אֲבָל הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

ואמר לו, כדרך הפתגם: אין בית הדין אומרים למי שלא ראה את החדש (מולד הירח) שיבא ויעיד על המולד, אלא אומרים כן רק למי שראהו. וכיון שאני שמעתי כן מרבותי לגבי ארבע הנשים הללו, אני רשאי להעיד, ואתה שלא שמעת אינך יכול להכחישני. ונמסר כי כל ימיו של ר' אליעזר, היו עושין (נוהגים) בהלכה זו כר' יהושע, ואולם לאחר פטירתו של ר' אליעזר, החזיר ר' יהושע את הדבר ליושנו, כפי קבלת

אֵיזוֹ הִיא בְּתוּלָה – כָּל שֶׁלֹּא רָאֲתָה דָּם מִיָּמֶיהָ, אַף עַל פִּי שֶׁנְּשׂוּאָה. מְעוּבֶּרֶת – מִשֶּׁיִּוָּדַע עוּבָּרָהּ. מֵנִיקָה – עַד שֶׁתִּגְמוֹל אֶת בְּנָהּ. נָתְנָה בְּנָהּ לְמֵנִיקָה, גְּמָלָתוֹ, אוֹ מֵת, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מְטַמְּאָה מֵעֵת לְעֵת, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: דַּיָּהּ שָׁעָתָהּ.

ר' אליעזר מרבותיו, שבכל אלו ארבע הנשים שראו דם, דיין שעתן. ושואלים: בחייו של ר' אליעזר מאי טעמא [מה טעם] לא עשו כשיטתו, והרי סבר ר' יהושע שהוא צודק? ומשיבים: משום שר' אליעזר שמותי הוא, שהיה נוטה לדעת בית שמאי, וסבר ר' יהושע: אי עבדינן כוותיה בחדא [אם נעשה כמותו בדבר אחד], יביא הדבר שמתוך טעות אף עבדינן כוותיה באחרנייתא [נעשה כמותו אף בהלכות אחרות], שבהן אין הלכה כמותו.

אֵיזוֹהִי זְקֵנָה – כָּל שֶׁעָבְרוּ עָלֶיהָ שָׁלֹשׁ עוֹנוֹת סָמוּךְ לְזִקְנָתָהּ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כָּל אִשָּׁה שֶׁעָבְרוּ עָלֶיהָ שָׁלֹשׁ עוֹנוֹת – דַּיָּהּ שָׁעָתָהּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מְעוּבֶּרֶת וּמֵנִיקָה שֶׁעָבְרוּ עֲלֵיהֶן שָׁלֹשׁ עוֹנוֹת – דַּיָּין שְׁעָתָן.

ומשום כבודו של ר' אליעזר שכך היא שיטתו, לא מצינן מחינן בהו [אין אנו יכולים למחות בהם], בנוהגים כך בשאר ההלכות. אבל לאחר פטירתו של ר' אליעזר, דמצינו מחינן בהו [שאנו יכולים למחות בהם] לבל ינהגו כמותו בדברים אחרים, אפשר להתיר להם לנהוג כר' אליעזר בהלכה זו, ועמד והחזיר את הדבר ליושנו, כפי ששמע ר' אליעזר מרבותיו.

וּבַמֶּה אָמַר דַּיָּהּ שָׁעָתָהּ – בִּרְאִיָּיה רִאשׁוֹנָה, אֲבָל בִּשְׁנִיָּה – מְטַמְּאָה מֵעֵת לְעֵת. וְאִם רָאֲתָה הָרִאשׁוֹנָה מֵאוֹנֶס – אַף הַשְּׁנִיָּה דַּיָּהּ שָׁעָתָהּ.

כיון שנאמרו אודות פסיקת הלכה כר' אליעזר מביאים עוד מה שאמר רב יהודה, אמר שמואל בענין זה: הלכה כר' אליעזר בארבע מחלוקות שנחלק עם חכמים. ואלו הן: חדא [אחת], זו דאמרן [שאמרנו] עתה, שנחלק עם ר' יהושע בענין ארבע נשים.

