הַאי מַאן דִּמְפַנֵּי אַגִּירְדָּא דְּדִיקְלָא – אַחֲדָא לֵיהּ לְדִידֵיהּ רוּחַ פַּלְגָּא. וְהַאי מַאן דְּמַצְלֵי רֵישֵׁיהּ אַגִּירְדָּא דְּדִיקְלָא – אַחֲדָא לֵיהּ רוּחַ צְרָדָא. הַאי מַאן דְּפָסְעִי אַדִּיקְלָא, אִי מִיקְטַל – קָטֵיל; אִי אִיעֲקַר – מִיעֲקַר וּמָיֵית. הָנֵי מִילֵּי, דְּלָא מַנַּח כַּרְעֵיהּ עִילָוֵיהּ, אֲבָל מַנַּח כַּרְעֵיהּ עִילָּוֵיהּ – לֵית לָן בָּהּ.

האי מאן דמפני אגירדא דדיקלא [מי שנפנה לצרכיו על גדם של דקל] — אחדא ליה לדידיה רוח פלגא [אוחזת אותו רוח מחלה]. והאי מאן דמצלי רישיה אגירדא דדיקלא [מי שמניח ראשו על גדם של דקל] — אחדא ליה רוח צרדא [אוחזת אותו רוח של כאב חצי הראש] (מיגרנה). האי מאן דפסעי אדיקלא [מי שפוסע על דקל], אי מיקטל [אם נקצץ הדקל] — קטיל [יהרג]. אי איעקר [אם נעקר הדקל] — הרי גם הוא מיעקר ומיית [יעקר וימות]. ומעירים: הני מילי [דברים אלה] אמורים באופן שלא מנח כרעיה עילויה [מניח רגליו עליו], אבל אם מנח כרעיה עילויה — [מניח רגליו עליו] לית לן בה [אין לנו בה] חשש.

חֲמִשָּׁה טוּלֵּי הָוֵי; טוּלָּא דְּדִיקְלָא יְחִידָא, טוּלָּא דְּכַנְדָּא, טוּלָּא דְּפִרְחָא, טוּלָּא דִּזְרַדְתָּא. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אַף טוּלָּא דְּאַרְבָּא, וְטוּלָּא דַּעֲרַבְתָּא. כְּלָלָא דְּמִילְּתָא: כָּל דְּנָפֵישׁ עַנְפֵיהּ קָשֵׁי טוּלֵּיהּ

עוד אמרו בענין הצל: חמשה מיני טולי הוי [צל מסוכנים הם]: טולא דדיקלא יחידא [צל דקל יחיד], טולא דכנדא [צל האילן הקרוי כנדא], טולא דפרחא [צל הצלף], טולא [צל] האילן ששמו זרדתא. איכא דאמרי [יש אומרים]: אף טולא דארבא, וטולא דערבתא [צל של אניה וצל של ערבה]. כללא דמילתא [כללו של דבר]: כל אילן דנפיש ענפיה [שמרובים ענפיו] — קשי טוליה [קשה מסוכן להיות בצילו],

וְכָל דְּקָשֵׁי סִילְוֵיהּ – קָשֵׁי טוּלֵּיהּ לְבַר מִכְּרוֹ מָשָׁא, אַף עַל גַּב דְּקָשֵׁי סִילְוֵיהּ – לָא קָשֵׁי טוּלֵּיהּ, דַּאֲמָרָה לָהּ שִׁידָא לִבְרָהּ: פִּירְחֵי נַפְשִׁיךְ מִכְּרוֹ מָשָׁא, דְּאִיהוּ הוּא דְּקָטֵיל לַאֲבוּךְ, וְקָטֵיל לְדִידֵיהּ. אָמַר רַב אַשִׁי: חָזֵינָא לְרַב כָּהֲנָא דְּפָרֵישׁ מִכּוּלְּהוּ טוּלֵּי.

וכל אילן דקשי סילויה [שקשה העץ שלו] — קשי טוליה [קשה הצל שלו], לבר [מחוץ] לעץ הקרוי מכרו משא, אף על גב דקשי סילויה לא קשי טוליה [אף על פי שקשה עצו לא קשה צלו], דאמרה לה שידא לברה [שאמרה לה השידה לבנה] פירחי נפשיך מכרו משא, דאיהו הוא דקטיל לאבוך, וקטיל לדידיה [עזבי את העץ כרו משא משום שהוא זה שהרג את אביך והרג את עצמו] שאילן זה מזיק לשדים. אמר רב אשי: חזינא לרב כהנא דפריש מכולהו טולי [ראיתי את רב כהנא שהיה פורש מכל מיני צל].

בֵּי פִּרְחֵי – רוּחֵי; דְּבֵי זְרַדְתָּא – שִׁידָא; דְּבֵי אִיגְרֵי – רִישְׁפֵי. לְמַאי נָפְקָא מִינָּהּ? לְקָמֵיעָא.

