בְּשׁוֹפַעַת דָּם טָמֵא מִתּוֹךְ דָּם טָהוֹר.

אין הכוונה בזו השופעת דם נדה כל העת, אלא בזו השופעת דם טמא (דם נדות) מתוך דם טהור. שרגילה שקודם לראיית דם טמא הריהי רואה דם טהור (כעין דם שצבעו אינו אדום), ולאחריו היא רואה דם טמא. ומעתה נקבעה לה וסת הגוף באופן זה, לענין שדיה שעתה לטומאת טהרות שנגעה בהן לפני כן.

״וּכְמִין צְמַרְמוֹרוֹת״ וכו׳. ״וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָּהֶן״ לְאַתּוּיֵי מַאי? אֲמַר רַבָּה בַּר עוּלָּא: לְאַתּוּיֵי אִשָּׁה שֶׁרֹאשָׁהּ כָּבֵד עָלֶיהָ, וְאֵבָרֶיהָ כְּבֵדִים עָלֶיהָ, וְרוֹתֶתֶת, וְגוֹסָה.

ועוד שנינו במשנתנו בכלל וסתות הגוף זו שכמין צמרמורות אוחזות אותה, והוסיפה המשנה ואמרה "וכן כיוצא בהן", ושואלים: לאתויי מאי [להביא, לרבות את מה] באה לשון זו, שאף הוא בכלל הקובעים וסת הגוף? אמר רבה בר עולא בתשובה: לאתויי [להביא, לרבות] אשה שראשה כבד עליה, ואבריה כבדים עליה, ורותתת (רועדת), וגוסה (משהקת).

אָמַר רַב הוּנָא בַּר חִיָּיא, אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲרֵי אָמְרוּ לְיָמִים – שְׁנַיִם, לִוְסָתוֹת – אַחַת, לְמַה שֶּׁלֹּא מָנוּ חֲכָמִים – שְׁלֹשָׁה.

ובענין דברי רבה בר עולא אלה מביאים מה שאמר רב הונא בר חייא, אמר שמואל: הרי אמרו חכמים כי לצורך קביעת וסת ימים — די בשנים, שאם ראתה פעם אחת בתאריך מסויים או בהפרש זמן מסויים מראייתה הקודמת, וחזרה וראתה שוב בזמן זה, נקבעה לה בכך וסת ימים. ואילו לענין וסתות הגוף — די בראיה אחת. ואולם למה (לאותן תופעות) שלא מנו אותן חכמים בכלל הדברים במשנתנו שעל פיהן נקבעת וסת הגוף — יש צורך בשלשה ראיות, כדי לקבוע על פיהן וסת הגוף.

״לְמַה שֶּׁלֹּא מָנוּ חֲכָמִים״ – לְאַתּוּיֵי מַאי? אֲמַר רַב יוֹסֵף: לְאַתּוּיֵי רֹאשָׁהּ כָּבֵד עָלֶיהָ, וְאֵבָרֶיהָ כְּבֵדִין עָלֶיהָ, וְרוֹתֶתֶת, וְגוֹסָה. אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: מַאי קָא מַשְׁמַע לָן? מַתְנִיתִין הִיא, דְּהָא פֵּרְשָׁהּ רַבָּה בַּר עוּלָּא! אֶלָּא אֲמַר אַבַּיֵי: לְאַתּוּיֵי – אָכְלָה שׁוּם וְרָאֲתָה, וְאָכְלָה בְּצָלִים וְרָאֲתָה, כָּסְסָה פִּלְפְּלִים וְרָאֲתָה.

ויש לברר את הדברים: לשון זו "למה שלא מנו חכמים", לאתויי מאי [להביא, לרבות את מה] היא באה? אמר רב יוסף: לאתויי [להביא, לרבות] את זו שראשה כבד עליה, ואבריה כבדין עליה, ורותתת, וגוסה, וכאמור בדברי רבה בר עולא. אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף בתמיהה: מאי קא משמע לן [מה הוא משמיע לנו]? והלא מתניתין [משנתנו] היא האומרת "וכן כיוצא בהן". דהא [שהרי] בא ופרשה רבה בר עולא שכוונתה לתופעות אלה. אלא אמר אביי הלשון "למה שלא שנו חכמים" באה לאתויי [לרבות] את זו שאכלה שום ולאחר מכן ראתה דם. וכן זו שאכלה בצלים וראתה, או זו שכססה פלפלים וראתה. שאם אירע לה כן שלוש פעמים, קבעה וסת הגוף בכך.

אֲמַר רַב יוֹסֵף: לָא שְׁמִיעַ לִי הָא שְׁמַעֲתָא.

אמר רב יוסף: לא שמיע לי הא שמעתא [לא שמעתי הלכה זו] שאמר שמואל כי לוסת ימים יש צורך בשתי ראיות ולוסת הגוף די באחת.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: אַתְּ אָמְרִיתָהּ נִיהֲלָן, וְאָהָא אָמְרִיתָהּ נִיהֲלָן: הָיְתָה לְמוּדָה לִהְיוֹת רוֹאָה יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר וְשִׁינְּתָה לְיוֹם עֶשְׂרִים – זֶה וְזֶה אֲסוּרִין. שָׁלֹשׁ פְּעָמִים לְיוֹם עֶשְׂרִים – הוּתַּר יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר, וְקָבְעָה לָהּ יוֹם עֶשְׂרִים, שֶׁאֵין אִשָּׁה קוֹבַעַת לָהּ וֶסֶת – עַד שֶׁתִּקְבָּעֶנָּה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: והלא את אמריתה ניהלן, ואהא אמריתה ניהלן [אתה עצמך אמרת לנו אותה, ועל זה אמרת לנו], על המשנה האומרת כי האשה שהיתה למודה (רגילה) להיות רואה דם ביום חמשה עשר בחודש, ושינתה (והשתנה נוהג גופה) והריהי רואה דם ליום עשרים בחודש, מה דינה בחודש הבא? — הרי יום זה (יום חמישה עשר בחודש הבא), שהוא יום וסתה, ויום זה (יום עשרים לחודש), שהוא יום שראתה בו בחודש הקודם, אסורין בתשמיש, שמא קבעה וסת ביום העשרים. ואולם אם השתנה זמן ראיית הדם שלש פעמים רצופות ליום עשרים בחודש — הותר יום חמשה עשר בחודש בתשמיש, שמעתה שוב אין מקום לחשש שתראה ביום זה. ומכאן והלאה הריהי קבעה לה את יום עשרים בחודש כיום וסתה. שאין אשה קובעת לה וסת עד שתקבענה שלש פעמים.

וְאָמְרַתְּ לָן עֲלָהּ אֲמַר רַב יְהוּדָה, אֲמַר שְׁמוּאֵל: זוֹ דִּבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל בַּר רַבִּי שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: רָאֲתָה – אֵינָהּ צְרִיכָה לֹא לִשְׁנוֹת וְלֹא לְשַׁלֵּשׁ.

ואמרת לן עלה [לנו עליה, על משנה זו] מה שאמר רב יהודה, אמר שמואל: משנה זו הריהי כדברי רבן גמליאל בר [בן] רבי שאמר משום [בשם] רבן שמעון בן גמליאל שאין קביעת וסת אלא כשראתה האשה כן שלוש פעמים. אבל חכמים חלוקים בדבר, ואומרים כי אף אם ראתה פעם אחת — קבעה לה בכך וסת, שכן לקביעת וסת היא אינה צריכה לא לשנות (לראות פעם שניה), ולא לשלש (לראות פעם שלישית).

וְאָמְרִינַן לָךְ: לִשְׁנוֹת אָמְרַתְּ לָן, לְשַׁלֵּשׁ מִיבָּעֲיָא? וְאָמְרַתְּ לָן: לִשְׁנוֹת – בִּוְסָתוֹת, לְשַׁלֵּשׁ – בְּיָמִים.

ואמרינן [ואמרנו] לך בשאלה: כיון שאין היא צריכה לשנות אמרת לן [לנו], מעתה שאין היא צריכה לשלש מיבעיא [נצרך] לומר? ואמרת לן [לנו] בתשובה כי מה שאמרו חכמים שאין היא צריכה לשנות — מדובר בוסתות הגוף, שדי בראיה אחת כדי לקבוע וסת הגוף. ומה שאמרו חכמים כי אין היא צריכה לשלש — המדובר בוסתות ימים, הנקבעות בשתי ראיות.

וְנֵימָא זוֹ דִּבְרֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל! הָא קָא מַשְׁמַע לָן שְׁמוּאֵל: דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּרַבִּי – כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סְבִירָא לֵיהּ.

ושואלים: מדוע אמר שמואל כי דברי משנה זו הריהם כדברי רבן גמליאל בר רבי שאמר בשם רבן שמעון בן גמליאל, ונימא [ושיאמר] בקצרה כי "זו דברי רבן שמעון בן גמליאל"! ומשיבים: הא קא משמע לן [בזה הוא משמיע לנו] שמואל: שרבן גמליאל ברבי (בנו של רבי) — כרבן שמעון בן גמליאל סבירא ליה [הריהו סבור].

מתני׳ הָיְתָה לְמוּדָה לִהְיוֹת רוֹאָה בִּתְחִלַּת הַוְּסָתוֹת, כָּל הַטָּהֳרוֹת שֶׁעָשְׂתָה בְּתוֹךְ הַוְּסָתוֹת – טְמֵאוֹת. בְּסוֹף הַוְּסָתוֹת – כָּל הַטָּהֳרוֹת שֶׁעָשְׂתָה בְּתוֹךְ הַוְּסָתוֹת טְהוֹרוֹת.

האשה שהיתה למודה (רגילה) להיות רואה דם בתחלת הוסתות שבגופה (שהריהי רואה בתחילת תופעה גופנית כפיהוק והתעטשות ושאר תופעות וסת הגוף), אף שראתה דם לא בתחילת תופעת הגוף אלא לאחר מכן — כל הטהרות שעשתה בתוך הוסתות למן תחילת הוסת, הריהן טמאות. שכן הוחזקה זו לראות בתחילת הוסת. ואם היתה רגילה לראות בסוף הוסתות (שהריהי רואה דם רק לאחר זמן מסוים של תופעה גופנית מסויימת כפיהוק או כהתעטשות וכיוצא באלה — כל הטהרות שעשתה בתוך הוסתות הריהן טהורות. שכן הוחזקה לראות רק בסוף הוסת.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף יָמִים וְשָׁעוֹת וְסָתוֹת. הָיְתָה לְמוּדָה לִהְיוֹת רוֹאָה עִם הָנֵץ הַחַמָּה – אֵינָהּ אֲסוּרָה אֶלָּא עִם הָנֵץ הַחַמָּה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל הַיּוֹם שֶׁלָּהּ.

ר' יוסי אומר: אף ימים מסויימים ושעות מסויימות קובעים לוסתות. ומסביר: כיצד? היתה למודה להיות רואה ביום מסויים בחודש בשעה שהיא עם הנץ החמה — אינה אסורה בתשמיש עם בעלה ביום הוסת הקבוע לה, אלא באותה שעה שהיא עם הנץ החמה, ואולם בלילה (עד הנץ החמה), וכן ביום משעבר הנץ החמה אם לא ראתה — הריהי מותרת בתשמיש. ר' יהודה אומר: משעבר הנץ החמה ולא ראתה — כל היום שלה, ומותרת בתשמיש וכדעת ר' יוסי, ואולם בלילה הקודם אסורה, ושלא כדעת ר' יוסי.

גמ׳ תָּנָא, כֵּיצַד אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: יָמִים וְשָׁעוֹת וְסָתוֹת – הָיְתָה לְמוּדָה לִהְיוֹת רוֹאָה מִיּוֹם עֶשְׂרִים לְיוֹם עֶשְׂרִים, וּמִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת לְשֵׁשׁ שָׁעוֹת, הִגִּיעַ יוֹם עֶשְׂרִים וְלֹא רָאֲתָה – אֲסוּרָה לְשַׁמֵּשׁ כָּל שֵׁשׁ שָׁעוֹת רִאשׁוֹנוֹת – דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה, וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר עַד שֵׁשׁ שָׁעוֹת, וְחוֹשֶׁשֶׁת בְּשֵׁשׁ שָׁעוֹת.

שנינו במשנתנו כי נחלקו ר' יוסי ור' יהודה בדינה של האשה הרגילה לראות ביום הוסת הקבוע שלה עם הנץ החמה. ובענין זה עוד תנא [שנה] החכם בברייתא: כיצד (באיזה אופן) אמר ר' יוסי את שיטתו שימים מסויימים ושעות מסויימות קובעים לוסתות? — היתה למודה (רגילה) להיות רואה מיום עשרים בחודש ליום עשרים בחודש, וביום זה הריהי רגילה לראות משש שעות (השעה השישית) לשש שעות ביום זה בחודש הבא. כשהגיע יום עשרים בחודש ואף שלא ראתה — הריהי אסורה לשמש עם בעלה כל שש שעות ראשונות, אלו דברי ר' יהודה. ור' יוסי מתיר לה לשמש עד שש שעות, וחוששת (ואסורה לשמש מפני החשש) שתראה בשש שעות.

