שֶׁאַף הֵן הָיוּ בְּאוֹתוֹ הַנֵּס.

שאף הן היו באותו הנס של יציאת מצרים ולכן אף הן חייבות לשמוח בו.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אַרְבָּעָה כּוֹסוֹת הַלָּלוּ צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא בָּהֶן כְּדֵי מְזִיגַת כּוֹס יָפֶה. שְׁתָאָן חַי – יָצָא; שְּׁתָאָן בְּבַת אַחַת – יָצָא, הִשְׁקָה מֵהֶן לְבָנָיו וְלִבְנֵי בֵיתוֹ – יָצָא.

אמר רב יהודה אמר שמואל: ארבעה כוסות הללו צריך שיהא בהן יין חי כדי מזיגת כוס יפה שלא היה נהוג לשתות יין חי, אלא היו נוהגים למוזגו במים ובדרך כלל בכמות של פי שלוש ממנו. אם שתאן חי (יין שאינו מזוג) — יצא. שתאן בבת אחת שמזג לפני שתייתו את כל ארבעת הכוסות לכוס אחת גדולה וממנה שתה בפעם אחת — יצא. השקה מהן לבניו ולבני ביתו — יצא. ומבררים את הדינים הללו לפרטיהם.

״שְּׁתָאָן חַי – יָצָא״. אָמַר רָבָא: יְדֵי יַיִן יָצָא, יְדֵי חֵירוּת לֹא יָצָא.

נאמר בברייתא: שתאן לארבע כוסות מיין חי — יצא. אמר רבא: ידי חובת שתיית יין שתיקנו חכמים ארבע כוסות — יצא, אבל ידי חירות לקיים שתייתו בדרך חירות, כיציאת מצרים, בשלמות — לא יצא, שאין בן חורין ומפונק שותה יין חי.

״שְׁתָאָן בְּבַת אַחַת״, רַב אָמַר: יְדֵי יַיִן – יָצָא, יְדֵי אַרְבָּעָה כּוֹסוֹת – לֹא יָצָא. הִשְׁקָה מֵהֶן לְבָנָיו וְלִבְנֵי בֵיתוֹ – יָצָא. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: וְהוּא דְּאִשְׁתֵּי רוּבָּא דְּכָסָא.

עוד נאמר בברייתא: שתאן בבת אחת, רב אמר: ידי יין יצא שקיים מצות שמחה ביום טוב אבל ידי ארבעה כוסות לא יצא, שצריך לשתות ארבע כוסות כל אחת לעצמה. עוד נאמר בברייתא: השקה מהן לבניו ולבני ביתו — יצא, אמר רב נחמן בר יצחק: והוא דאשתי [והוא ששתה הוא עצמו] רובא דכסא [את רוב הכוס].

מֵיתִיבִי: אַרְבָּעָה כּוֹסוֹת הַלָּלוּ צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא בָּהֶן כְּדֵי רְבִיעִית, אֶחָד חַי וְאֶחָד מָזוּג, אֶחָד חָדָשׁ וְאֶחָד יָשָׁן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא בּוֹ טַעַם וּמַרְאֵה יַיִן. קָתָנֵי מִיהַת: כְּדֵי רְבִיעִית, וְאַתְּ אָמַרְתְּ כּוֹס יָפֶה!

מיתיבי [מקשים] מברייתא על דברי רב יהודה: ארבעה כוסות הללו צריך שיהא בהן כדי רביעית, אחד יין חי ואחד יין מזוג, אחד יין חדש ואחד יין ישן. ר' יהודה אומר: צריך שיהא בו גם טעם גם מראה יין. קתני מיהת [שנינו על כל פנים] ששיעור הכוסות הוא כדי רביעית, ואת אמרת [ואתה אמרת] כוס יפה לכל אחד!

אָמְרִי: אִידִי וְאִידִי חַד שִׁיעוּרָא הוּא. מַאי ״כְּדֵי מְזִיגַת כּוֹס יָפֶה״ דְּקָאָמַר – לְכָל חַד וְחַד, דְּהָוֵי לְהוּ כּוּלְּהוּ רְבִיעִית.

ומשיבים: אידי ואידי חד שיעורא הוא [זה וזה שיעור אחד הוא], מאי [מהו] "כדי מזיגת כוס יפה" דקאמר [שאמר] רב יהודה, הכוונה — לכל חד וחד [לכל אחד ואחד] מן הכוסות ואם כן הוי להו כולהו רביעית [הרי הן כולן יחד שיעור של רביעית יין חי], שהרי לפי נוהג המזיגה, רבע מתכולת הכוס היתה מיין חי ולפי חשבון זה סכום ארבע רביעיות כוס בת רביעית הלוג — הרי זה רביעית.

״רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא בּוֹ טַעַם וּמַרְאֶה״. אָמַר רָבָא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה – דִּכְתִיב: ״אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם״.

בברייתא שנינו עוד כי ר' יהודה אומר: צריך שיהא בו טעם ומראה. אמר רבא: מאי טעמא [מה טעמו] של ר' יהודה — דכתיב [שנאמר]: "אל תרא יין כי יתאדם" (משלי כג, לא), הרי שביין יש חשיבות לא רק בטעם אלא גם במראה.

תָּנוּ רַבָּנַן: הַכֹּל חַיָּיבִין בְּאַרְבָּעָה כּוֹסוֹת הַלָּלוּ, אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים, וְאֶחָד תִּינוֹקוֹת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: וְכִי מַה תּוֹעֶלֶת יֵשׁ לְתִינוֹקוֹת בְּיַיִן? אֶלָּא, מְחַלְּקִין לָהֶן

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: הכל חייבין בארבעה כוסות הללו, אחד אנשים, ואחד נשים, ואחד תינוקות, אמר ר' יהודה: וכי מה תועלת יש לתינוקות ביין? והא אינם נהנים ממנו! אלא מחלקין להן