שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. וְאֵלּוּ הֵן: פֶּסַח, מַצָּה, וּמָרוֹר. פֶּסַח – עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַמָּקוֹם עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם, [שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה׳ אֲשֶׁר פָּסַח וגו׳״].

שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה, ומרור, וכשהוא מזכיר את אלה הריהו מסביר: פסח מביאים על שום שפסח המקום (ה') על בתי אבותינו במצרים, שנאמר: "ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל

מַצָּה – עַל שׁוּם שֶׁנִּגְאֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם, [שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם וגו׳״]. מָרוֹר – עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִצְרִיִים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: [״וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם וגו׳״].

"(שמות יב, כז). מצה לזכרון — על שום שנגאלו אבותינו ממצרים, שנאמר: "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם" (שמות יב, לט). מרור לזכרון — על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים, שנאמר: "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך

בְּכָל דוֹר וָדוֹר חַיָּיב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִילּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה׳ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם״.

"(שמות א, יד). ועוד אמרו: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא עצמו יצא ממצרים, שנאמר: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (שמות יג, ח), ובכל הדורות אומר אדם בלשון "עשה ה' לי" ולא אומר בלשון "לאבותי".

לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּיבִים לְהוֹדוֹת לְהַלֵּל לְשַׁבֵּחַ לְפָאֵר לְרוֹמֵם לְהַדֵּר לְבָרֵךְ לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס לְמִי שֶּׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ: הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדּוּת לְחֵרוּת מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאוּלָּה, וְנֹאמַר לְפָנָיו הַלְלוּיָהּ.

לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך לעלה ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו הוציאנו מעבדות לחרות מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב ומאפלה לאור גדול ומשעבוד לגאולה ונאמר לפניו הללויה. ואז אומר את ההלל שאומרים בכל ימי שמחה.

עַד הֵיכָן הוּא אוֹמֵר? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: עַד ״אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה״. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: עַד ״חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם״. וְחוֹתֵם בִּגְאוּלָּה. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ וְגָאַל אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם, וְלֹא הָיָה חוֹתֵם.

כיון שאין גומרים את אמירת ההלל לפני הסעודה, אלא רק מקצתו, שואלים: עד היכן הוא אומר? בית שמאי אומרים: עד "מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה הללויה" (תהילים קיג, ט). ובית הלל אומרים: עד "ההופכי הצור אגם מים חלמיש למעינו מים" (תהילים קיד, ח). וחותם בברכה שהיא מענין גאולה. ר' טרפון אומר: אמנם מברך אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים אבל לא היה חותם "ברוך אתה ה'".

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כֵּן ה׳ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ יַגִּיעֵנוּ לְמוֹעֲדִים וְלִרְגָלִים אֲחֵרִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ לְשָׁלוֹם, שְׂמֵחִים בְּבִנְיַן עִירָךְ וְשָׂשִׂים בַּעֲבוֹדָתָךְ וְנֹאכַל שָׁם (מִן הַפְּסָחִים וּמִן הַזְּבָחִים) כו׳, עַד ״בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ גָּאַל יִשְׂרָאֵל״.

ר' עקיבא אומר בסגנון זה: כן ה' אלוהינו ואלהי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים הבאים לקראתנו לשלום שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך ונאכל שם מן הפסחים ומן הזבחים וכו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל.

גמ׳ אָמַר רָבָא: צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר ״וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם״. אָמַר רָבָא: מַצָּה צָרִיךְ לְהַגְבִּיהַּ, וּמָרוֹר צָרִיךְ לְהַגְבִּיהַּ, בָּשָׂר אֵין צָרִיךְ לְהַגְבִּיהַּ. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנִּרְאֶה כְּאוֹכֵל קָדָשִׁים בַּחוּץ.

אמר רבא: כשמזכיר יציאת מצרים צריך שיאמר: "ואותנו הוציא משם". ועוד אמר רבא: כשמזכיר מצה בדבריו לזכרון ואומר "מצה זו שאנו אוכלים" — צריך להגביה אותה ולהראותה למסובין, וכן כשמזכיר ענין המרור צריך להגביה אותו. אבל בשר שאוכל בזמן הזה אין צריך להגביה. ולא עוד אלא שאם מגביה את הבשר הריהו נראה כאוכל קדשים בחוץ שמבינים מדבריו שזהו זבח פסח, ונראה כאילו שחט כבש לקרבן הפסח מחוץ לבית המקדש.

אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: סוּמָא פָּטוּר מִלּוֹמַר הַגָּדָה. כְּתִיב הָכָא: ״בַּעֲבוּר זֶה״, וּכְתִיב הָתָם: ״בְּנֵנוּ זֶה״. מַה לְהַלָּן – פְּרָט לְסוּמָא, אַף כָּאן – פְּרָט לְסוּמִין.

אמר רב אחא בר יעקב: סומא (עיור) פטור מלומר הגדה וראיה לדבר כתיב הכא [כתוב כאן] בענין הפסח: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (שמות יג, ח) וכתיב התם [ונאמר שם] בענין בן סורר ומורה, שההורים אומרים: "בננו זה סורר ומורה איננו שומע בקולנו זולל וסובא" (דברים כא, כ) ונלמד בגזירה שוה "זה" "זה": מה להלן בענין בן סורר ומורה דרשו חכמים שהוא פרט לסומא, שאם היה אחד ההורים סומא ואיננו יכול לומר "בננו זה" (שהרי איננו יכול להראות עליו), אין מקיימים דין זה, אף כאן בענין אמירת הגדה של פסח פרט לסומא.