גמ׳ תַּנְיָא, אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: אַתָּה לֹא שָׁמַעְתָּ, אֲנִי שָׁמַעְתִּי. אַתָּה לֹא שָׁמַעְתָּ אֶלָּא אַחַת, וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי הַרְבֵּה.

ואידך [וההלכה האחרת], בדין האשה המקשה ללדת, ואגב כך זב ממנה דם ("דם קישוי"), כמה זמן תשפה (תנוח, תפסיק מקישוי הלידה) לפני לידתה ותהא נחשבת זבה אם תראה דם, ולא נאמר שהדם הזה הוא מחמת הלידה הקרובה? — אם היא נחה מקישוי מעת לעת (עשרים וארבע שעות), אלו דברי ר' אליעזר. ואילו ר' יהושע סבור שרק אם נחה מקישוי הלידה לילה שלם והיום שלאחריו, אז נחשבת היא כזבה. ונפסקה הלכה כדבריו של ר' אליעזר במחלוקתו זו.

אֵין אוֹמְרִים לְמִי שֶׁלֹּא רָאָה אֶת הַחֹדֶשׁ: יָבֹא וְיָעִיד, אֶלָּא לְמִי שֶׁרָאָהוּ. כָּל יָמָיו שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָיוּ עוֹשִׂין כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לְאַחַר פְּטִירָתוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הֶחֱזִיר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אֶת הַדָּבָר לְיוֹשְׁנוֹ.

ואידך [וההלכה האחרת] שבה נחלק ר' אליעזר והלכה כמותו, היא בדין הזב והזבה שצריכים לספור שבעה ימים נקיים (בלא ראייה), וצריכים לבדוק בכל יום מהימים הללו שהם נקיים, ואלה בדקו עצמן ביום הראשון משבעת הימים הללו, לאחר שנפסק הזוב, ומצאו שמקורם טהור (נקי), וכן בדקו עצמם ביום השביעי ומצאו טהור, ואולם בשאר הימים שבאמצע לא בדקו עצמם, מה דינם? ר' אליעזר אומר: כיון שבדקו עצמם ומצאו שהם נקיים, הרי אלו בחזקת טהרה אף לימים שלא בדקו בהם. ואילו ר' יהושע אומר: אין נחשב להן למנין שבעת ימי נקיות אלא שני ימים שבהם בדקו עצמם, יום הראשון ויום השביעי בלבד. ועליהם להשלים חמישה ימים של נקיות, שבהם יבדקו עצמם בכל יום.

כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּחַיָּיו מַאי טַעְמָא לָא? מִשּׁוּם דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שַׁמּוּתִי הוּא, וְסָבַר: אִי עָבְדִינַן כְּוָותֵיהּ בַּחֲדָא – עָבְדִינַן כְּוָותֵיהּ בַּאַחֲרַנַיְיתָא,

ואילו ר' עקיבא אומר שבמקרה זה אין להם לזב או לזבה אלא יום שביעי בלבד, שהרי יש לחשוש שמא לאחר שבדקו עצמם ביום הראשון, חזרו וראו זיבה (והתבטלה בכך ספירת יום הראשון), ויש לספור שבעה ימים מחדש. ותניא [ושנויה ברייתא] המכריעה להלכה בין שלש דעות אלו, ר' שמעון ור' יוסי אומרים: נראין דברי ר' אליעזר יותר מדברי ר' יהושע, ואף כי נראים דברי ר' עקיבא מדברי כולן, אבל הלכה כר' אליעזר.

וּמִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר לָא מָצֵינַן מָחֵינַן בְּהוּ. לְאַחַר פְּטִירָתוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּמָצִינוּ מָחֵינַן בְּהוּ, הֶחֱזִיר אֶת הַדָּבָר לְיוֹשְׁנוֹ.