ומעירים: בי פרחי [מזיקים הנמצאים ליד הצלף] נקראים — רוחי. דבי זרדתא [אלה שליד הזרדים] קרואים — שידא [שדים] דבי איגרי [אלה המצויים בגגות] קרויים — רישפי [רשפים]. ושואלים: למאי נפקא מינה [למה, מה יוצא מכאן, למעשה]? — לענין קמיעא [קמיע] אם כותבים קמיע למי שניזוק באחד מהם צריך לדעת מה שם המזיק שהזיקו.

דְּבֵי פִּרְחֵי בְּרִיָּה שֶׁאֵין לָהּ עֵינַיִם. לְמַאי נָפְקָא מִינָּהּ? לְגַזּוֹזֵי לָהּ. זִימְנָא חֲדָא הֲוָה אָזֵיל צוּרְבָא מֵרַבָּנַן לְאַפְנוֹיֵי לְבֵי פִּרְחֵי. שְׁמַע דְּקָא אֲתָא עִילָּוֵיהּ, וְגָזֵי לָהּ. כִּי אֲזַלָא – חַבְּקֵיהּ לְדִיקְלָא; צָוַוח דִּיקְלָא וּפָקְעָה הִיא.

ומעירים: דבי פרחי — [המזיק שנמצא ליד הצלף] הוא בריה שאין לה עינים. למאי נפקא מינה — [למה, מה יוצא מכאן למעשה] — לענין לגזוזי לה [בריחה ממנה]. מסופר: זימנא חדא הוה אזיל צורבא מרבנן לאפנויי לבי פרחי [פעם אחת הלך תלמיד חכם אחד להפנות לצרכיו ליד הצלף] שמע דקא אתא עילויה, וגזי לה [שמע שהמזיק בא עליו וברח ממנו]. כי אזלא [כאשר הלכה הרוח הרעה] חבקיה לדיקלא [החזיק בדקל] ונתקל בו המזיק — צווח דיקלא [יבש הדקל] ופקעה היא המזקת.

פִּרְחָא דְּבֵי זְרַדְתָּא – שֵׁידֵי. הָא זְרַדְתָּא דִּסְמִיכָה לְמָתָא – לָא פְּחָתָא מִשִּׁיתִּין שֵׁידֵי. לְמַאי נָפְקָא מִינָּהּ? לְמִיכְתַּב לָהּ קָמֵיעָא.

פרחא דבי זרדתא [אותם המזיקים הנמצאים בזרדים] — קרויים שידי [שדים] ומעירים: הא זרדתא דסמיכה למתא [אותו זרד שסמוך לעיר] — לא פחתא משיתין שידי [אינו מכיל פחות מששים שדים]. ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מסיפור זה]? ומשיבים: למיכתב לה קמיעא [לכתוב לה קמיע למספר זה].

הַהוּא בַּר קַשָּׁא דְּמָתָא דְּאָזֵיל וְקָאֵי גַבֵּי זְרַדְתָּא דַּהֲוָה סְמִיךְ לְמָתָא. עָלוּ בֵּיהּ שִׁיתִּין שֵׁידֵי וְאִיסְתַּכַּן. אֲתָא לְהַהוּא מֵרַבָּנַן דְּלָא יָדַע דִּזְרַדְתָּא דְּשִׁיתִּין שֵׁידֵי הִיא, כָּתַב לָהּ קָמֵיעַ לַחֲדָא שִׁידָא. שְׁמַע דְּתָלוּ חִינְגָּא בְּגַוֵּויהּ, וְקָא מַשְׁרוּ הָכִי: סוּדָרֵיהּ דְּמָר כִּי צוּרְבָא מֵרַבָּנַן, בָּדֵיקְנָא בֵּיהּ בְּמָר דְּלָא יָדַע בָּרוּךְ. אֲתָא הַהוּא מֵרַבָּנַן דְּיָדַע דִּזְרַדְתָּא שִׁיתִּין שֵׁידֵי הֲוָה, כָּתַב לָהּ קָמֵיעָא דְּשִׁיתִּין שֵׁידֵי. שָׁמַע דְּקָא אָמְרוּ: פַּנּוּ מָנַיְיכוּ מֵהָכָא.