אִינִי? וְהָאָמַר מָרֵימָר: שְׁאַלְתִּינְהוּ לְרַבָּנַן דְּבֵי רַב יוֹסֵף: מַאן דַּאֲמַר אַגַּדְתָּא בֵּי רַב יוֹסֵף? אָמְרוּ: רַב יוֹסֵף. מַאן דַּאֲמַר אַגַּדְתָּא בֵּי רַב שֵׁשֶׁת? אָמְרוּ: רַב שֵׁשֶׁת. קָסָבְרִי רַבָּנַן: מַצָּה בַּזְּמַן הַזֶּה דְּרַבָּנַן.

ומקשים: איני [וכי כן הוא]? והאמר [והרי אמר] מרימר: שאלתינהו לרבנן דבי [שאלתי את החכמים מבית מדרשו] של רב יוסף שהיה עיור: מאן דאמר אגדתא בי [מי הוא זה שאמר את ההגדה בביתו] של רב יוסף אמרו לו: רב יוסף עצמו אמר. וכן שאל: מאן [מי] הוא זה שאמר אגדתא בי [את ההגדה בבית מדרשו] של רב ששת שאף הוא היה עיור? אמרו לו: רב ששת עצמו אמר. הרי שאף הסומא חייב באמירת ההגדה! ומשיבים: קסברי רבנן [סבורים היו חכמים אלה, ר' יוסף ור' ששת] כי אכילת מצה בזמן הזה ואמירת ההגדה הצמודה לה היא רק דרבנן [מדברי סופרים ], ומשום כך אין מקום להגבלה זו.

מִכְּלָל דְּרַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב סָבַר מַצָּה בִּזְמַן הַזֶּה דְּאוֹרַיְיתָא? וְהָא רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב הוּא דְּאָמַר: מַצָּה בַּזְּמַן הַזֶּה דְּרַבָּנַן! קָסָבַר: כֹּל דְּתַקּוּן רַבָּנַן – כְּעֵין דְּאוֹרַיְיתָא תִּיקּוּן.

ושואלים: האם מכלל דברים אלו יש ללמוד שרב אחא בר יעקב האומר שהסומא פטור מאמירת ההגדה סבר כי מצה בזמן הזה דאורייתא [מן התורה היא]? והא [והרי] יודעים אנו כי רב אחא בר יעקב הוא שאמר (להלן פסחים קכ, א): מצה בזמן הזה דרבנן [מדברי סופרים] דווקא, ואם כן יש לכאורה סתירה בדבריו! ומשיבים: קסבר [סבר] רב אחא בר יעקב כל דתקון רבנן [שתיקנו חכמים] בגזירותיהם, בתקנותיהם, כעין דאורייתא תיקון [הכתוב שבתורה תיקנו]. ולכן אף שמצה בזמן הזה ואמירת ההגדה הצמודה אינם אלא מדברי סופרים, מכל מקום כל חומרות וסייגי התורה חלים בהם, ולכך הסומא פטור מאמירת ההגדה.

לְרַב שֵׁשֶׁת וּלְרַב יוֹסֵף נַמִי, הָא וַדַּאי כֹּל דְתַקּוּן רַבָּנַן כְּעֵין דְּאוֹרַיְיתָא תִּיקּוּן!

ושואלים: על פי טעם זה לרב ששת ולרב יוסף נמי [גם כן] יש להתחשב בנימוק זה, הא [הרי] ודאי שכל דתקון רבנן [שתיקנו חכמים], כעין דאורייתא תיקון [הכתוב שבתורה תיקנו]?

הָכִי הָשְׁתָּא! בִּשְׁלָמָא הָתָם, מִדַּהֲוָה לֵיהּ לְמִיכְתַּב ״בְּנֵנוּ הוּא״ וּכְתִיב ״בְּנֵנוּ זֶה״ – שְׁמַע מִינָּהּ פְּרָט לְסוּמִין הוּא דַּאֲתָא.אֲבָל הָכָא – אִי לָאו ״בַּעֲבוּר זֶה״ מַאי לִכְתּוֹב? אֶלָּא: בַּעֲבוּר מַצָּה וּמָרוֹר הוּא דַּאֲתָא.

ודוחים: הכי השתא [כיצד אתה משווה]?! בשלמא התם [נניח שם] בענין בן סורר ומורה מדהוה ליה למיכתב [מכיון שהיה לו לכתוב] "בננו הוא", וכתיב [ונאמר] במקרא "בננו זה", שמע מינה [למד מכאן] שבא הדבר ללמד שהם צריכים להצביע עליו באצבע, ומכאן למדים: פרט לסומין הוא דאתא [שבא] הדיוק שבכתוב. אבל הכא אי לאו [כאן אם לא] היה נאמר "בעבור זה" מאי [מה] היה יכול לכתוב? אלא "בעבור זה" משמעו: בעבור מצה ומרור הוא דאתא

“לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּיבִים״,

שנינו במשנה: לפיכך אנחנו חייבין: