שְׁחִיטָתוֹ בַּצָּפוֹן, וְטָעוּן מַתְּנַת בְּהוֹנוֹת, וּסְמִיכָה, וּנְסָכִים, וּתְנוּפָה, וְחָזֶה וְשׁוֹק, וְנֶאֱכָל לְזִכְרֵי כְהוּנָּה לְיוֹם וְלַיְלָה.

שתהא שחיטתו בצפון העזרה, כדין האשם, וטעון מתנת (נתינה) מדמו על בהונות המיטהר ועל אוזנו (יעוין ויקרא יד, יד), וסמיכה על ראש הקרבן, והבאת נסכים עם הקרבן, ותנופה (הנפה) של חזה ושוק כדין השלמים, ואולם דינו כדין האשם לענין שהריהו נאכל לזכרי כהונה למשך יום ולילה, ולא לשני ימים ולילה כדין השלמים.

וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים לְרַבִּי שִׁמְעוֹן, מִפְּנֵי שֶׁמֵּבִיא קֳדָשִׁים לְבֵית הַפְּסוּל!

ולא הודו לו חכמים לר' שמעון, בדינו של ספק מצורע, וטעם הדבר: מפני שבכך הריהו נמצא שמביא קדשים לבית הפסול. שהרי אפשר שקרבן זה הוא אמנם שלמים, הנאכלים לשני ימים ולילה. ועתה שנוהגים בקרבן זה כספק שלמים ספק אשם, ואין אוכלים אותו אלא ליום ולילה אחד בלבד (כדין האשם ולא כדין השלמים), נמצא שקרבן שלא נאכל באותו יום ולילה, מובל לשריפה כקדשים שנפסלו ("בית הפסול"). הרי איפוא, שאין להעמיד את הסברו של שמואל כשיטת ר' שמעון!

שְׁמוּאֵל סְבַר לָהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּחֲדָא, וּפָלֵיג עֲלֵיהּ בַּחֲדָא.

ומתרצים: אין זו קושיה, שכן אפשר לומר כי שמואל סבר לה [הריהו סבור] כשיטת ר' שמעון בחדא [בדבר אחד], ולענין זה שאין האשם קובע, ופליג עליה בחדא [והריהו חולק עליו בדבר אחד], לענין ההתנאה בקרבן.

שְׁלֹשָׁה דִּבְרֵי אַגָּדָה: כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר ״כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת״, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר ״כִּי חָפֵץ ה׳ לַהֲמִיתָם״! כָּאן – בְּעוֹשִׂין תְּשׁוּבָה, כָּאן – בְּשֶׁאֵין עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה.

ועוד שאלו חכמי אלכסנדריה את ר' יהושע בן חנניה שלשה דברים בדברי אגדה. האחד, כתוב אחד אומר בהנהגת הקדוש ברוך הוא "כי לא אחפץ במות המת" (יחזקאל יח, לב), ואילו כתוב אחד אודות בני עלי אשר לא שמעו לתוכחת אביהם אומר "כי חפץ ה' להמיתם" (שמואל א ב, כה)! השיב להם ר' יהושע: אין זו סתירה, שכן כאן בכתוב האומר שאין ה' חפץ במות המת — מדובר בחוטאים העושין תשובה, ואילו כאן בכתוב האומר שחפץ ה' במותם — מדובר בחוטאים שאין עושין תשובה.

כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר ״כִּי…לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד״, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר ״יִשָּׂא ה׳ פָּנָיו אֵלֶיךָ״! כָּאן – קוֹדֶם גְּזַר דִּין, כָּאן – לְאַחַר גְּזַר דִּין.

ועוד שאלו חכמי אלכסנדריה את ר' יהושע: כתוב אחד אומר בהנהגת הקדוש ברוך הוא "כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים האל הגדול הגבור והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד" (דברים י, יז), ואילו כתוב אחד הנאמר בברכת כהנים לבני ישראל אומר "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום" (במדבר ו, כו)! השיב להם ר' יהושע: אין זו סתירה, שכן כאן בכתוב האומר שיש נשיאת פנים לפני המקום — מדובר קודם גזר דין, ואילו כאן בכתוב האומר שאין נשיאת פנים לפניו — מדובר לאחר גזר דין.

כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר ״כִּי בָחַר ה׳ בְּצִיּוֹן״, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר ״כִּי עַל אַפִּי וְעַל חֲמָתִי הָיְתָה הָעִיר הַזֹּאת לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּנוּ אוֹתָהּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה״! כָּאן – קוֹדֶם שֶׁנָּשָׂא שְׁלֹמֹה אֶת בַּת פַּרְעֹה, כָּאן – לְאַחַר שֶׁנָּשָׂא שְׁלֹמֹה אֶת בַּת פַּרְעֹה.

ועוד שאלו את ר' יהושע: כתוב אחד אומר "כי בחר ה' בציון אוה למושב לו" (תהלים קלב, יג), ומשמע כי העיר ירושלים היא העיר הרצויה לפני הקדוש ברוך הוא, ואילו כתוב אחד אומר על ירושלים "כי על אפי ועל חמתי היתה העיר הזאת למן היום אשר בנו אותה עד היום הזה להסירה מעל פני" (ירמיה לב, לא)! והשיב להם ר' יהושע: כאן בכתוב האומר כי ירושלים היא העיר הרצויה לפניו — מדובר קודם שנשא שלמה את בת פרעה, ואילו כאן בכתוב האומר שיש בירושלים להכעסת הקדוש ברוך הוא — מדובר לאחר שנשא שלמה את בת פרעה.

שְׁלֹשָׁה דִּבְרֵי בוּרוֹת: אִשְׁתּוֹ שֶׁל לוֹט מַהוּ שֶׁתְּטַמֵּא? אָמַר לָהֶם: מֵת מְטַמֵּא, וְאֵין נְצִיב מֶלַח מְטַמֵּא.

ואף שלשה דברי בורות שאלו חכמי אלכסנדריה את ר' יהושע, ומפרטים: האחד, אשתו של לוט (שהיתה לנציב מלח, ככתוב בה "ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח", בראשית יט, כו), מהו דינה לענין שתטמא כאדם המת? אמר להם: דווקא האדם המת הוא המטמא, ואין נציב מלח (אף שהיה זה קודם לכן אדם חי) מטמא.

בֶּן שׁוּנַמִּית מַהוּ שֶׁיְּטַמֵּא? אָמַר לָהֶן: מֵת מְטַמֵּא, וְאֵין חַי מְטַמֵּא.

חזרו ושאלוהו: בן האשה השונמית (שהחיה אותו הנביא אלישע, כמובא במלכים ב ד, לג—לו), מהו דינו לענין שיטמא כאדם מת, לאחר ששב לחיים? אמר להן ר' יהושע: דווקא האדם המת הוא שמטמא, ואין אדם החי (אף שבשלב מסויים היה מת) מטמא.

מֵתִים לֶעָתִיד לָבֹא, צְרִיכִין הַזָּאָה שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי, אוֹ אֵין צְרִיכִין? אָמַר לָהֶן: לִכְשֶׁיִּחְיוּ, נֶחְכַּם לָהֶן. אִיכָּא דְּאָמְרִי: לִכְשֶׁיָּבֹא מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עִמָּהֶם.

ועוד שאלוהו בעניינם של המתים הקמים לתחיה לעתיד לבא, האם הם צריכין הזאה שלישי ושביעי, כדרך האדם הנטהר מטומאת מת (שהרי היו מתים בעצמם), או שאין הם צריכין הזאה לטהרם מטומאת מת? אמר להן: לכשיחיו — נחכם להן מהו דינם. איכא דאמרי [יש שאומרים] שכך אמר להם בתשובה לשאלתם זו: לכשיבא משה רבינו עמהם יאמר לנו מהו דינם של אלה.

שְׁלֹשָׁה דִּבְרֵי דֶרֶךְ אֶרֶץ: מַה יַּעֲשֶׂה אָדָם וְיֶחְכַּם? אָמַר לָהֶן: יַרְבֶּה בִּישִׁיבָה, וִימַעֵט בִּסְחוֹרָה. אָמְרוּ: הַרְבֵּה עָשׂוּ כֵּן, וְלֹא הוֹעִיל לָהֶם! אֶלָּא: יְבַקְּשׁוּ רַחֲמִים מִמִּי שֶׁהַחָכְמָה שֶׁלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי ה׳ יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה״.

