קִידּוּשׁ הַיּוֹם – מִפְּנֵי שֶׁקִּידּוּשׁ הַיּוֹם קוֹדֶם לִכְבוֹד יוֹם (וּכְבוֹד לַיְלָה). וְאִם אִיתָא – לִישְׁבְּקֵיהּ עַד לְמָחָר, וְלִיעֲבֵיד בֵּיהּ תַּרְתֵּי! אֲמַר לֵיהּ: חֲבִיבָה מִצְוָה בִּשְׁעָתָהּ.

קידוש היום בכניסת השבת, מפני שקידוש היום קודם בחשיבות לכבוד יום וכבוד לילה. ואם איתא [יש] בסיס לדעתך שאפשר להשלים את קידוש היום במשך כל יום השבת — לישבקיה [שיניח] את הכוס עד למחר, וליעביד ביה תרתי [ויעשה בה שני דברים] שיעשה קידוש של שבת, וגם יכבד בו את יום השבת בשתיית יין! אמר ליה [לו]: חביבה מצוה בשעתה, ואם יכול אדם לקיים מצוה מיד בשעה שנתחייב בה ראוי לו לחבבה ולהקדימה.

וּמִי אָמְרִינַן חֲבִיבָה מִצְוָה בִּשְׁעָתָהּ? וְהָא תַּנְיָא: הַנִּכְנָס לְבֵיתוֹ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת – מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן, וְעַל הַמָּאוֹר, וְעַל הַבְּשָׂמִים, וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר הַבְדָּלָה עַל הַכּוֹס. וְאִם אֵין לוֹ אֶלָּא כּוֹס אֶחָד – מַנִּיחוֹ עַד לְאַחַר הַמָּזוֹן, וּמְשַׁלְשְׁלָן כּוּלָּן לְאַחֲרָיו. וְלָא אָמְרִינַן חֲבִיבָה מִצְוָה בִּשְׁעָתָהּ!

ומקשים: ומי אמרינן [והאם אומרים אנו] שחביבה מצוה בשעתה? והא תניא [והרי שנויה ברייתא]: הנכנס לביתו במוצאי שבת — מברך על היין ועל המאור ועל הבשמים ואחר כך אומר הבדלה על הכוס. ואם אין לו אלא כוס אחד של יין ורוצה לאכול ולברך ברכת המזון על היין מניחו עד לאחר המזון ומשלשלן כולן, הן ברכת המזון והן ברכות ההבדלה, לאחריו לאחר ברכת המזון ומכאן נלמד כי לא אמרינן [אומרים אנו] במקרה כזה חביבה מצוה בשעתה, שיעשה מיד הבדלה ולא ימתין לסיים סעודתו ולברך ברכת המזון על היין!

אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא לָא חַכִּימָאָה אֲנָא, וְלָא חוֹזָאָה אֲנָא, וְלָא יְחִידָאָה אֲנָא, אֶלָּא גְּמַרְנָא וְסַדַּרְנָא אֲנָא, וְכֵן מוֹרִין בְּבֵי מִדְרְשָׁא כְּוָותִי – שָׁאנֵי לָן בֵּין עַיּוֹלֵי יוֹמָא לְאַפּוֹקֵי יוֹמָא. עַיּוֹלֵי יוֹמָא – כָּל כַּמָּה דְּמַקְדְּמִינַן לֵיהּ עֲדִיף, וּמְחַבְּבִינַן לֵיהּ. אַפּוֹקֵי יוֹמָא – מְאַחֲרִינַן לֵיהּ, כִּי הֵיכִי דְּלָא לֶיהֱוֵי עֲלַן כְּטוּנָא.

אמר ליה [לו] בענוה: אנא לא חכימאה אנא, ולא חוזאה אנא, ולא יחידאה אנא, אלא גמרנא וסדרנא אנא, וכן מורין בבי מדרשא כוותי [אני לא חכם אני, ולא מגיד אני, ולא "יחיד" חשוב אני, אלא שונה אני ומסדר אני דברי הלכה, וכן מורים בבית המדרש כמותי]: שאני לן בין עיולי יומא לאפוקי יומא [שונה לנו להלכה בין הכנסת היום, השבת, להוצאת היום]. וטעם הדבר: עיולי יומא [בכניסת היום] כל כמה דמקדמינן ליה [שמקדימים אנו אותו בקידוש] עדיף, ומחבבינן ליה [ומחבבים אנו אותו] על ידי כך, ומראים שחפצנו בו. אפוקי יומא [הוצאת היום] — מאחרינן ליה, כי היכי [מאחרים אנו אותה, כדי] שלא ליהוי עלן כטונא [יהיה יום השבת נראה עלינו כמשא] שאני שמחים לפורקו מעלינו.

שְׁמַע מִינָּהּ מִיהָא מַתְנִיתִא תַּמְנֵי; שְׁמַע מִינָּהּ: הַמַּבְדִּיל בַּתְּפִלָּה צָרִיךְ שֶׁיַּבְדִּיל עַל הַכּוֹס.

ומעירים: שמע מינה [יכול אתה ללמוד ממנה] מיהא מתניתא [מברייתא זו] שהבאנו תמני [שמונה דברים] ומפרטים: שמע מינה [למד ממנה] מתוך מה שנאמר שהנכנס לביתו במוצאי שבת מברך על היין... ואחר כך אומר הבדלה, והרי מן הסתם כבר הבדיל ב"אתה חוננתנו", אלא ודאי שגם המבדיל בתפלה אף על פי שאמר בה "אתה חוננתנו" צריך שיבדיל שנית על הכוס.

וּשְׁמַע מִינָּהּ: בְּרָכָה טְעוּנָה כּוֹס. וּשְׁמַע מִינָּהּ: כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה צָרִיךְ שִׁיעוּר.

ושמע מינה [ולמד ממנה] ממה שנאמר "המברך על היין": ברכה, ברכת המזון, טעונה כוס. ושמע מינה [ולמד ממנה]: כוס של ברכה צריך שיעור, שאם לא כן היה יכול להבדיל, ולהשאיר מעט לצורך הברכה.

וּשְׁמַע מִינָּהּ: הַמְבָרֵךְ צָרִיךְ שֶׁיִּטְעוֹם. וּשְׁמַע מִינָּהּ: טְעָמוֹ פְּגָמוֹ, וּשְׁמַע מִינָּהּ: טָעַם מַבְדִּיל.

ושמע מינה [ולמד ממנה]: המברך ברכה כל שהיא צריך שיטעום ממה שמברך עליו, שאם לא כן הרי יכול לומר ברכת המזון על הכוס ולא לטעום ממנה ולאחר מכן יבדיל על אותה כוס. ושמע מינה [ולמד ממנה]: אם טעמו את הכוס — פגמו ושוב אינו ראוי לברכה. ושמע מינה [ולמד ממנה]: גם אם טעם משהו אחרי יציאת השבת מבדיל בכל זאת, ואין אומרים שכיון שאכל אינו צריך לעשות עוד הבדלה.