הָעֲקָלִים שֶׁל נְצָרִים וְשֶׁל בִּצְבּוּץ – מְנַגְּבָן, שֶׁל שִׁיפָא וְשֶׁל גֶּמִי – מְיַישְּׁנָן. וְכַמָּה מְיַישְּׁנָן? שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מַנִּיחָן מִגַּת לַגַּת וּמִבַּד לַבַּד.

ואת העקלים (כעין סלים, בהם מונחים הזיתים העומדים לכבישה בבית הבד), הן אלה שהם של נצרים (עלי דקל דקים) והן אלה שהם של בצבוץ (קנבוס) — הריהו מנגבן באפר ומים ממה שעליהם. ואילו אלה שהן של שיפא ושל גמי (העשויים מקני סוף), הסופגים הרבה מן היין — מיישנן (משאיר אותם ללא שימוש), וכמה זמן הריהו מיישנן? שנים עשר חדש. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מניחן מתקופת שימוש זו בגת לתקופת שימוש הבאה בגת ומתקופת שימוש בבית הבד לתקופת השימוש הבאה בבית הבד.

הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא! אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ חָרְפֵי וְאָפְלֵי.

והקשו על שיטת רבן שמעון בן גמליאל: והלא היינו [זוהי] שיטתו של תנא קמא [התנא הראשון], שהרי מתקופת שימוש אחת לאחרת עוברים שנים עשר חודשים, ובמה נחלק עליו? והשיבו כי איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל להלכה לענין חרפי ואפלי [המוקדמים והמאוחרים], שרבן שמעון בן גמליאל אומר שאין צורך לדקדק בשנים עשר חודש מלאים לעונת הבציר והמסיק, שפעמים ההבדל הוא יותר או פחות משנים עשר חודש. ואילו לדעת חכמים יש להקפיד על אי שימוש במשך שנים עשר חודש בדיוק.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הָרוֹצֶה לְטַהֵר מִיָּד – מַגְעִילָן בְּרוֹתְחִין, אוֹ חוֹלְטָן בְּמֵי זֵיתִים. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי: מַנִּיחָן תַּחַת הַצִּינּוֹר שֶׁמֵּימָיו מְקַלְּחִין, אוֹ בְּמַעְיָין שֶׁמֵּימָיו רוֹדְפִין. וְכַמָּה? עוֹנָה. כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ בְּיֵין נֶסֶךְ, כָּךְ אָמְרוּ בְּטָהֳרוֹת.

ר' יוסי אומר: הרוצה לטהר את גיתיו ואת בתי בדיו מיד, ולא ליישנם שנה — הריהו מגעילן במים רותחין שמערה עליהם, או שחולטן (מרתיח אותם) במי זיתים. רבן שמעון בן גמליאל אומר משום (בשם) ר' יוסי: מניחן תחת הצינור שמימיו מקלחין כל הזמן, או במעיין שמימיו רודפין (שוטפים), ואז אנו מניחים שהמים השוטפים מנקים את הכל. וכמה זמן עליו להניחם תחת מים זורמים? — עונה. ומוסיפים כי כדרך זו שאמרו חכמים לנהוג ביין נסך כך אמרו חכמים לנהוג בטהרות.

כְּלַפֵּי לַיָּיא? בְּטָהֳרוֹת קָיְימִינַן! אֶלָּא: כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ בְּטָהֳרוֹת כָּךְ אָמְרוּ בְּיֵין נֶסֶךְ.

ובטרם שממשיכים בהבאת הדברים, תוהים על לשון זו: כלפי לייא [להיכן נוטים הדברים]? כלומר, הלא צריך לומר להיפך ("כדרך שאמרו בטהרות כך אמרו ביין נסך"), שהרי בדיני טהרות קיימינן [עומדים אנו]! אלא יש לתקן וכך לגרוס: כדרך שאמרו בטהרות (בטהרתם של כלים שנטמאו), כך אמרו ביין נסך (בכלים שבלעו יין נסך).

וְכַמָּה עוֹנָה? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אוֹ יוֹם אוֹ לַיְלָה. רַבִּי חָנָה שְׁאוֹנָא, וְאָמְרִי לָהּ רַבִּי חָנָה בַּר שְׁאוֹנָא אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חֲצִי יוֹם וַחֲצִי לַיְלָה.

וממשיכים בהבאת הדברים, וכמה היא עונה? אמר ר' חייא בר אבא, אמר ר' יוחנן: מחצית אחת מן היממה, או יום או לילה. ואילו ר' חנה שאונא, ואמרי לה [ויש האומרים] כי היה זה ר' חנה בר שאונא אמר בשמו של רבה בר בר חנה שאמר בשם ר' יוחנן שהכוונה לחצי יום וחצי לילה.

וַאֲמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: וְלָא פְּלִיגִי, הָא – בִּתְקוּפַת נִיסָן וְתִשְׁרֵי, הָא – בִּתְקוּפַת תַּמּוּז וְטֵבֵת.

ואמר רב שמואל בר רב יצחק: ולא פליגי [ואין ר' חייא בר אבא ור' חנה (בר) שאונא חלוקים], אלא הא [זה] שאמר או יום או לילה — מדבר בתקופת ניסן ותשרי, שאז הימים והלילות שווים, בני שתים עשרה שעות. ואילו הא [זה] שאמר חצי יום וחצי לילה — מדבר בתקופת תמוז וטבת, שהיום והלילה שבהן אינם שווים, ולכן חצי יום וחצי לילה הם ביחד שתים עשרה שעות. והרי זה שלא כדברי רבן שמעון בן גמליאל האומר שעונה היא לילה וחצי יום!

הָכָא נַמִי, אֵימָא גַּבֵּי נִדָּה: חֲצִי יוֹם וַחֲצִי לַיְלָה! וְהָא לַיְלָה וַחֲצִי יוֹם קָאָמַר! אֶלָּא: אִי לַיְלָה דְּנִיסָן וְתִשְׁרֵי, אִי חֲצִי יוֹם וַחֲצִי לַיְלָה דְּטֵבֵת וְתַמּוּז.

ומתרצים: הכא נמי אימא גבי [כך גם כן אמור אצל, בענין] נדה כי הכוונה ב"עונה" לחצי יום וחצי לילה! ותוהים על תירוץ זה: והא [והרי] "לילה וחצי יום" קאמר [הוא, רבן שמעון בן גמליאל אמר]! ומסבירים: אלא כך יש לומר בהבנת דברי רבן שמעון בן גמליאל, אי [או] לילה של תקופות ניסן ותשרי, שבהן גם הלילה וגם היום בני שתים עשרה שעות, שזהו שיעור עונה. אי [או] חצי יום וחצי לילה של תקופות טבת ותמוז, שבתקופת טבת היום קצר והלילה ארוך, ובתקופת תמוז היום ארוך והלילה קצר, ונמצא שמחצית מזו ומזו אף היא עולה לשתים עשרה שעות.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: שָׁאנֵי כְּתוּבָּה. דְּמַגְבֵּי בָּהּ טְפֵי עַד דְּחָתְמִי.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר: אכן לענין טהרות ויין נסך מוגדרת "עונה" כחצי יום וחצי לילה, ואולם לענין בעילת מצוה של הבתולה, שאני [שונה] הדבר, ומשום כתיבת הכתובה הקודמת לבעילת המצוה, שיש דמגבי [שמתעכבים] בה טפי [ביותר] עד דחתמי [שמשלימים אותה וחותמים עליה], ולכך האריכו את משך ה"עונה" ביותר והעמידוה חכמים על לילה וחצי יום.

רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: הֲלָכָה – בּוֹעֵל בְּעִילַת מִצְוָה, וּפוֹרֵשׁ.

אף ששנינו במשנתנו בדינן של התינוקת שלא הגיעה זמנה לראות ושל הנערה שהגיע זמנה לראות שנותנים להן פרק זמן שבו אין הדם שהן רואות נחשב כדם נדה, מכל מקום רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו כן שניהם]: הלכה בזו שראתה דם משנבעלה, שבעלה בועל בעילת מצוה, ופורש.

מְתִיב רַב חִסְדָּא: מַעֲשֶׂה וְנָתַן לָהּ רַבִּי אַרְבָּעָה לֵילוֹת מִתּוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ!

מתיב [מקשה] על כך רב חסדא ממה ששנינו בברייתא שמעשה היה בבתולה שנישאת, ונתן לה רבי ארבעה לילות מתוך שנים עשר חדש מעת שנישאה, שאין הבעל פורש לאחר שגמר בעילת מצוה!

אֲמַר לֵיהּ רָבָא: הֲדוּרִי אַפִּירְכָא לָמָּה לִי? אוֹתֵיב מִמַּתְנִיתִין! הוּא סְבַר – מַעֲשֶׂה רַב.