וכן שאלו חכמי אלכסנדריה את ר' יהושע שלשה דברי דרך ארץ, ומפרטים: האחד, מה יעשה אדם ועל ידי כך ויחכם? אמר להן: ירבה בישיבה, וימעט בסחורה. אמרו לו בשאלה: והלא הרבה עשו כן, ולא הועיל להם! חזר ואמר להם ר' יהושע: אלא כן יעשו מבקשי החכמה, יבקשו רחמים (יבקשו בתפילה) מלפני מי שהחכמה שלו, שיעניק לו חכמה. שכן נאמר "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה" (משלי ב, ו).

תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה לַעֲבָדָיו, וּמְשַׁגֵּר לְאוֹהֲבָיו מִמַּה שֶּׁלְּפָנָיו.

ומביאים כי בענין זה תני [שנה] ר' חייא: משל למלך בשר ודם שעשה סעודה לעבדיו, שעבדיו אוכלים מהאוכל אשר לפניהם, ואולם המלך משגר (שולח) לאוהביו אוכל ממה שלפניו. וכן הוא בענין החכמה שהקדוש ברוך הוא נותן מחכמתו לאוהביו, שכן הוא בכתוב זה האומר "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה".

מַאי קָא מַשְׁמַע לָן? דְּהָא בְּלָא הָא, לָא סַגְיָא.

ושואלים: מאחר ודרך רכישת החכמה היא בתפילה מלפני ה', מאי קא משמע לן [מה הוא, ר' יהושע, משמיע לנו] בדבריו שאמר תחילה שהדרך לרכישת החכמה היא להרבות בישיבה ולמעט בסחורה? ומשיבים: ללמדנו, דהא [שזו, תפילה] בלא הא [זו, המרבה בישיבה וממעט בסחורה], לא סגיא [אינה מספיקה], שנצרך המבקש לחכמה לזה ולזה.

מַה יַּעֲשֶׂה אָדָם וְיִתְעַשֵּׁר? אָמַר לָהֶן: יַרְבֶּה בִּסְחוֹרָה, וְיִשָּׂא וְיִתֵּן בֶּאֱמוּנָה. אָמְרוּ לוֹ: הַרְבֵּה עָשׂוּ כֵּן וְלֹא הוֹעִילוּ! אֶלָּא: יְבַקֵּשׁ רַחֲמִים מִמִּי שֶׁהָעוֹשֶׁר שֶׁלּוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר ״לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב״.

ועוד שאלו אנשי אלכסנדריה את ר' יהושע: מה יעשה אדם ויתעשר? אמר להן: ירבה בסחורה, וישא ויתן באמונה. אמרו לו בשאלה: והלא הרבה עשו כן, ולא הועילו בכך להיות לעשירים! חזר ר' יהושע ואמר להם: אלא כך יעשה הרוצה להיות עשיר, יבקש רחמים בתפילה מלפני מי שהעושר שלו, שיעניק לו עושר, שכן נאמר "לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צבאות" (חגי ב, ח).

מַאי קָא מַשְׁמַע לָן? דְּהָא בְּלָא הָא לָא סַגִּי,

ושואלים: מאחר ודרך רכישת העושר היא בתפילה מלפני ה', מאי קא משמע לן [מה הוא, ר' יהושע, משמיע לנו] בדבריו שאמר בתחילה שהדרך לרכישת העושר היא להרבות בסחורה ולשאת ולתת באמונה? ומשיבים: ללמדנו, דהא [שזו, תפילה] בלא הא [זו, שירבה בסחורה וישא ויתן באמונה], לא סגי [אינה מספיקה], שנצרך המבקש עושר לזה ולזה.

מַה יַּעֲשֶׂה אָדָם וְיִהְיוּ לוֹ בָּנִים זְכָרִים? אָמַר לָהֶם: יִשָּׂא אִשָּׁה הַהוֹגֶנֶת לוֹ,

ועוד שאלו אנשי אלכסנדריה את ר' יהושע: מה יעשה אדם ויהיו לו בנים זכרים? אמר להם: ישא אשה ההוגנת לו,