אִיבַּדּוּר תַּבְלוּנַיְיכִי, פַּרְחָא זִיקָא לְמוּרִיקָא חַדְתָּא דְּנָקְטִיתוּ נָשִׁים כַּשְׁפָנִיּוֹת. אַדְחָנַנִי וְחָנַנְכִי לָא אָתִיתִי לְגוֹ. הָשְׁתָּא דְּאָתֵיתִי לְגוֹ – קַרְחֲנַנִי וְחָנַנְכִי.

איבדור תבלונייכי [התפזרו תבלינים שלכן] המשמשים לכשפים, פרחא זיקא למוריקא חדתא דנקטיתו [נשא הרוח את הכרכום החדש שאתן מחזיקות] נשים כשפניות כדי לכשף בו, אדחנני וחננכי [עד שחסו עלי מן השמים וחסתן עלי] לא אתיתי לגו [הייתי מגיע לכאן], השתא דאתיתי לגו קרחנני וחננכי [כיון שהגעתי לכאן נתקררו רחמיכן עלי ותהא לכן חנינה]

בְּמַעַרְבָא לָא קָפְדִי אַזּוּגֵי. רַב דִּימִי מִנְּהַרְדְּעָא קָפֵיד אֲפִילּוּ אַרוּשְׁמָא דְּחָבִיתָא. הֲוָה עוּבְדָּא וּפָקַע חָבִיתָא. כְּלָלָא דְּמִילְּתָא: כָּל דְּקָפֵיד – קָפְדִי בַּהֲדֵיהּ; וּדְלָא קָפֵיד לָא קָפְדִי בַּהֲדֵיהּ. וּמִיהוּ, לְמֵיחַשׁ מִיבָּעֵי.

. בענין זוגות אמרו, כי במערבא [בארץ ישראל] לא קפדי אזוגי [היו מקפידים על זוגות] ולא היו חוששים כלל לכך. רב דימי מנהרדעא קפיד [היה מקפיד] בזוגות אפילו ארושמא דחביתא [על סימנים שהיו מסמנים על החבית] שלא יעשו סימנים בזוגות. מסופר: הוה עובדא ופקע חביתא [היה מעשה ופקעה החבית] שהיה בה סימון כזה של זוגות. ומסכמים: כללא דמילתא, כל דקפיד — קפדי בהדיה [כללו של דבר: כל שמקפיד על זוגות — מקפידים המזיקים עליו], ודלא קפיד לא קפדי בהדיה [ומי שאינו מקפיד אין מקפידים עליו]. ומעירים: ומיהו למיחש מיבעי [ומכל מקום, לחשוש צריך] שלא יסכן עצמו ולא יעשה כן לכתחילה.

כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אֲמַר: שְׁתֵּי בֵיצִים וּשְׁתֵּי אֱגוֹזִין, שְׁתֵּי קִישּׁוּאִין וְדָבָר אַחֵר – הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. וּמִסְתַּפְּקָא לְהוּ לְרַבָּנַן מַאי נִיהוּ דָּבָר אַחֵר, וְגַזוּר רַבָּנַן בְּכוּלְּהוּ זוּגֵי מִשּׁוּם דָּבָר אַחֵר.

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר: שתי ביצים, ושתי אגוזין, שתי קישואין ועוד דבר אחר — הלכה למשה מסיני כלומר מסורת היא שהם מזיקים בזוגות. ואולם מסתפקא להו לרבנן מאי ניהו [והיה מסופק להם לחכמים מהו אותו] דבר אחר שלא נתפרש, וגזור רבנן בכולהו זוגי [ולפיכך גזרו חכמים לחשוש בכל הזוגות], משום אותו דבר אחר.

וְהָא דַּאֲמַרַן: עֲשָׂרָה תְּמַנְיָא שִׁיתָּא אַרְבָּעָה אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם זוּגֵי – לָא אֲמַרַן אֶלָּא לְעִנְיָן מַזִּיקִין, אֲבָל לְעִנְיַן כְּשָׁפִים – אֲפִילּוּ טוּבָא נַמִי חָיְישִׁינַן.

ומעירים: והא דאמרן [וזה שאמרנו] קודם עשרה, תמניא, שיתא [שמונה, ששה], ארבעה, שכל אלו אין בהן משום זוגי [זוגות] לא אמרן [אמרנו] זאת אלא לענין מזיקין שאינם מזיקים בשל זוגות אלה. אבל לענין כשפים אפילו טובא נמי חיישינן [ביותר ממספר זה גם כן חוששים אנו], שמי שעשה דבר בזוגות (אף בעשרה, שמונה, ששה וארבעה) —

כִּי הָא דְּהַהוּא גַּבְרָא דְּגִרְשָׁהּ לִדְבֵיתְהוּ. (אָזֵיל) אִינְּסַבָּה לְחַנוּאָה. כָּל יוֹמָא הֲוָה אָזֵיל וּשָׁתֵי חַמְרָא, הֲוָה קָא עָבְדָא לֵיהּ כְּשָׁפִים וְלָא קָא מְהַנְּיָא לָהּ בֵּיהּ, מִשּׁוּם דַּהֲוָה מִזְדַּהַר בְּנַפְשֵׁיהּ בְּזוּגָא.

