רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: נִתְנַמְנְמוּ – יֹאכְלוּ; נִרְדְּמוּ – לֹא יֹאכְלוּ. הַפֶּסַח אַחַר חֲצוֹת מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם. הַפִּגּוּל וְהַנּוֹתָר מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם.

ר' יוסי אומר נתנמנמו — יאכלו אולם אם נרדמו לגמרי — לא יאכלו. ועוד אמרו: הפסח אחר חצות הלילה מטמא את הידים משום שהוא נעשה נותר, ונותר מטמא את הידים מדברי סופרים. וכן הפגול והנותר מטמאין את הידים מדברי סופרים.

גמ׳ ״רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר נִתְנַמְנְמוּ יֹאכְלוּ, נִרְדְּמוּ לֹא יֹאכְלוּ״. הֵיכִי דָּמֵי נִתְנַמְנֵם? אָמַר רַב אַשִׁי: נִים וְלָא נִים, תִּיר וְלָא תִּיר, כְּגוֹן דְּקָרֵי לֵיהּ וְעָנֵי, וְלָא יָדַע לַאֲהַדוּרֵי סְבָרָא, וְכִי מַדְכְּרוּ לֵיהּ מַדְכַּר.

במשנה שנינו: ר' יוסי אומר נתנמנמו — יאכלו, נרדמו — לא יאכלו. ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] נתנמנם? אמר רב אשי: נים ולא נים, תיר ולא תיר [ישן ולא ישן, ער ולא ער] כגון דקרי ליה, ועני [שקוראים לו, ועונה], ולא ידע לאהדורי סברא [יודע להחזיר סברה], וכי מדכרו ליה, מדכר [וכאשר מזכירים לו משהו שאירע, נזכר].

אַבַּיֵי הֲוָה יָתֵיב קַמֵּיהּ דְּרַבָּה, חֲזָא דְּקָא נִמְנֵם. אֲמַר לֵיהּ: מֵינָם קָא נָאִים מָר? אֲמַר לֵיהּ: מֵינוֹמֵי קָא מְנַמְנֵם. וּתְנַן: נִתְנַמְנְמוּ – יֹאכְלוּ, נִרְדְּמוּ – לֹא יֹאכְלוּ.

ובדומה להגדרה זו מסופר: אביי הוה יתיב קמיה [היה יושב לפני] רבה, חזא דקא נמנם [ראה שהוא מנמנם] לאחר שהתחיל לאכול מצת חובה באחרונה, אמר ליה [לו]: מינם קא נאים מר [האם ישן אדוני]? אמר ליה [לו]: מינומי קא מנמנם [מנמנם אני], ותנן [ושנינו במשנה]: נתנמנמו — יאכלו, נרדמו — לא יאכלו.

״הַפֶּסַח אַחַר חֲצוֹת מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם וכו׳״. אַלְמָא: מֵחֲצוֹת הֲוָה לֵיהּ נוֹתָר. מַאן תַּנָּא?

שנינו במשנה כי הפסח אחר חצות מטמא את הידים. אלמא [מכאן] כי מחצות הלילה ואילך הוה ליה [הרי הוא] נותר. ושואלים: מאן [מיהו] התנא שסבור כך?

אָמַר רַב יוֹסֵף: רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הוּא. דְּתַנְיָא: ״וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה״ – רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, נֶאֱמַר כָּאן: ״בַּלַּיְלָה הַזֶּה״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן: ״וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה״.

אמר רב יוסף: ר' אלעזר בן עזריה הוא, דתניא [ששנינו בברייתא]: נאמר "ואכלו את הבשר בלילה הזה" (שמות יב, ח) ר' אלעזר בן עזריה אומר: נאמר כאן בפסוק זה "בלילה הזה", ונאמר להלן "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים

מַה לְּהַלָּן עַד חֲצוֹת – אַף כָּאן עַד חֲצוֹת.

"(שמות יב, יב), ונלמד "לילה" "לילה" לגזירה שוה, מה להלן במכת בכורות — עד חצות, כאמור שמכת בכורות היתה בחצות (שמות יב, כט) אף כאן לענין אכילת הפסח — הכוונה עד חצות ולא אחר כך.

אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: וַהֲלֹא נֶאֱמַר: ״חִפָּזוֹן״ – עַד שְׁעַת חִפָּזוֹן.

אמר לו ר' עקיבא: והלא נאמר "וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לה'" (שמות יב, יא), כלומר: עד שעת חפזון, וחיפזון זה, היה ביום שבו יצאו ממצרים שהוא למחרת.

אִם כֵּן מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בַּלַּיְלָה״? יָכוֹל יְהֵא נֶאֱכָל כְּקָדָשִׁים בַּיּוֹם – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בַּלַּיְלָה״ – בַּלַּיְלָה הוּא נֶאֱכָל, וְאֵינוֹ נֶאֱכָל בַּיּוֹם.

אם כן מה תלמוד לומר "בלילה הזה" שנאמר לענין אכילת הפסח? כדי ללמדנו הלכה זו: יכול יהא נאכל הפסח כשאר קדשים ביום שחיטתו כקרבן תודה וכדומה? תלמוד לומר: "בלילה", כלומר, בלילה הוא נאכל, ואינו נאכל ביום.

וְרַבִּי עֲקִיבָא, הַאי ״הַזֶּה״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבָּעֵי לֵיהּ לְמַעוֹטֵי לַיְלָה אַחֵר הוּא דַּאֲתָא. סָלְקָא דַּעֲתָךְ אָמִינָא: הוֹאִיל וּפֶסַח קָדָשִׁים קַלִּים, וּשְׁלָמִים קָדָשִׁים קַלִּים, מַה שְּׁלָמִים נֶאֱכָלִים לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד – אַף פֶּסַח.