אמר ליה [לו] רבא לרב חסדא: הדורי אפירכא [חיזור, חיפוש, אחר קושיה] כמו שהקשית מן הברייתא על דברי רב ושמואל, למה לי? אותיב ממתניתין [הקשה עליהם ממשנתנו]! ומסבירים מדוע העדיף רב חסדא להקשות מן הברייתא: שכן הוא סבר שכוח דברים שמובא בהם מעשה (שהיה עמו פסק הלכה) הריהו רב (גדול יותר) מכוחם של דברים שאין בהם מעשה, כדברי משנתנו.

מִכָּל מָקוֹם לְרַב וּשְׁמוּאֵל קַשְׁיָא! אִינְהוּ דְּעָבְדוּ כְּרַבּוֹתֵינוּ. דְּתַנְיָא, רַבּוֹתֵינוּ חָזְרוּ וְנִמְנוּ: בּוֹעֵל בְּעִילַת מִצְוָה, וּפוֹרֵשׁ.

ושבים לעצם השאלה, מכל מקום לרב ושמואל קשיא [קשה]. ומשיבים: אינהו דעבדו [הם, רב ושמואל, שעשו, שהורו כן] — כרבותינו שהורו כך. דתניא [שכן שנויה ברייתא], רבותינו חזרו ונמנו והחליטו כי הבתולה שראתה דם משנבעלה, בעלה בועל בעילת מצוה, ופורש. שאין אנו נותנים לה פרק זמן שייחשב הדם שהיא רואה כדם בתולים. ומביאים כי כהלכה זו שהורו רב ושמואל, כן הורו ר' יוחנן וריש לקיש.

אֲמַר עוּלָּא: כִּי הָווּ בָּהּ רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ בְּתִינוֹקֶת, לָא הָווּ מַסְּקֵי מִינָּהּ אֶלָּא כִּדְמַסֵּיק תַּעֲלָא מִבֵּי כְּרָבָא, וּמְסַיְּימִי בָּהּ הָכִי: בּוֹעֵל בְּעִילַת מִצְוָה, וּפוֹרֵשׁ.

שכך אמר עולא: כי הוו [כאשר למדו] בה ר' י וחנן וריש לקיש בהלכה זו שבפרק תינוקת (הוא פרקנו), לא הוו מסקי מינה [היו מעלים מסיקים הלכה למעשה ממנה] אלא כדמסיק תעלא מבי כרבא [כדרך שמעלה השועל מהשדה החרוש, שאינו אלא אבק], שאף הם לא קבעו הלכה כאמור במשנתנו, ומסיימי [והיו מסיימים] בה, לאחר שלמדוה, הכי [כך]: אין זו להלכה, אלא הריהו בועל בעילת מצוה ופורש.

אָמַר לוֹ רַבִּי אַבָּא לְרַב אַשִׁי: אֶלָּא מֵעַתָּה – בַּעַל נֶפֶשׁ לֹא יִגְמוֹר בִּיאָתוֹ! אָמַר לוֹ: אִם כֵּן, לִבּוֹ נוֹקְפוֹ וּפוֹרֵשׁ.

אמר ליה [לו] ר' אבא לרב אשי בשאלה על הלכה זו של ר' יוחנן וריש לקיש: אלא מעתה, שהריהי נטמאת משעה שגמר את ביאת המצוה — יקבעו חכמים כי כל שהוא בעל נפש (ירא שמים) אף לא יגמור את ביאתו! אמר ליה [לו]: לא קבעו כך חכמים, שאם היו קובעים כן — היה לבו של הבעל נוקפו פן תראה אשתו דם, והיה פורש מלבעול בכלל.

תָּנוּ רַבָּנַן: וְכוּלָּן שֶׁהָיוּ שׁוֹפְעוֹת דָּם וּבָאוֹת מִתּוֹךְ אַרְבָּעָה לֵילוֹת לְאַחַר אַרְבָּעָה לֵילוֹת, מִתּוֹךְ הַלַּיְלָה לְאַחַר הַלַּיְלָה – כּוּלָּן צְרִיכוֹת לִבְדּוֹק אֶת עַצְמָן.