כמסופר: ההוא בר קשא דמתא דאזיל וקאי גבי זרדתא, דהוה סמיך למתא [אותו מושל העיר שהיה הולך ועומד ליד אילן הזרדתא שהיה סמוך לעיר], עלו ביה שיתין שידי ואיסתכן [עלו עליו ששים שדים והסתכן]. אתא לההוא מרבנן דלא ידע דזרדתא דשיתין שידי היא, כתב לה קמיע לחדא שידא [בא לתלמיד חכם אחד שלא ידע שזרדתא כזו של ששים שדים היא, וכתב לו קמיע לשד אחד]. אותו אדם שמע דתלו חינגא בגויה, וקא משרו הכי [כאילו עושים חגיגה בתוכו ושרים השדים כך]: סודריה דמר כי צורבא מרבנן [סודרו של אדוני כמו של תלמיד חכם], בדיקנא ביה במר דלא ידע [בדקנו את אדוני ואינו יודע] להגיד "ברוך" ברכה על לבישת הסודר, שהיו השדים מלעיגים שתלמיד חכם זה אינו יודע כיצד לכתוב בקמיע. אתא ההוא מרבנן דידע דזרדתא שיתין שידי הוה [בא אחד החכמים שידע שזרדתא היא בת ששים שדים] וכתב לה קמיעא דשיתין שידי [קמיע של ששים שדים], שמע דקא אמרו [שמע שאומרים]: פנו מנייכו מהכא [פנו את חפציכם מכאן].

קֶטֶב מְרִירִי, תְּרֵי קִטְבֵּי הָווּ, חַד מִקַּמֵּי טִיהֲרָא וְחַד מִבָּתַר טִיהֲרָא. דְּמִקַּמֵּי טִיהֲרָא – קֶטֶב מְרִירִי שְׁמוֹ, וּמִיחֲזִי בֵּי כַּדָּא דְּכַמְכָּא, וַהֲדַר בֵּיהּ בַּחֲשָׁא. דְּבָתַר טִיהֲרָא – ״קֶטֶב יָשׁוּד צָהֳרַיִם״ שְּׁמוֹ, וּמִיחֲזִי בֵּי קַרְנָא דְּעִיזָּא, וַהֲדַר בֵּיהּ כְּנַפְיָא.

ועוד בעניני מזיקים: קטב מרירי, הנזכר במקרא — תרי קטבי הוו [שני מיני קטב היו], חד מקמי טיהרא, וחד מבתר טיהרא [אחד הבא לפני הצהרים ואחד אחר הצהרים] דמקמי טיהרא [זה שלפני צהרים] — "קטב מרירי" שמו ומיחזי בי כדא דכמכא והדר ביה בחשא [והוא נראה בכד של כותח שהולך ומתגלגל בתוכו]. ואילו של בתר טיהרא — "קטב ישוד צהרים" שמו, ומיחזי בי קרנא דעיזא והדר ביה כנפיא [ונראה בתוך קרן העז ומתגלגל בו כמו נפה].

אַבַּיֵי הֲוָה שָׁקֵיל וְאָזֵיל, וְאָזֵיל רַב פַּפָּא מִימִינֵיהּ וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ מִשְּׂמָאלֵיהּ. חַזְיֵיהּ לְהַהוּא קֶטֶב מְרִירִי דְּקָא אָתֵי לְאַפֵּיהּ דִּשְׂמָאלֵיהּ, אֲהַדְרָא לְרַב פַּפָּא לִשְׂמָאלֵיהּ, וּלְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לִימִינֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא: אֲנָא מַאי שְׁנָא דְּלֹא חָשַׁשׁ לִי? אֲמַר לֵיהּ: אַתְּ שַׁעְתָּא קָיְימַת לָךְ.

מסופר: אביי הוה שקיל ואזיל [היה הולך] ברחוב, ואזיל [והיה הולך] רב פפא מימיניה [מימינו] ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע משמאליה [משמאלו]. חזייה לההוא קטב מרירי דקא אתי לאפיה דשמאליה [ראה את אותו קטב מרירי שהוא בא לפניו לצד שמאלו] אהדרא [החזיר] לרב פפא לשמאליה [לשמאלו], ולרב הונא בריה דרב יהושע לימיניה [לימינו] אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: אנא מאי שנא [אני במה שונה אני] שלא חשש לי רבי שאנזק? אמר ליה [לו] אביי: את שעתא קיימת לך [אתה השעה עומדת לך] שעשיר ובן מזל אתה, ומן הסתם לך לא יזיקו.

מֵחַד בְּתַמּוּז עַד שִׁיתְסַר בֵּיהּ – וַדַּאי שְׁכִיחִי; מִכָּאן וְאֵילָךְ – סָפֵק שְׁכִיחִי סָפֵק לָא שְׁכִיחִי. וּמִשְׁתַּכְּחִי בְּטוּלֵּי דְּחַצָבָא דְּלָא חָצֵב גַּרְמִידָא, וּבְטוּלֵּי דְּצַפְרָא וּפַנְיָא דְּלָא הָוֵי גַּרְמִידָא, וְעִיקָּר בְּטוּלֵּי דְּבֵית הַכִּסֵּא.