ושואלים: ור' עקיבא האי "הזה" ["הזה" שנאמר בפסוק זה] מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו] מה לומד הוא ממנו? שהרי אינו לומד מכאן גזירה שוה. ומשיבים: מיבעי ליה [צריך היה לו] כדי למעוטי [למעט] לילה אחר הוא דאתא [שבא]. סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] הואיל ופסח הוא מן הקדשים הקלים, ואף קרבן שלמים הוא קדשים קלים. מה שלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד — אף פסח יהא דינו דומה. כיצד?

אוֹקִים לֵילוֹת בִּמְקוֹם יָמִים, וִיהֵא נֶאֱכָל לִשְׁנֵי לֵילוֹת וְיוֹם אֶחָד – כָּתַב רַחֲמָנָא ״הַזֶּה״.

אוקים [העמד, החלף] לילות לאכילת הפסח (שהרי תחילת אכילת הפסח לכל הדעות בלילה היא) במקום ימים של אכילת השלמים ויהא קרבן הפסח נאכל לשני לילות ויום אחד, על כן כתב רחמנא [המקרא] "הזה", לומר שרק בלילה זה הוא נאכל ולא באחר.

וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אָמַר לְךָ: מִ״לֹא תוֹתִירוּ עַד בֹּקֶר״ נָפְקָא הָא.

ור' אלעזר בן עזריה אמר לך [יכול היה לומר לך]: דבר זה אינו צריך ללמוד מכאן, כי מ"לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו" (שמות יב, י) נפקא הא [יוצא דבר זה] שהרי ברור שאי אפשר לאכול את הבשר בלילה הבא.

וְרַבִּי עֲקִיבָא אָמַר לְךָ: אִי לֹא כָּתַב רַחֲמָנָא ״הַזֶּה״ – הֲוָה אָמִינָא: מַאי ״בֹּקֶר״ – בֹּקֶר שֵׁנִי. וְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר לְךָ: כָּל הֵיכָא דְּכָתַב ״בֹּקֶר״ – בֹּקֶר רִאשׁוֹן הוּא.

ור' עקיבא אמר לך [יכול היה לומר לך] כנגד טענה זו: אי [אם] לא כתב רחמנא [המקרא] "הלילה הזה" הוה אמינא [הייתי אומר]: מאי [מה משמע] "בקר" שבמקרא — בקר שני, לאחר ליל מוצאי החג (ביום ששה עשר בניסן) והוא בוקר העשוי לשריפתו. ור' אלעזר אמר לך [יכול היה לומר לך] כנגד טענה זו: כל היכא [מקום] שכתב המקרא "בקר" — הכוונה בקר ראשון הוא.

אָמַר רָבָא: אָכַל מַצָּה בַּזְּמַן הַזֶּה אַחַר חֲצוֹת, לְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. פְּשִׁיטָא, דְּכֵיוָן דְּאִיתְקַשׁ לְפֶסַח – כְּפֶסַח דָּמֵי!

אמר רבא: אכל מצה בזמן הזה אחר חצות, לשיטת ר' אלעזר בן עזריה — לא יצא ידי חובתו. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכך הוא ולשם מה היה לרבא לומר זאת? הלא כיון דאיתקש [שהושוה בכתוב] מצה לקרבן הפסח — כפסח דמי [הוא נחשב] ולפיכך אינו נאכל אלא עד חצות.

מַהוּ דְּתֵימָא: הָא אַפְּקֵיהּ קְרָא מֵהֶיקֵּישָׁא – קָמַשְׁמַע לָן, דְּכִי אַהְדְּרֵיהּ קְרָא – לְמִילְּתָא קַמַּיְיתָא אַהְדְּרֵיהּ.

ומשיבים: יש בכל זאת חידוש בדבר, מהו דתימא [שתאמר]: הא אפקיה קרא מהיקישא [הרי הוציאו הכתוב מן ההיקש] וכשיטת רבא עצמו שאכילת מצה היא מצוה מיוחדת בפני עצמה ונוהגת אפילו בזמן הזה ואינה קשורה לכל דבריה במצוות קרבן הפסח. קמשמע לן דכי אהדריה קרא [השמיע לנו שכאשר החזירו הכתוב] את מצות אכילת מצה בלילה ראשון לדון בו — למילתא קמייתא אהדריה [לדבר הראשון החזירו] וגם לענין זה שיאכל רק בזמן שהפסח נאכל.

״הַפִּיגּוּל וְהַנּוֹתָר מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם וכו׳״. רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא, חַד אָמַר: מִשּׁוּם חֲשֵׁדֵי כְהוּנָּה, וְחַד אָמַר: מִשּׁוּם עֲצֵלֵי כְהוּנָּה. חַד אָמַר: כַּזַּיִת, וְחַד אָמַר: כַּבֵּיצָה.

שנינו במשנה כי הפיגול והנותר מטמא את הידים, ודנו בכך רב הונא ורב חסדא. חד [אחד] מהם אמר: הטעם הוא משום חשדי כהונה, וחד [ואחד מהם] אמר שהטעם הוא משום עצלי כהונה. ועוד נחלקו: חד [אחד] מהם אמר שטומאת הפיגול והנותר חלה אפילו על כזית מן הבשר, וחד [אחד] מהם אמר רק על כביצה ממנו.