כשפים יכולים לחול עליו. כי הא דההוא גברא דגרשה לדביתהו אזיל אינסבה לחנואה [כמו זה שאירע, אדם אחד שגרש את אשתו, הלכה היא והתחתנה עם החנוני] שהיה מוכר בין השאר יין בחנותו, כל יומא הוה אזיל ושתי חמרא [יום היה הולך ושותה יין] באותו מקום הוה קא עבדא ליה [היתה עושה לו] כשפים, ולא קא מהניא לה ביה [היתה מועילה לו להזיקו] משום דהוה מזדהר בנפשיה בזוגא [שהיה נזהר בעצמו מזוגות].

יוֹמָא חַד אִשְׁתֵּי טוּבָא וְלָא הֲוָה יָדַע כַּמָּה שָׁתֵי. עַד שִׁיתְסַר – הֲוָה צָיֵיל וְאִיזְדַּהַר בְּנַפְשֵׁיהּ; מִכָּאן וְאֵילָךְ לָא הֲוָה צָיֵיל וְלָא אִיזְדַּהַר בְּנַפְשֵׁיהּ. אַפִּיקְתֵּיהּ בְּזוּגָא. כִּי הֲוָה אָזֵיל, גַּס בֵּיהּ הַהוּא טַיָּיעָא. אֲמַר לֵיהּ: גַּבְרָא קְטִילָא הוּא דְּאָזֵיל הָכָא. אָזֵיל, חַבְּקֵיהּ לְדִיקְלָא. צְוַוח דִּיקְלָא וּפָקַע הוּא.

יומא חד אשתי טובא [יום אחד שתה הרבה] ולא הוה ידע [היה יודע] כמה שתי [הוא שותה]. עד שיתסר הוה צייל ואיזדהר בנפשיה [שש עשרה כוסות היתה דעתו צלולה והיה נזהר בעצמו], מכאן ואילך לא הוה צייל [היה צלול] ולא איזדהר בנפשיה [נזהר בעצמו], ואפיקתיה בזוגא [והוציאה אותו בזוגות] גרמה שיצא לאחר ששתה מספר זוגי של כוסות. כי הוה אזיל, גס ביה ההוא טייעא [כשהלך ברחוב פגש בו ערבי אחד], אמר ליה [לו]: גברא קטילא [אדם הרוג] הוא דאזיל הכא [זה שהולך כאן], שראה שכשפים שולטים בו. אזיל חבקיה לדיקלא [הלך ומרוב בהלה חבק דקל להשען בו] צווח דיקלא [יבש הדקל] מכוח הכישוף ופקע הוא.

אָמַר רַב עֲוִירָא: קְעָרוֹת וְכִכָּרוֹת אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם זוּגוֹת. כְּלָלָא דְּמִילְּתָא: כָּל שֶׁגְּמָרוֹ בִּידֵי אָדָם – אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם זוּגוֹת. גְּמָרוֹ בִּידֵי שָׁמַיִם, בְּמִילֵּי מִינֵי דְּמֵיכַל – חָיְישִׁינַן.

אמר רב עוירא: האוכל משתי קערות או שאוכל שני ככרות לחם אין בהם משום זוגות. וביתר הרחבה: כללא דמילתא [כללו של דבר]: כל שגמרו בידי אדם בין שהוא כלי או מאכל מתוקן אין בהן משום זוגות. אם גמרו בידי שמים — במילי מיני דמיכל חיישינן [בדברים שהם מיני מאכל חוששים אנו].

חֲנוּת – אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם זוּגוֹת. נִמְלַךְ – אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם זוּגוֹת. אוֹרֵחַ – אֵין בּוֹ מִשּׁוּם זוּגוֹת. אִשָּׁה – אֵין בָּהּ מִשּׁוּם זוּגוֹת. וְאִי אִשָּׁה חֲשׁוּבָה – חָיְישִׁינַן.

ועוד, חנות כלומר האוכל או שותה בחנות — אין בהן משום חשש זוגות, שאין זו דרך קביעות. נמלך לאחר שאכל או שתה מספר שאינו זוגי להוסיף עוד אחת אבל לא נתכוון מתחילה לזוגות — אין בהם משום זוגות. אורח השותה, או האוכל בבית של אחר — אין בו משום זוגות, שהרי לא הוא קובע מה ישתה אלא בעלי הבית. אשה — אין בה (באכילתה, או בשתייתה) משום חשש זוגות שאין המזיקים מקפידים. ואי [ואם] אשה חשובה היא — חיישינן [חוששים אנו].

אָמַר רַב חִינָּנָא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: אִיסְפַּרְגּוּס מִצְטָרֵף לְטוֹבָה, וְאֵין מִצְטָרֵף לְרָעָה.

