לשמן ויזרוק דמן לשמן שאין הדבר מועיל אלא על ידי שני המתירים יחד. את ההלכה הסברנו כשיטת רבי.