ואידך [וההלכה האחרת] שבה נחלק ר' אליעזר עם חכמים והלכה כמותו, היא זו דתנן [ששנינו במשנה במסכת טהרות] לענין טומאת החלקים השונים שבכלים: אחורי (צידם החיצוני של) כלים שנטמאו בנגיעת משקין שנטמאו בשרץ באחוריהם, ר' אליעזר אומר: אחוריים אלה טמאים לענין שמטמאין את כל המשקין שיגעו בהם, ואולם אין הם פוסלין מאכילה את האוכלין. ומוסיפים בהסבר שיטת ר' אליעזר וביתר דיוק, מה שנאמר שאחוריים אלה מטמאין את המשקין, הכוונה היא: ואפילו היו משקים אלו של חולין. ומה שנאמר שאין אחוריים אלה פוסלין את האוכלין, הכוונה היא: ואפילו שהיו אוכלים אלה של תרומה. ואילו ר' יהושע נחלק עליו ואומר שאחוריים אלה מטמאין את כל המשקין וגם פוסלין את האוכלין של תרומה.

אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּאַרְבַּע. חֲדָא – דַּאֲמַרַן.

ואמר ר' יהושע בטעם שיטתו זו: קל וחומר הוא מדינו של טבול יום (טמא שטבל לטהרתו, וממתין להערב שמש), ובאופן זה: ומה טבול יום שאינו אלא שני לטומאה ואין הוא מטמא משקה חולין, שהרי טומאת משקים משני לטומאה מדברי חכמים היא, ולא גזרו חכמים בטבול יום טומאה זו, ובכל זאת הוא פוסל במגעו אוכלי (מאכלי) תרומה, שמשנגע בהם אסורים הם באכילה, אחורי כלים שדינם חמור, שהרי מטמא מקום האחוריים כל משקה ואפילו הוא של חולין, אינו דין שיהא גם פוסל אוכלי תרומה?

וְאִידָךְ: הַמַּקְשָׁה כַּמָּה תִּשָּׁפֶה וּתְהֵא זָבָה – מֵעֵת לְעֵת, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַהֲלָכָה כִּדְבָרָיו.

ושואלים: ור' אליעזר, הסבור שאין אחורי הכלי פוסל את האוכלים, מה הוא משיב על קל וחומר זה? — לדעתו אין לדון בזה במידת קל וחומר, שכן טומאת אחורי כלים הריהי דרבנן [מדברי סופרים], ואילו טומאת טבול יום הריהי דאורייתא [מן התורה], וכלל הוא כי על רבנן מדאורייתא לא עבדינן [דברי חכמים מדברי תורה אין עושים] קל וחומר. שכן שונים הם בגדרי דיניהם. דמדאורייתא [שכן מן התורה] אין אוכל מטמא כלי, וכן אין משקה מטמא כלי,

וְאִידָךְ: הַזָּב וְהַזָּבָה שֶׁבָּדְקוּ עַצְמָן יוֹם רִאשׁוֹן – וּמָצְאוּ טָהוֹר, יוֹם שְׁבִיעִי – וּמָצְאוּ טָהוֹר, וּשְׁאָר הַיָּמִים לֹא בָּדְקוּ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הֲרֵי אֵלּוּ בְּחֶזְקַת טָהֳרָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אֵין לָהֶן אֶלָּא יוֹם הָרִאשׁוֹן וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי בִּלְבַד.

ורבנן הוא דגזור [וחכמים הם שגזרו] טומאה על אחורי הכלים שנטמאו במגע משקים טמאים, וטעם לגזרה זו הוא משום שמצאנו שמן התורה משקין (הנוזלים) של זב וזבה (רוקם ומי רגליהם) טמאים בגדר אב הטומאה, ומטמאים כלים, ולכן גזרו חכמים שגם שאר מיני משקים טמאים יטמאו כלים. ואולם משקין, שהם עלולין (מסוגלים ביותר) לקבל טומאה — גזרו בהו רבנן [בהם חכמים] שייטמאו, ואילו אוכלין שאין עלולין לקבל טומאה בקלות (שהם צריכים הכשר לקבל טומאה) — לא גזרו בהו רבנן [בהם חכמים].