עָבְרוּ שֵׁשׁ שָׁעוֹת וְלֹא רָאֲתָה – אֲסוּרָה לְשַׁמֵּשׁ כָּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ – דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה, וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה.

מש עברו שש שעות ביום זה ולא ראתה — הריהי אסורה לשמש כל היום כולו, אלו הם דברי ר' יהודה. ואילו ר' יוסי מתיר באופן זה לשמש מן זמן המנחה (מתחילת השעה השביעית) ולמעלה (והלאה).

״הָיְתָה לְמוּדָה״. וְהָתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל הַלַּיְלָה שֶׁלָּהּ!

שנינו במשנתנו כי לדעת ר' יהודה במקרה שהיתה למודה לראות בזמן הנץ החמה ביום וסתה, כל היום (משעבר הנץ החמה) הריהי מותרת לשמש עם בעלה, ואולם בלילה הקודם הריהי אסורה מלשמש. ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא] האומרת כי ר' יהודה אומר שכל הלילה שלה!

לָא קַשְׁיָא, הָא – דִּרְגִילָה לִרְאוֹת בִּתְחִלַּת יְמָמָא, וְהָא – דִּרְגִילָה לִרְאוֹת בְּסוֹף לֵילְיָא.

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], שכן הא [ברייתא זו] האומרת שהריהי מותרת בלילה — מדברת במי שרגילה לראות בתחלת יממא [היום]. ואילו הא [משנתנו זו] האומרת שהריהי אסורה בלילה — מדברת במי שרגילה לראות בסוף ליליא [הלילה].

תָּנֵי חֲדָא: רַבִּי יְהוּדָה אוֹסְרָהּ לִפְנֵי וִסְתָּהּ, וּמַתִּירָהּ לְאַחַר וִסְתָּהּ. וְתַנְיָא אִידָךְ: אוֹסְרָהּ לְאַחַר וִסְתָּהּ, וּמַתִּירָהּ לִפְנֵי וִסְתָּהּ.

ומביאים עוד מדברי ר' יהודה בענין זה, תני חדא [שנויה ברייתא אחת] האומרת כי ר' יהודה אוסרה לפני וסתה, ומתירה לאחר וסתה. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת] האומרת כי ר' יהודה אוסרה לאחר וסתה, ומתירה לפני וסתה.

וְלָא קַשְׁיָא, הָא – דִּרְגִילָה לְמֶחֱזֵי בְּסוֹף לֵילְיָא, הָא – דִּרְגִילָה לְמֶחֱזֵי בִּתְחִלַּת יְמָמָא.

ולא קשיא [ואין זה קשה], שכן הא [ברייתא זו] האומרת שלדעת ר' יהודה הריהי אסורה לפני וסתה — מדברת באשה שרגילה למחזי [לראות] בסוף ליליא [הלילה]. ואילו הא [ברייתא זו] האומרת שהריהי אסורה בסוף וסתה — מדברת בזו שרגילה למחזי [לראות] בתחלת יממא [היום].

אֲמַר רָבָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה. וּמִי אֲמַר רָבָא הָכִי? וְהָתַנְיָא: ״וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטּוּמְאָתָם״, מִכָּאן אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: אַזְהָרָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁיִּפְרְשׁוּ מִנְּשׁוֹתֵיהֶן סָמוּךְ לְוִסְתָּן.

אמר רבא: הלכה כר' יהודה שאסורה כל עונתה. ותוהים: מי [האם] אמר רבא הכי [כך]? והתניא [והרי שנויה ברייתא] על הכתוב "והזרתם את בני ישראל מטומאתם" (ויקרא טו, לא) — מכאן, מכתוב זה אמר ר' ירמיה, למדים אנו אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן.

וְכַמָּה? אָמַר רָבָא: עוֹנָה. מַאי לָאו – עוֹנָה אַחֲרִיתִי? לָא, אוֹתָהּ עוֹנָה.