ומעירים: מחד בתמוז עד שיתסר ביה [מאחד בתמוז עד ששה עשר בו] — ודאי שכיחי [מצויים הם] המזיקים הללו, מכאן ואילך — ספק שכיחי [מצויים] ספק לא שכיחי [אינם מצויים]. ומשתכחי בטולי דחצבא דלא חצב גרמידא [ונמצאים בצילו של חצב שלא גדל אמה] ובטולי דצפרא ופניא דלא הוי גרמידא [ובצל חפצים בשעות בוקר וערב שלא היה אורכו אמה] ועיקר בטולי דבית הכסא [ועיקרם בצל בית הכסא].

אָמַר רַב יוֹסֵף: הָנֵי תְּלָת מִילֵּי יָהֵיב אַרְבּונָא לִנְהורָא: מַן דְּסָרֵיק רֵישֵׁיהּ יָבֵשׁ, וּמַן דְּשָׁתֵי טִיף טִיף, וּמַן דְּסַיֵּים מְסָנֵי אַדְּמַיְּיתְנֵיהּ כַּרְעָא.

אמר רב יוסף: הני תלת מילי יהיב ארבונא לנהורא [שלושה דברים אלה גורמים עוורון למאור העינים]: מן דסריק רישיה יבש [מי שסורק את ראשו כשהוא יבש], ומן דשתי טיף טיף [ומי ששותה מן היין המטפטף מן החבית], ומן דסיים מסני אדמייתניה כרעא [ומי שנועל מנעלים כשרגליו לחות לאחר רחיצתן].

תְּלַאי בְּבֵיתָא – קָשֵׁי לַעֲנִיּוּתָא, כִּדְאָמְרִי אֱינָשֵׁי: תְּלָא סִילְתָא – תְּלָא מְזוֹנֵיהּ. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא רִיפְתָּא, אֲבָל בִּישְׂרָא וְכַוְורֵי – לֵית לָן בָּהּ, אוֹרְחֵיהּ הִיא. פַּארֵּי בְּבֵיתָא קָשֵׁי לַעֲנִיּוּתָא. נְשׁוֹרָא בְּבֵיתָא – קָשֵׁי לַעֲנִיּוּתָא. בְּלֵילֵי שַׁבָּתוֹת וּבְלֵילֵי רְבִיעִית – שָׁרוּ מַזִּיקִין עִילָּוֵיהּ.

אם דבר מאכל תלאי בביתא [תלוי בביתו] — הרי זה קשי לעניותא [קשה כלומר שגורם לעניות]. כדאמרי אינשי [כמו שאומרים בני אדם] בפתגם מקובל: תלא סילתא [תולה את הסל] — תלא מזוניה [תולה את מזונותיו], כלומר, מאבד אותם. ולא אמרן אלא ריפתא [ולא אמרנו דבר זה אלא שתולה לחם] אבל אם תולה בישרא וכוורי [בשר ודגים] — לית לן בה [אין לנו בהם] חשש, משום שאורחיה היא [דרכם היא] שתולים אותם. פארי בביתא [מורסן בבית] — קשי לעניותא [קשה לעניות]. נשורא בביתא [פירורי לחם בבית] — קשי לעניותא [קשים לעניות]. ואם היו אלה מפוזרים בבית בלילי שבתות ובלילי רביעית שאז המזיקים מצויים בהם — שרו [שורים] המזיקין עילויה [עליהם].

אִיסָרָא דִּמְזוֹנֵי נָקִיד שְׁמֵיהּ, אִיסָרָא דַּעֲנִיּוּתָא נָבָל שְׁמֵיהּ. צָעָא אַפּוּמָא דְּחַצְבָּא – קָשֵׁי לַעֲנִיּוּתָא. מַאן דְּשָׁתֵי מַיָּא בְּצָעֵי – קָשֵׁי לִבְרוֹקַתִּי; דְּאָכֵיל תַּחְלֵי וְלָא מָשֵׁי יְדֵיהּ – מִפְחִיד תְּלָתִין יוֹמִין.

איסרא דמזוני נקיד שמיה [השר הממונה על המזונות נקיד שמו], כלומר נקי ומקפיד על נקיות. איסרא דעניותא נבל שמיה [שר הממונה על העניות נבל שמו] ולכן במקום שיש לכלוך השר הממונה על המזונות אינו מצוי ואילו שר העניות נהנה להיות בו. צעא אפומא דחצבא [צלחת שמניחים על פי הכד] — קשי לעניותא [קשה ועלולה להביא עניות]. מאן דשתי מיא בצעי [מי ששותה מים בצלחת] — קשי לברוקתי [קשה לכאב העינים]. דאכיל תחלי ולא משי ידיה [מי שאוכל שחליים ואינו נוטל ידיו] — מפחיד תלתין יומין [מפחד שלושים ימים].