שֶׁרִאשׁוֹן רִאשׁוֹן נִפְסָק. שַׁפִּיר קָאָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן לְרַבִּי יְהוּדָה! רַבִּי יְהוּדָה לְטַעְמֵיהּ, דַּאֲמַר אֵין דָּם מְבַטֵּל דָּם.

שראשון ראשון (כל טיפה וטיפה) יוצאת כנפסק (נפרדת) מהטיפה שקדמה לה, שאין זה דם הזב בקילוח. ומשום כך, אפילו היה רוב היוצא לאחר מיתה — הרי זה דם טהור. שהרי מתחילה נפל לתוך הגומה דם טהור (הדם שיצא ממנו בחייו), וכל טיפה וטיפה שנפלה לאחר מכן לתוך הגומה מתבטלת בדם הנמצא בגומה. ומקשים: שפיר קאמרי ליה רבנן [יפה אמרו לו חכמים] לר' יהודה, ומה משיב הוא על דבריהם? ומשיבים: ר' יהודה הולך לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שכך אומר ר' יהודה שאין דם מבטל דם.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: צָלוּב עַל הָעֵץ, שֶׁדָּמוֹ שׁוֹתֵת לָאָרֶץ, וְנִמְצָא תַּחְתָּיו רְבִיעִית דָּם – טָמֵא. רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר טִפָּה שֶׁל מִיתָה עוֹמֶדֶת לוֹ עַל גַּב הָעֵץ.

ומביאים עוד, ר' שמעון אומר: האדם הצלוב על העץ, ומת בצליבתו, שדמו אינו נוטף תחתיו אלא שותת בקילוח רצוף לארץ, ונמצא תחתיו רביעית דם — הרי זה דם טמא. ר' יהודה מטהר, וטעמו: שכן אני אומר כי טפה של דם שיצאה לאחר מיתה עומדת לו על גב העץ, ואילו רביעית הדם שתחת הצלוב יצאה ממנו בעודו חי.

וְרַבִּי יְהוּדָה נֵימָא אִיהוּ לְנַפְשֵׁיהּ: שֶׁאֲנִי אוֹמֵר טִפָּה שֶׁל מִיתָה עוֹמֶדֶת עַל גַּב הַמִּטָּה! שָׁאנֵי בַּמִּטָּה דִּמְחַלְחֲלָה.

ומקשים על דברי ר' יהודה: ור' יהודה שאמר כן במחלוקתו עם ר' שמעון נימא איהו לנפשיה [שיאמר כן לעצמו], שגם בהרוג המוטל במיטה ודמו מטפטף לגומה, שאמר שהוא טמא (מפני שהטיפה של מיתה מעורבת בו, כמובא בעמוד הקודם), יאמר שהריהו דם טהור, מפני "שאני אומר כי טפה של מיתה עומדת על גב המטה"! ומשיבים: ר' יהודה אומר כן רק בעץ התליה, ולא בהרוג המוטל במיטה, כי שאני [שונה] הוא ההרוג המוטל במטה — דמחלחלה [שמחלחלת] המיטה את הדם הנשפך עליה, מה שאין כן בעץ.

מתני׳ בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים: הַיּוֹשֶׁבֶת עַל דָּם טָהוֹר – הָיְתָה מְעָרָה מַיִם לַפֶּסַח.

בראשונה היו חכמים אומרים כי האשה שילדה ועברו עליה ימי טומאה (שבעה לבן, וארבעה עשר לבת), וטבלה, והריהי מעתה יושבת על דם טהור, שאף שמותרת בימים אלה לשמש עם בעלה, הריהי נחשבת כטבול יום שלא העריב שמשו (הנחשב שני לטומאה, ועושה שלישי בתרומה), היתה מערה (שופכת) מים מהכלי שבידה לצורך הדחתו של קרבן הפסח. כיון שאין היא נוגעת אלא בכלי, ולא במימיו, וכלל הוא שאין השני לטומאה מטמא את הכלי. ואולם במים עצמם לא תגע (אף שחולין הם, ואין טבול יום פוסל את החולין), שכן מים אלה הריהם חולין שנעשו על טהרת הקודש, שהריהם באים לקרבן הפסח.