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵין לָהֶם אֶלָּא יוֹם שְׁבִיעִי בִּלְבַד. וְתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמְרִים: נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מִדִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, וְדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא מִדִּבְרֵי כוּלָּן, אֲבָל הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

ומאי שנא [ומה שונה, במה מיוחד] הוא דינם של אחורי כלים דנקט [שקבע] בהם שיטמאו, ולא נגזר כן בענין תוך הכלים, שאם יגעו משקים טמאים בתוכו יטמאו מדברי חכמים? משום דקילי [שאחורי כלים הם קלים יותר] בדין טומאתם מטומאת החלקים שבתוך הכלים, דתנן [שכן שנינו במשנה]: כלי שנטמא מאחוריו במשקין, אחוריו — טמא, אבל כל חלקי הכלי שבתוכו, וכן אזנו (המשמשת לאחיזה ולנשיאה), ואוגנו (שפת הכלי הבולטת), וידיו (ידיתו) — טהורין הם. ואולם אם נטמא תוכו של הכלי — כולו טמא. וכיון שדין תוכו חמור יותר, יודה ר' אליעזר שאף יפסול את האוכלים, ולכן דובר רק באחוריו. ואף במחלוקת חכמים זו נפסקה הלכה כר' אליעזר.

וְאִידָךְ, דִּתְנַן: אֲחוֹרֵי כֵלִים שֶׁנִּטְמְאוּ בְּמַשְׁקִין, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מְטַמְּאִין אֶת הַמַּשְׁקִין וְאֵין פּוֹסְלִין אֶת הָאוֹכָלִין, מְטַמְּאִין אֶת הַמַּשְׁקִין – וַאֲפִילּוּ דְּחוּלִּין, וְאֵין פּוֹסְלִין אֶת הָאוֹכָלִין – וַאֲפִילּוּ דִּתְרוּמָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מְטַמְּאִין אֶת הַמַּשְׁקִין וּפוֹסְלִין אֶת הָאוֹכָלִין.

ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] שמואל במה שאמר שבארבעת עניינים אלה הלכה כר' אליעזר? והרי בכולהו תנן הלכתא [בכולם שנינו במפורש שכך היא הלכה]!

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: קַל וָחוֹמֶר, וּמַה טְּבוּל יוֹם, שֶׁאֵין מְטַמֵּא מַשְׁקֵה חוּלִּין – פּוֹסֵל אוֹכָלֵי תְרוּמָה, אֲחוֹרֵי כֵלִים, שֶׁמְּטַמֵּא מַשְׁקֵה חוּלִּין – אֵינוֹ דִּין שֶׁפּוֹסֵל אוֹכְלֵי תְרוּמָה?

וכי תימא [ואם תאמר] שלענין מחלוקת ר' אליעזר וחכמים בדין אחורי כלים קא משמע לן [השמיע לנו] שמואל שהלכה כר' אליעזר, שכן דבר זה לא תנן [שנינו] במפורש, אם כן, אם רק זה הוא החידוש שבדבריו, ולימא [ושיאמר] רק שהלכה כר' אליעזר בדין אחורי כלים! אלא הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] שמואל, שכלל הוא שאין למדין הלכה מפי תלמוד (לימודם של התנאים במשנה ובברייתא) שאף שאמרו במפורש שכך היא ההלכה, מכל מקום אין למדים מהם הלכה למעשה, אלא אם כן נפסק הדבר על ידי האמוראים.

וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר – אֲחוֹרֵי כֵלִים דְּרַבָּנַן, וּטְבוּל יוֹם דְּאוֹרַיְיתָא, וְרַבָּנַן מִדְּאוֹרַיְיתָא לָא עָבְדִינַן קַל וָחוֹמֶר. דְּמִדְּאוֹרַיְיתָא אֵין אוֹכֶל מְטַמֵּא כְּלִי, וְאֵין מַשְׁקֶה מְטַמֵּא כְּלִי.

ושואלים: ותו ליכא [ואין עוד] עניינים, מלבד ארבעה אלו, שבהם ההלכה היא כר' אליעזר במחלוקותיו עם חכמים? והאיכא [והרי יש] הלכה זו דתנן [ששנינו במשנה במסכת יבמות], ר' אליעזר אומר:

וְרַבָּנַן הוּא דִּגְזוּר גְּזֵרָה מִשּׁוּם מַשְׁקִין דְּזָב וְזָבָה. מַשְׁקִין דַּעֲלוּלִין לְקַבֵּל טוּמְאָה – גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן, אוֹכָלִין דְּאֵין עֲלוּלִין לְקַבֵּל טוּמְאָה – לָא גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן.