שנינו במשנתנו כי יש ונותנים לבתולה שנישאת פרק זמן של ארבעה לילות מעת שנישאה, שיהא הדם שהיא רואה בהם נחשב כדם בתולים. ומביאים עוד בענין זה ממה שתנו רבנן [שנו חכמים]: וכולן (שאמרו בהן חכמים שיש להם ארבעה לילות, כתינוקת שלא הגיע זמנה לראות לדעת בית שמאי, וכנערה שהגיע זמנה לראות לדעת בית הלל) שהיו שופעות דם ובאות (ממשיכות לראות דם) מתוך ארבעה לילות אלה לאחר ארבעה הלילות, או בזו שכבר ראתה דם בהיותה בית אביה (שנותנים לה את הלילה הראשון לדעת בית הלל) שהמשיכה לראות דם מתוך הלילה הראשון אל לאחר הלילה — אין אלה יכולות לסמוך על כך שדם בתולים הוא זה, אלא כולן צריכות לבדוק את עצמן (וכדרך שתוסבר להלן).

וּבְכוּלָּן רַבִּי מֵאִיר מַחְמִיר כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי.

ובכולן היה ר' מאיר מחמיר להנהיג בדיקה זו כדברי בית שמאי ולא כדברי בית הלל. ולכך הקטנה ששפעה דם מתוך ארבעת הלילות הללו אל לאחריהם, אף שלא התרפאה המכה, הריהי צריכה בדיקה. וכן הנערה שהגיע זמנה לראות ששפעה דם מתוך הלילה הראשון אל לאחריו, הריהי צריכה בדיקה.

וּשְׁאָר רְאִיּוֹת שֶׁבֵּין בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל – הַלֵּךְ אַחַר מַרְאֵה דָּמִים.

ואילו בשאר ראיות דם שיש מחלוקת בעניינן בין בית שמאי ובית הלל — קבע ר' מאיר כי הלך (לך) אחר מראה הדמים, שבית הלל מטהרים כאשר נמצא שהשתנה מראה הדמים שלאחר מכן, ושלא כשיטת בית שמאי המטמאים אף שלא השתנה מראה הדמים.

שֶׁהָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מַרְאֵה דָּמִים מְשׁוּנִּים הֵן זֶה מִזֶּה. כֵּיצַד: דַּם נִדָּה – אָדוֹם, דַּם בְּתוּלִים – אֵינוֹ אָדוֹם. דַּם נִדָּה – זִיהוּם, דַּם בְּתוּלִים – אֵינוֹ זִיהוּם. דַּם נִדָּה – בָּא מִן הַמָּקוֹר, דַּם בְּתוּלִים – בָּא מִן הַצְּדָדִין.

שכן היה ר' מאיר אומר: המראה של הדמים הטמאים והטהורים משונים (שונים) הן זה מזה. כיצד? דם נדה — מראהו אדום, ואילו דם בתולים — מראהו אינו אדום. דם נדה — יש לו מראה זיהום (עכור), ואילו דם בתולים — אינו בעל מראה זיהום. וכן מקור הדמים הטמאים והטהורים שונה זה מזה, שהרי דם נדה — בא מן המקור, ואילו דם בתולים — בא מן הצדדין.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר רַבִּי יוֹסֵי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים כָּל מַרְאֵה דָּמִים – אַחַת הֵן.

אמר ר' יצחק בר ר' יוסי, אמר ר' יוחנן: זו דברי ר' מאיר, אבל חכמים אומרים כל מראה דמים הטמאים והטהורים — אחת הן, ולכן אין טעם לבדיקה זו באשה השופעת דם, שהרי אף אם נשתנה מראה הדם הריהי טהורה כל עת ששופעת היא.

תָּנוּ רַבָּנַן: הָרוֹאָה דָּם מֵחֲמַת תַּשְׁמִישׁ – מְשַׁמֶּשֶׁת פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית. מִכָּאן וְאֵילָךְ – לֹא תְּשַׁמֵּשׁ, עַד שֶׁתִּתְגָּרֵשׁ,

מתוך שדנים בענין הבתולה שראתה דם משנבעלה, מביאים בעניין כל אשה הרואה דם מחמת תשמיש. שכן תנו רבנן [שנו חכמים]: הרואה דם מחמת תשמיש — משמשת בפעם הראשונה, וכן משמשת בפעם השניה (שאינה חוששת שמא תראה בפעם זו, אף שכבר ראתה בפעם קודמת בשעת תשמיש), אם תראה דם, וכן אם תשמש שוב בפעם השלישית, ושוב תראה דם, מכאן ואילך כיון שהוחזקה בכך — לא תשמש עוד עם בעלה, עד שתתגרש ממנו,