וכמה? אמר רבא: עונה. מאי לאו [האם אין] הכוונה בדברי רבא הללו לעונה אחריתי [אחרת, נוספת], שיש לפרוש מן האשה אף בעונה הסמוכה לוסתה? ודוחים: לא זו הכוונה, אלא לומר שחייבים לפרוש באותה עונה.

וְתַרְתֵּי לָמָּה לִי? צְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמוּעִינַן הָא הֲוָה אָמִינָא: הָנֵי מִילֵּי – לְטָהֳרוֹת, אֲבָל לְבַעְלָהּ – לָא, קָא מַשְׁמַע לָן.

ושואלים: ותרתי [ושתי פעמים] שפסק רבא שאין חייבים לפרוש אלא עונה אחת בלבד, למה לי? ומשיבים: צריכא [נצרך הדבר] להיאמר. דאי אשמועינן הא [שכן אם היה משמיע לנו רבא רק את זה, שהלכה כדברי ר' יהודה שבמשנתנו] — הוה אמינא [הייתי אומר] כי הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא לענין טהרות שאסורה לעסוק באותה עונה בטהרות אבל לענין תשמיש עם בעלה — לא תיאסר אלא בשעת הוסת (וכדעת ר' יוסי), ולא בכל עונת הוסת (כדעת ר' יהודה), לכך קא משמע לן [הוא רבא משמיע לנו]. שהלכה כר' יהודה אף לענין תשמיש עם בעלה.

וְאִי מֵהַהִיא – הֲוָה אָמִינָא: סָמוּךְ לְוִסְתָּהּ עוֹנָה אַחֲרִיתִי, קָא מַשְׁמַע לָן אוֹתָהּ עוֹנָה.

ואי מההיא [ואם משם, מדין פרישה סמוך לוסת] בלבד היה משמיע לנו רבא שהכוונה לעונה אחת — הוה אמינא [הייתי אומר] כי משמעות הדברים "סמוך לוסתה" היא עונה אחריתי [אחרת, נוספת], שלפני עונת הוסת. לכך קא משמע לן [הוא רבא משמיע לנו] שהכוונה לאותה עונה בלבד.

מתני׳ הָיְתָה לְמוּדָה לִהְיוֹת רוֹאָה יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר וְשִׁינְּתָה לִהְיוֹת רוֹאָה לְיוֹם עֶשְׂרִים – זֶה וְזֶה אֲסוּרִין. שִׁינְּתָה פַּעֲמַיִם לְיוֹם עֶשְׂרִים – זֶה וְזֶה אֲסוּרִין.

היתה למודה להיות רואה דם ביום חמשה עשר בחודש, ושינתה (והשתנה נוהגה) להיות רואה ליום עשרים בחודש, מה דינה בחודש הבא? — הרי יום זה (יום חמישה עשר בחודש הבא), שהוא יום וסתה, ויום זה (יום עשרים לחודש), שהוא יום שראתה בו בחודש הקודם, אם לא ראתה ביום חמישה עשר שבחודש הבא, אסורין בתשמיש. וכן אם שינתה (השתנה מנהגה) פעמים, שראתה שתי פעמים בזה אחר זה ליום עשרים בחודש — זה, יום החמישה עשר, וזה, יום העשרים, אסורין שהריהי חוששת לשני הימים הללו.

שִׁינְּתָה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים לְיוֹם עֶשְׂרִים – הוּתַּר חֲמִשָּׁה עָשָׂר, וְקָבְעָה לָהּ יוֹם עֶשְׂרִים, שֶׁאֵין אִשָּׁה קוֹבַעַת לָהּ וֶסֶת – עַד שֶׁתִּקְבָּעֶנָּה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, וְאֵינָהּ מִטַּהֶרֶת מִן הַוֶּסֶת – עַד שֶׁתֵּעָקֵר מִמֶּנָּה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים.

ואולם אם השתנה זמן ראיית הדם שלש פעמים רצופות ליום עשרים בחודש — הותר יום חמשה עשר בחודש בתשמיש, שמעתה שוב אין לחשוש שתראה ביום זה. ונעקרה הוסת מיום זה, ומכאן והלאה לחודשים הבאים הריהי קבעה לה את יום עשרים בחודש כיום וסתה. שאין אשה קובעת לה וסת עד שתקבענה שלש פעמים. וכן היא אינה מטהרת (להיות מותרת בתשמיש) מן הוסת הקבועה שלה, אם החלה לראות בזמן אחר מזה הקבוע לה עד שתעקר ממנה שלש פעמים.