גמ׳ אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: זֹאת אוֹמֶרֶת מִצְוֹת צְרִיכוֹת כַּוָּונָה. כֵּיוָן דְּלָא בְּעִידַּן חִיּוּבָא דְּמָרוֹר הוּא דְּאָכֵיל לֵיהּ – בְּ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״ הוּא דְּאָכֵיל לֵיהּ, וְדִילְמָא לָא אִיכַּוַּון לְמָרוֹר – הִלְכָּךְ בָּעֵי לְמִהֲדַר לְאַטְבּוֹלֵי לְשֵׁם מָרוֹר. דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ מִצְוָה לָא בָּעֲיָא כַּוָּונָה – לָמָּה לָךְ תְּרֵי טִיבּוּלֵי? וְהָא טָבֵיל לֵיהּ חֲדָא זִימְנָא!

אמר ריש לקיש זאת אומרת מסדר הדברים האמור במשנה כי מצו‍ת צריכות כוונה כלומר, צריך אדם להתכוון בשעת עשיית המצוה שהוא עושה בכך את אותה מצוה ויוצא בכך ידי חובתו. ומכאן הראיה: כיון שאת החזרת בפעם הזו שלא בעידן חיובא דמרור הוא דאכיל ליה [בזמן חיובו של המרור הוא שאוכל אותה], אלא רק על ידי ברכת "בורא פרי האדמה" הוא דאכיל ליה [שאוכל אותה]. ודילמא [ושמא] לא איכוון [התכוון] לצאת ידי חובת מרור, הלכך בעי למהדר לאטבולי [לכן צריך לחזור ולהטבילו] לשם מרור. דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך לומר] כי מצוה לא בעיא [צריכה] כוונה, אם כן למה לך תרי טיבולי [שני טיבולים]? והא טביל ליה חדא זימנא [והרי כבר טבל פעם אחת]!

מִמַּאי? דִּילְמָא לְעוֹלָם מִצְוֹת אֵין צְרִיכוֹת כַּוָּונָה, וּדְקָאָמְרַתְּ תְּרֵי טִיבּוּלֵי לָמָּה לִי – כִּי הֵיכִי דְּלֶיהֱוֵי הֶיכֵּירָא לַתִּינוֹקוֹת.

ודוחים: ממאי [ממה] אתה מוכיח זאת? דילמא [שמא] תאמר: לעולם מצו‍ת אין צריכות כוונה. ודקאמרת [ומה שאמרת] תרי טיבולי [שני טיבולים] למה לי? יש להשיב: כי היכי דליהוי היכירא [כדי שיהיה היכר] שבפסח לתינוקות, לכך

וְכִי תֵּימָא: אִם כֵּן לִישְׁמְעִינַן שְׁאָר יְרָקוֹת – אִי אַשְׁמַעִינַן שְׁאָר יְרָקוֹת הֲוָה אָמִינָא: הֵיכָא דְּאִיכָּא שְׁאָר יְרָקוֹת הוּא דְּבָעֵינַן תְּרֵי טִיבּוּלֵי, אֲבָל חַזֶּרֶת לְחוּדָא – לָא בָּעֵי תְּרֵי טִיבּוּלֵי, קָמַשְׁמַע לָן דַּאֲפִילּוּ חַזֶּרֶת בָּעֵינַן תְּרֵי טִיבּוּלֵי, כִּי הֵיכִי דְּלֶיהֱוֵי בֵּיהּ הֶיכֵּירָא לַתִּינוֹקוֹת.

נוהגים במנהגים שונים ומוזרים כדי שישאלו התינוקות מה נשתנה ובכלל זה אף הטיבול הנוסף. וכי תימא [אם תאמר]: אם הטעם רק משום היכר אם כן לישמעינן [שישמיענו במשנה הלכה זו] גם בשאר ירקות ולא באכילת חזרת שלפני ושאחרי אכילת מצה? יש לומר כי אילו אשמעינן [היה משמיע לנו] שאר ירקות, הוה אמינא [הייתי אומר]: היכא דאיכא [מקום שיש] שאר ירקות הוא דבעינן תרי טיבולי [הוא שאנו צריכים בו שני טיבולים] לירקות האחרים וגם במיוחד למרור, אבל אם היתה לו חזרת לחודא [לבדה] לא בעי תרי טיבולי [אינו צריך שני טיבולים] ודיו בפעם אחת, לכן קמשמע לן [השמיע לנו] שאפילו אם יש לו חזרת בלבד בעינן תרי טיבולי [צריכים אנו שני טיבולים], כי היכי דליהוי ביה היכירא לתינוקות [כדי שיהיה בה היכר לתינוקות].