אמר רב חיננא בריה [בנו] של רב יהושע: איספרגוס (משקה העשוי מיין מבוסם בתבלינים) והיו רגילים לשתותו בבוקר — מצטרף לטובה כדי להוציא מכלל זוגות אם מספר הכוסות בלעדיו זוגי, ואין מצטרף לרעה כשמספר הכוסות בלעדיו אינו זוגי.

אָמַר רָבִינָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: זוּגֵי לְחוּמְרָא, וְאָמְרִי לֵיהּ: זוּגֵי לְקוּלָּא. אָמַר רַב יוֹסֵף: תְּרֵי דְּחַמְרָא וְחַד דְּשִׁיכְרָא – לֹא מִצְטָרֵף; תְּרֵי דְּשִׁיכְרָא וְחַד דְּחַמְרָא – מִצְטָרֵף.

אמר רבינא משמיה [משמו] של רבא: זוגי — לחומרא [להחמיר], כלומר, אם ספק בידו אם גמר בזוגות ישתה כוס נוספת. ואמרי ליה [ויש אומרים]: זוגי [זוגות] — לקולא [להקל], שלא יוסיף עוד, שמא על ידי כך ימצא שותה בזוגות. אמר רב יוסף: תרי דחמרא וחד דשיכרא [שתי כוסות של יין וכוס אחת של שיכר] — לא מצטרף, תרי דשיכרא וחד דחמרא [שתי כוסות של שיכר ואחת של יין] — מצטרף.

וְסִימָנֵיךְ: זֶה הַכְּלָל כָּל הַמְחוּבָּר לוֹ מִן הֶחָמוּר מִמֶּנּוּ – טָמֵא; מִן הַקַּל מִמֶּנּוּ – טָהוֹר.

וסימניך לזכור את הדבר, המשנה בדיני טומאה שנאמר בה, זה הכלל: כל המחובר לו מן החמור ממנו — טמא, ואם מחובר לו מן הקל ממנו — טהור, שאם חיבר לדבר המקבל טומאה רק בשיעור גדול (והוא לכן "קל") דבר המקבל טומאה אף בשיעור קטן (שהוא "חמור") — הריהם יחד מצטרפים לשיעור הגדול. ואף כאן, כיון שיין חמור, כלומר חשוב מן השיכר, הריהו מצטרף לשיכר ולא להיפך.

אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַב: תְּרֵי קַמָּא תַּכָּא וְחַד אַתַּכָּא – מִצְטָרְפִי; חַד מִקַּמֵּי תַּכָּא וּתְרֵי אַתַּכָּא – לֹא מִצְטָרְפִין.

אמר רב נחמן אמר רב: תרי קמא תכא וחד אתכא — מצטרפי [שתי כוסות לפני שמביאים את השולחן לאכול, ואחד על השולחן — מצטרפות] לכך שלא ייחשבו כזוגות, אבל חד מקמי תכא ותרי אתכא [אחת לפני השולחן ושתים על השולחן] — לא מצטרפין [מצטרפות], ואלו שעל השולחן נחשבות כזוגות.

מַתְקִיף לָהּ רַב מְשַׁרְשִׁיָּא: אַטּוּ אֲנַן לְתַקּוֹנֵי תַּכָּא קָא בָּעֵינַן? לְתַקּוֹנֵי גַּבְרָא בָּעֵינַן, וְגַבְרָא קָא מִיתְקַן וְקָאֵי!

מתקיף לה [מקשה על כך] רב משרשיא: אטו אנן לתקוני תכא קא בעינן [וכי אנחנו לתקן את השולחן אנחנו צריכים]? לתקוני גברא בעינן [לתקן את האיש אנו צריכים], כדי שישתה, וגברא קא מיתקן וקאי [והאדם מתוקן ועומד] שהרי שתה שלוש כוסות.

(אֶלָּא אָמַר רַב מְשַׁרְשִׁיָּא:) דְּכוּלֵּי עָלְמָא תְּרֵי אַתַּכָּא וְחַד לְבָתַר תַּכָּא – לָא מִצְטָרְפִי. כִּי הַהִיא מַעֲשֶׂה דְּרַבָּה בַּר נַחֲמָנִי.

אלא אמר רב משרשייא: דכולי עלמא תרי אתכא וחד לבתר תכא [לדעת הכל, שתים על השולחן ואחת לאחר השולחן] — לא מצטרפי [מצטרפות]. כי ההיא [כאותו] מעשה שהיה אצל רבה בר נחמני ( ב"מ פו, א ), באדם ששתה זוגות וניזק, שאמר רבה שישתה כוס שלישית אבל הורה להחזיר את השולחן ושישתה לידו, משמע שבלא זה אינן מצטרפות.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כָּל הַמָּזוּג מִצְטָרֵף,

אמר רב יהודה אמר שמואל: כל מין משקה שהוא מזוג — מצטרף למנין,