חָזְרוּ לוֹמַר: הֲרֵי הִיא כְּמַגַּע טְמֵא מֵת לְקָדָשִׁים – כְּדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אַף כִּטְמֵא מֵת.

ברם חזרו חכמים לומר בדינה של היושבת על דמי טהרה שהרי היא כמגע (כדינו של הנוגע) בטמא מת, שהוא ראשון לטומאה המטמא אף כלים, לענין קדשים. ואולם לענין החולין (ואף החולין שנעשו על טהרת הקודש, שאינם קודש ממש), כמים אלה שמדיחים בהם את קרבן הפסח — הריהי מותרת לא רק לערות מים מהכלי שבידה על הקרבן, אלא אף לגעת בהם עצמם. שכן הריהי נחשבת כשני לטומאה, ואין שני עושה שלישי בחולין, אלה כדברי בית הלל. בית שמאי אומרים: אף כטמא מת היא נחשבת בימי טהרתה, ולכך הריהי כאב הטומאה, ומטמאת את הכלי שמערה בו מים לקרבן הפסח, ואסורה בכך.

גמ׳ מְעָרָה – אִין, נוֹגַעַת – לָא, אַלְמָא: חוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ – כְּקֹדֶשׁ דָּמוּ.

ומבררים את דברי משנתנו: בתחילה שנינו בה שהיושבת בימי טהרה מערה מים מהכלי שבידה על קרבן פסח. ויש לדייק: לערות מים מן הכלי — אין [כן] מותרת היא, ואולם נוגעת במים עצמם — לא. ומכאן נסיק, אלמא [הרי איפוא] שחולין שנעשו על טהרת הקדש, דוגמת מים אלה שנעשו בטהרת הקודש, לצורך הדחת קרבן הפסח — כקדש דמו [דומים, נחשבים].

אֵימָא סֵיפָא: חָזְרוּ לוֹמַר הֲרֵי הִיא כְּמַגַּע טְמֵא מֵת לְקָדָשִׁים, לְקָדָשִׁים – אִין, לְחוּלִּין – לָא, אַלְמָא: חוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ לָאו כְּקֹדֶשׁ דָּמוּ!

ומעתה אימא סיפא [אמור את סוף המשנה]: חזרו לומר שהרי היא כמגע טמא מת לקדשים שהוא ראשון לטומאה, ומכאן יש לדייק: דווקא לענין קדשים עצמם — אין [כן] נחשבת היא כראשון לטומאה, ואולם לחולין כמים אלה שמדיחים בהם את קרבן הפסח — לא נחשבת היא כשני לטומאה, ולכך מותרת היא אף בנגיעה במים עצמם. ומכאן נסיק, אלמא [הרי איפוא] שחולין שנעשו על טהרת הקדש — לאו [לא] כקדש דמו [דומים, נחשבים]. ומסבירים:

מַתְנִיתִין מַנִּי – אַבָּא שָׁאוּל הִיא, דְּתַנְיָא, אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: טְבוּל יוֹם תְּחִילָּה לַקֹּדֶשׁ, לְטַמֵּא שְׁנַיִם, וְלִפְסוֹל אֶחָד.

מתניתין מני [משנתנו שהחמירה בדינו של טבול יום שהריהו כראשון לטומאה, כשיטת מי היא]? — כשיטת התנא אבא שאול היא, דתניא [שכן שנויה ברייתא], אבא שאול אומר: טבול יום נחשב כתחילה (ראשון) לטומאה, לענין בשר הקדש, שבנגיעתו בקודש הריהו מטמא אותו ועושה אותו שני לטומאה, ובכך יש בו לטמא שנים בקודש, את זה שהוא נגע בו (שנהיה שני לטומאה), וזה חוזר ומטמא את הקודש שנוגע בו והריהו שלישי לטומאה, ולפסול אחד. שהשלישי לטומאה אינו מטמא את הקודש שנגע בו (שיחשב זה "רביעי לטומאה", ויטמא אחרים) אלא שפוסל הוא אותו לעצמו.