וְעוֹד תַּנְיָא: אֲכָלָן דְּמַאי יָצָא; אֲכָלָן בְּלֹא מִתְכַּוֵּין – יָצָא; אֲכָלָן לַחֲצָאִין – יָצָא

ועוד תניא [שנינו בברייתא]: אכלן את הירקות הללו של הפסח דמאי (שלא ידוע אם התעשרו כבר), כגון שקנה את הירקות מעם הארץ — יצא. אכלן בלא מתכוין — יצא. אכלן לחצאין תחילה חצי זית למרור והפסיק ואחר כך אכל חצי זית נוסף, גם אז — יצא.

וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִשְׁהֶא בֵּין אֲכִילָה לַחֲבֶירְתָּהּ יוֹתֵר מִכְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס.

ובלבד שלא ישהא בין אכילה של חצי כזית אחד לחבירתה יותר מכדי הזמן המספיק לאכילת פרס (חצי ככר לחם) שאז שוב אין אכילות מצטרפות. ומכאן מוכח שאף אם אכלן בלא כוונה יוצא, וקשה אם כן לריש לקיש!

תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף עַל פִּי שֶׁטִּיבֵּל בַּחֲזֶרֶת – מִצְוָה לְהָבִיא לְפָנָיו חֲזֶרֶת וַחֲרוֹסֶת וּשְׁנֵי תַבְשִׁילִין.

ומשיבים: תנאי היא [מחלוקת תנאים היא] בענין זה. דתניא [ששנויה ברייתא], ר' יוסי אומר: אף על פי שטיבל לפני האוכל בחזרת מצוה להביא לפניו חזרת וחרוסת ושני תבשילין, ולכאורה הטעם בזה הוא שמשום שלא כיוון באכילה הראשונה לכך צריך להביא לפניו פעם נוספת ובאכילה זו יכוון לשם מצוה.

וְאַכַּתִּי, מִמַּאי? דִּילְמָא קָסָבַר רַבִּי יוֹסֵי: מִצְוֹת אֵין צְרִיכוֹת כַּוָּונָה, וְהַאי דְּבָעֵינַן תְּרֵי טִיבּוּלֵי – כִּי הֵיכִי דְּתֶיהֱוֵי הֶיכֵּירָא לַתִּינוֹקוֹת – אִם כֵּן מַאי מִצְוָה?

ומקשים: ואכתי [ועדיין] גם לאחר הבאת מקור זה ממאי [ממה] אתה מסיק שר' יוסי סבור כן מפני שלדעתו מצוות צריכות כוונה? דילמא קסבר [שמא סבר] ר' יוסי מצו‍ת אין צריכות כוונה, והאי דבעינן תרי טיבולי כי היכי דתיהוי היכירא לתינוקות [ומה שאנו צריכים שני טיבולים כדי שיהיה היכר לתינוקות]. טענה זו דוחים: אם כן הוא מאי [מה לשון] "מצוה" יש בדבר זה שאמר כאן ר' יוסי, שהרי בהיכר לתינוקות עצמו אין משום מצוה, אלא ודאי המצוה היא מצות אכילת מרור עצמה ולכן צריך לחזור ולאכול מפני שמצוות צריכות כוונה.

מַאי שְׁנֵי תַבְשִׁילִין? אָמַר רַב הוּנָא: סִילְקָא וְאָרוּזָא. רָבָא הֲוָה מִיהֲדַר אַסִּילְקָא וְאָרוּזָא, הוֹאִיל וְנָפֵיק מִפּוּמֵיהּ דְּרַב הוּנָא.