אבל הלכה כר' אליעזר.

וּמַאי שְׁנָא אֲחוֹרֵי כֵלִים דְּנָקַט – מִשּׁוּם דְּקִילִי, דִּתְנַן: כְּלִי שֶׁנִּטְמָא מֵאֲחוֹרָיו בְּמַשְׁקִין – אֲחוֹרָיו טָמֵא, תּוֹכוֹ, אָזְנוֹ, אוֹגְנוֹ, יָדָיו – טְהוֹרִין. נִטְמָא תּוֹכוֹ – כּוּלּוֹ טָמֵא.

איזו (מי) היא המוגדרת כבתולה לענין זה — כל שלא ראתה דם נדות מימיה, אף על פי שנשואה וכבר ראתה דם מביאת נישואיה (דם בתולים). ומי היא המוגדרת כמעוברת לענין זה? — הרי זו מהשלב בזמן ההריון שבו כבר יודע עוברה (ניכר הריונה לכול). והמוגדרת כמניקה לענין זה — משנולד עד שתגמול (תפריש מלהניק) את בנה. ואם פסקה מלהניק, וכגון שנתנה את בנה למניקה שתניקהו, והיא עצמה אינה מניקתו, או שגמלתו מיניקה בכלל, או שמת הבן, בכל אלו אם ראתה דם, ר' מאיר אומר: הריהי מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה. וחכמים אומרים: אף במקרים אלו, אם ראתה — דיה שעתה ואינה מטמאה אלא מזמן ראייתה.

מַאי קָא מַשְׁמַע לָן שְׁמוּאֵל? בְּכוּלְּהוּ תְּנַן הִלְכְתָא!

איזוהי (מיהי) המוגדרת כזקנה לענין זה שאם ראתה דיה שעתה? — כל אשה שעברו עליה שלש עונות (תקופות) ממוצעות של ווסת שהן כל אחת בת שלושים יום, בשלב החיים שבסמוך לזקנתה, ולא ראתה במשך כל הזמן הזה. ר' אליעזר אומר: כל אשה, ואפילו אין היא זקנה, שעברו עליה שלש עונות ולא ראתה בהן דם — דינה הוא שאם ראתה לאחר מכן דיה שעתה. ר' יוסי אומר: המעוברת וכן המניקה שעברו עליהן שלש עונות ולא ראו בהן דם — דיין שעתן אם ראו לאחר מכן.

וְכִי תֵּימָא: אֲחוֹרֵי כֵלִים קָא מַשְׁמַע לָן, דְּלָא תְּנַן; וְלֵימָא הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּאֲחוֹרֵי כֵלִים! אֶלָּא, הָא קָא מַשְׁמַע לָן: שֶׁאֵין לְמֵדִין הֲלָכָה מִפִּי תַלְמוּד.

ועוד בדינן של ארבע נשים אלו, במה אמר התנא שאם ראתה דיה שעתה? דווקא בראייה ראשונה, אבל בראיה שניה שראתה — הריהי כשאר הנשים ומטמאה מעת לעת או מפקידה לפקידה. ואולם אם ראתה את הראייה הראשונה כתוצאה מאירוע שבאונס ולא כדרכה — אף בראייה השניה — דיה שעתה.

וְתוּ לֵיכָּא? וְהָאִיכָּא דִּתְנַן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:

שנינו במשנתנו שאמר ר' אליעזר כי ארבע נשים הן שאם ראו דיין שעתן, ואילו ר' יהושע אמר לו שלא שמע שנוהג דין זה אלא בבתולה בלבד. ובעניין זה עוד תניא [שנויה ברייתא]: אמר לו ר' אליעזר לר' יהושע כתשובה לדבריו, אתה אמנם לא שמעת מרבותיך הלכה זו אלא לענין בתולה בלבד, ואולם אני שמעתי מרבותי שנוהגת היא אף שלא בבתולה. ולא עוד אלא שאתה לא שמעת אלא בדינה של אשה אחת, ואילו אני שמעתי בדינן של נשים הרבה.