מתני׳ וּמוֹדִים שֶׁהִיא אוֹכֶלֶת בְּמַעֲשֵׂר, וְקוֹצָה לָהּ חַלָּה, וּמַקֶּפֶת וְקוֹרָא לָהּ שֵׁם,

במשנה הקודמת שנינו שנחלקו בית שמאי ובית הלל בדרגת טומאתה של היושבת בימי טהרה לענין הקדשים, ומוסיפים עתה כי מודים בית שמאי לבית הלל שהיא אוכלת מלכתחילה במעשר, וכדינו של טבול יום, שמותר הוא באכילת מעשר וקוצה לה (חותכת מקצת בצק מן העיסה) להפרשת חלה, ומקפת (ומקרבת) את הכלי בו נמצאת חתיכת הבצק שנלקחה מן העיסה אל העיסה, ולאחר מכן היא קורא לה שם חלה, שאומרת שחתיכה זו מופרשת למצות חלה, ומעתה נקראת היא "חלה".

וְאִם נָפַל מֵרוּקָּהּ וּמִדַּם טָהֳרָה עַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה – שֶׁהוּא טָהוֹר.

ועוד מודים בית שמאי לבית הלל שאם נפל מרוקה של היושבת בימי טהרה, וכן אם נפל דם טהרה (הדם שרואה בימי טהרה, שנחשב הוא כדם טהור), על ככר של תרומה — שהוא טהור, ככל משקה (נוזל המופרש מן הגוף, כרוק, דם, מי רגלים ודמעות) היוצא מטבול יום, שהריהו טהור.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: צְרִיכָה טְבִילָה בָּאַחֲרוֹנָה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינָהּ צְרִיכָה טְבִילָה בָּאַחֲרוֹנָה.

ואולם עוד נחלקו בית שמאי ובית הלל בדינה של האשה שהשלימה את ימי טהרתה, לאחר לידת בן או בת, שבית שמאי אומרים כי אין די בטבילה לפני שהחלה במנין ימי טהרתה, כדי להתירה להיכנס למקדש ובאכילת תרומה (אם כהנת היא), אלא צריכה טבילה אף באחרונה בתום ימי טהרתה, ואילו בית הלל אומרים שהריהי סומכת על הטבילה שטבלה לפני שהחלה במנין ימי טהרתה, ולפיכך היא אינה צריכה שוב לטבילה באחרונה.

גמ׳ דַּאֲמַר מָר: טָבַל וְעָלָה – אוֹכֵל בְּמַעֲשֵׂר.

שנינו במשנתנו שאף לדעת בית שמאי האשה בימי טהרה רשאית לאכול במעשר. ומסבירים את טעם הדבר: שכן אמר מר [החכם, בברייתא] בדינו של טבול יום, שלאחר שטבל ועלה מן הטבילה — הריהו אוכל במעשר, אף שלא העריב עדיין שמשו. ואף היולדת היושבת בימי טהרתה, כיון שדינה כטבול יום מותרת במעשר.

״וְקוֹצָה לָהּ חַלָּה״. חוּלִּין הַטְּבוּלִין לְחַלָּה – לָאו כַּחַלָּה דָּמוּ.

ועוד שנינו במשנתנו כי הריהי קוצה לה חלה, ואינה מטמאה את העיסה בכך. ומסבירים: שכן חולין הטבולין (שבכלל "טבל" הם, האסורים באכילה, ומשום שעדיין לא תוקנו בהפרשה הראויה), וכגון עיסה זו שנלקח ממנה מקצת הבצק לצורך הפרשת חלה ממנה — לאו [לא] כחלה דמו [נחשבים] הם, ואינם כקדשים הנטמאים על ידי האשה בימי טהרה.

״וּמַקֶּפֶת״. דַּאֲמַר מָר: מִצְוָה לִתְרוֹם מִן הַמּוּקָּף.

עוד שנינו בדרך הפרשת החלה, שלאחר שנתנה את חתיכת הבצק שהפרישה מן העיסה בתוך כלי, הריהי מקפת (מקרבת) את הכלי שבו בצק זה אל העיסה. ומסבירים: שכן אמר מר [החכם, בברייתא] כי מצוה לתרום (להפריש תרומות ומעשרות, וכיוצא בזה הפרשת חלה) מן הדבר המוקף (הסמוך).