שואלים: מאי [מה הם] שני תבשילין שהוזכרו במשנה? אמר רב הונא: כגון סילקא וארוזא [תרד ואורז]. מסופר: רבא הוה מיהדר אסילקא וארוזא [היה מחזר על תרד ואורז] לאכלם בליל פסח הואיל ונפיק מפומיה [ויצא מפיו] של רב הונא ואף שידע שלא התכון רב הונא דווקא לירקות אלה, מכל מקום רצה לקיים כלשון הרב בדיוק.

אָמַר רַב אַשִׁי: שְׁמַע מִינָּהּ דְּרַב הוּנָא: לֵית דְּחָיֵישׁ לְהָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי. דְּתַנְיָא, רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: אוֹרֶז מִין דָּגָן הוּא, וְחַיָּיבִין עַל חִימּוּצוֹ כָּרֵת, וְאָדָם יוֹצֵא בּוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח.

אמר רב אשי: שמע מינה [למד ממנה] מדברי רב הונא גם הלכה אחרת בדרך אגב, כי לית דחייש להא [אין מי שחושש לדבר זה] שאמר ר' יוחנן בן נורי. דתניא [שהרי שנינו בברייתא], ר' יוחנן בן נורי אומר: אורז מין דגן הוא לכל דבר וחייבין על חימוצו כרת בפסח ואדם יוצא בו ידי חובתו משום מצה אם שמרו מחימוץ בפסח. ולכן משמיע לנו רב הונא שאין חוששים לכך.

חִזְקִיָּה אָמַר: אֲפִילּוּ דָּג וּבֵיצָה שֶׁעָלָיו. רַב יוֹסֵף אָמַר: צָרִיךְ שְׁנֵי מִינֵי בָשָׂר, אֶחָד זֵכֶר לַפֶּסַח וְאֶחָד זֵכֶר לַחֲגִיגָה. רָבִינָא אָמַר: אֲפִילּוּ גַּרְמָא וּבִישּׁוּלָא.

חזקיה אמר: שני תבשילין אלה הם אפילו דג וביצה שהיו מורחים עליו לצורך טיגונו. ואילו רב יוסף אמר: צריך שני מיני בשר היו מביאים לפניו בליל הפסח, אחד זכר לקרבן הפסח, ואחד זכר לקרבן חגיגה הנאכלת עם הפסח. רבינא אמר: אפילו גרמא ובישולא [חתיכת בשר שעל העצם ורוטב שנתבשלה בו], הרי הם נחשבים כשני תבשילין.

פְּשִׁיטָא, הֵיכָא דְּאִיכָּא שְׁאָר יְרָקוֹת – מְבָרֵךְ אַשְּׁאָר יְרָקוֹת בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה וְאָכֵיל, וַהֲדַר מְבָרֵךְ ״עַל אֲכִילַת מָרוֹר״ וְאָכֵיל.

לענין דין ירקות מבררים: פשיטא [פשוט ברור לנו], היכא דאיכא [היכן שיש] שאר ירקות חוץ ממרור מברך בטיבול ראשון אשאר ירקות "בורא פרי האדמה" ומכווין לפטור בברכה זו אף את המרור שייאכל מאוחר יותר ואכיל [ואוכל] מהם, והדר [ואחר כך] בטיבול שני מברך על החזרת "על אכילת מרור" ואכיל [ואוכל] ממנו.

הֵיכָא דְּלֵיכָּא אֶלָּא חַסָּא, מַאי? אָמַר רַב הוּנָא: מְבָרֵךְ מֵעִיקָּרָא אַמָּרוֹר ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״ וְאָכֵיל, וּלְבַסּוֹף מְבָרֵךְ עֲלֵיהּ עַל אֲכִילַת מָרוֹר וְאָכֵיל.

אולם היכא דליכא אלא חסא מאי [היכן שאין אלא חזרת מה דינו]? כיצד ומתי עליו לברך? אמר רב הונא: מברך מעיקרא אמרור [מברך מתחילה על המרור] "בורא פרי האדמה" ואכיל [ואוכל] ולבסוף לאחר המצה מברך עליה [עליו] "על אכילת מרור" ואכיל [ואוכל].