״וְקוֹרָא לָהּ שֵׁם״. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא נִגְזוֹר דִּלְמָא אָתֵי לְמִנְגַּע בָּהּ מֵאַבְּרַאי – קָא מַשְׁמַע לָן.

עוד שנינו בדרך הפרשת החלה, שלאחר שהניחה את מקצת הבצק בתוך כלי הסמוך לעיסה הריהי קורא לה שם. ומסבירים כי היה צורך לתנא להשמיענו כן, שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] שנגזור בה לאסור עליה לקרוא שם לחלה, מפני החשש דלמא אתי למנגע [שמא בתוך כך תבוא לגעת] בה מאבראי [מבחוץ], ותטמא בכך את החלה — לכך קא משמע לן [הוא, התנא, משמיע לנו] שאין חוששים לכך.

״וְאִם נָפַל מֵרוּקָּהּ״. דִּתְנַן: מַשְׁקֵה טְבוּל יוֹם (מַשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מִמֶּנּוּ) כַּמַּשְׁקִין הַנּוֹגֵעַ בָּהֶם, וְאֵלּוּ וָאֵלּוּ אֵינָן מְטַמְּאִין, חוּץ מִמַּשְׁקֵה הַזָּב – שֶׁהוּא אַב הַטּוּמְאָה.

עוד שנינו במשנתנו כי מודים בית שמאי לבית הלל שאם נפל מרוקה או מדם טהרתה של היושבת בימי טהרה על ככר של תרומה, שלא נטמא הככר בכך. ומסבירים: דתנן [שכן שנינו במשנה] כי כל משקה (נוזל המופרש מן הגוף, כרוק, דם, מי רגלים ודמעות) של טבול יום (משקין היוצאין ממנו), דינם כדין המשקין שטבול יום נוגע בהם. ואלו ואלו, הן המשקים היוצאים ממנו והן המשקים שנגע בהם, אינן מטמאין, שכן הריהם חולין, ואין טבול יום מטמא את החולין (מאחר שאין הוא אלא שני לטומאה, ואין שני עושה שלישי בחולין). ומסייגים: חוץ ממשקה היוצא מן הזב — שהוא אב הטומאה, והריהו מטמא.

״בֵּית שַׁמַּאי״. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אֲמַר רַב קְטִינָא: טְבוּל יוֹם אָרוֹךְ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.

עוד שנינו במשנתנו כי נחלקו בית שמאי ובית הלל אם זו שהשלימה את מנין ימי טהרתה נצרכת לשוב ולטבול על מנת שתוכל להיכנס למקדש או לאכול בתרומה (אם כהנת היא). שלדעת בית שמאי הריהי צריכה לשוב ולטבול, ולדעת בית הלל אין היא נזקקת לכך. ושואלים: מאי בינייהו [מה ביניהם, במה נחלקו]? אמר רב קטינא: בדינו של טבול יום שעבר זמן ארוך מזמן שטבל הוא שאיכא בינייהו [יש ביניהם], שלדעת בית שמאי, כיון שעבר זמן רב מאז שטבלה (שלושים ושלושה ימים ביולדת זכר, וששים ושישה ימים ביולדת נקבה), אין היא יכולה לסמוך על טבילה זו, ולדעת בית הלל הריהי סומכת עליה.

מתני׳ הָרוֹאָה יוֹם אַחַד עָשָׂר, וְטָבְלָה לָעֶרֶב וּמְשַׁמְּשָׁה

האשה הרואה דם ביום האחד עשר (שהוא סוף תקופת ימי זיבה), ואינה מותרת לשמש עם בעלה, אלא לאחר שתשמור יום אחד בטהרה (כ"שומרת יום כנגד יום"), והיא לא נהגה כן, אלא טבלה לערב (ליל היום השנים עשר) ומשמשה (ושימשה) עם בעלה.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמֵר: מְטַמְּאִין מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, וְחַיָּיבִין בְּקָרְבָּן.

בית שמאי אומר: מאחר ולא שמרה יום כנגד יום — הריהי נחשבת כזבה, ולכך היא ובעלה (כדין הבועל את הזבה) מטמאין את המשכב ששכבו עליו ואת המושב שישבו עליו, לטמא את האוכלים והמשקים שנגעו בהם. וחייבין הם בקרבן חטאת, כדין בעילת זבה.