בּוֹדְקוֹ שְׁכוּנוֹת שְׁכוּנוֹת.

בודקו לבגד זה שכונות שכונות (קטעים קטעים), שבודק בנפרד קטע אחר קטע בבגד זה. ואם לאחר בדיקה זו לא נמצא הכתם — שוב אין הבגד חוזר ומטמא במגעו.

אָבְדָה בּוֹ שִׁכְבַת זֶרַע, חָדָשׁ – בּוֹדְקוֹ בַּמַּחַט, שָׁחוּק – בּוֹדְקוֹ בַּחַמָּה. תָּנָא: אֵין שְׁכוּנָה פְּחוּתָה מִשָּׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת.

בגד שאבדה בו שכבת זרע, שאין אנו יודעים היכן היא בבגד. מה עושים? אם היה זה בגד חדש — בודקו בנעיצת מחט על פני הבגד. שכן שכבת הזרע מתקשה, ועל ידי המחט יחוש בה. ואם היה זה בגד שחוק (משומש ומהוה) — הריהו בודקו בהעמדתו נגד החמה, שבמקום בו נמצאת שכבת הזרע אין קרני השמש עוברות. ובדיקה זו אינה נוהגת בבגד חדש, שכן האריג שבו עדיין קשיח, ואין קרני השמש עוברות יפה דרכו. ובהסבר דברי ר' שמעון בן אלעזר מביאים מה שתנא [שנה החכם בברייתא]: אין "שכונה" שבבגד הפחותה משטח שיש בו שיעור שלש אצבעות על שלוש אצבעות.

תָּנוּ רַבָּנַן: בֶּגֶד שֶׁאָבַד בּוֹ כִּלְאַיִם – הֲרֵי זֶה לֹא יִמְכְּרֶנּוּ לְגוֹי, וְלֹא יַעֲשֶׂנּוּ מִרְדַּעַת לַחֲמוֹר. אֲבָל עוֹשֶׂה מִמֶּנּוּ תַּכְרִיכִין לְמֵת. אָמַר רַב יוֹסֵף: זֹאת אוֹמֶרֶת – מִצְוֹת בְּטֵלוֹת לֶעָתִיד לָבֹא.

ומתוך שדנו בבגד שאבד בו כתם דם לענין טומאה וטהרה, מביאים עוד בדינו של בגד שאבד בו איסור. תנו רבנן [שנו חכמים]: בגד שאבד בו כלאים ("כלאי בגדים") שחלק ממנו עשוי מתערובת צמר ופשתים, ואין יודעים היכן הוא בבגד. כיון שמעתה אסור הבגד בלבישה — הרי זה לא ימכרנו לגוי, שמא ימכרנו הגוי לישראלי, ויכשל הלה באיסור לבישת כלאיים. וכן לא יעשנו מרדעת לחמור, שמא יבוא להשתמש בבגד זה כטלאי על בגדו. אבל עושה ממנו תכריכין למת, שכן ברור הוא שלא יבוא הישראלי להשתמש בבגד זה לצרכיו, שהרי אסורה ההנאה מתכריכיו של המת. אמר רב יוסף: זאת אומרת — מצו‍ת בטלות לעתיד לבא. שהרי מת זה שנקבר בתכריכים שיש בהם איסור כלאיים, עתיד לעמוד בתחיית המתים, ויימצא עומד כשהוא לבוש בבגד שיש בו כלאיים. ומתוך שלא חששו לכך, נלמד כי לעתיד לבוא תתבטלה המצוות.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי וְאִי תֵּימָא רַב דִּימִי: וְהָא אֲמַר רַבִּי מָנִי, אֲמַר רַבִּי יַנַּאי, לֹא שָׁנוּ – אֶלָּא לְסֹפְדוֹ, אֲבָל לְקוֹבְרוֹ – אָסוּר! אֲמַר לֵיהּ: לָאו אִיתְמַר עֲלָהּ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֲפִילּוּ לְקוֹבְרוֹ?

אמר ליה [לו, לרב יוסף] אביי ואי תימא [ויש שאומר] כי רב דימי הוא שאמר כן לרב יוסף: והא [והרי] אמר ר' מני, אמר ר' ינאי, לא שנו היתר זה של תכריכים למת שיש בהם איסור כלאיים — אלא לספדו כשהוא לבוש בתכריכים כאלה, אבל לקוברו בהם — אסור. ואם כן, אין מכאן ראיה לענין מצוות לעתיד לבוא! אמר ליה [לו] רב יוסף בתשובה: לאו איתמר עלה [האם לא נאמר עליה, על הלכה זו של תכריכים שיש בהם כלאי בגדים], שאמר ר' יוחנן שמותר אפילו לקוברו עמם. ומכאן ראיה לענין מצוות לעתיד לבוא.

וְרַבִּי יוֹחָנָן לְטַעְמֵיהּ, דַּאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב ״בַּמֵּתִים חָפְשִׁי״ – כֵּיוָן שֶׁמֵּת אָדָם, נַעֲשָׂה חָפְשִׁי מִן הַמִּצְוֹת.

ומסבירים כי ר' יוחנן שאמר את דבריו אלה, הרי זה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שכן אמר ר' יוחנן: מאי דכתיב [מהו שכתוב] "במתים חפשי כמו חללים שוכבי קבר אשר לא זכרתם עוד והמה מידך נגזרו" (תהלים פח, ו) — כיון שמת אדם — הריהו נעשה חפשי מן המצו‍ת.

אָמַר רַפְרָם בַּר פַּפָּא, אָמַר רַב חִסְדָּא: בֶּגֶד שֶׁאָבַד בּוֹ כִּלְאַיִם – צוֹבְעוֹ, וּמוּתָּר. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַפְרַם בַּר פַּפָּא: מְנָא לֵיהּ לְסָבָא הָא?

ועוד בדינו של בגד שאבדו בו כלאיים, אמר רפרם בר פפא, אמר רב חסדא: בגד שאבד בו כלאים — צובעו, ומותר. שכן על ידי הצביעה יכול להתברר שאין איסור כלאיים בבגד. אמר ליה [לו] רבא לרפרם בר פפא: מנא ליה לסבא הא [מנין לו לזקן, כינויו של רב חסדא, הלכה זו] שניתן לסמוך על כך?

אֲמַר לֵיהּ: מַתְנִיתִין הִיא, דִּתְנַן, בּוֹדֵק, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַסֶּלַע, וְאִי לֵיכָּא – אֵימַר עוֹרֵב נְטָלָהּ. הָכִי נַמִי: עַמְרָא וְכִיתָּנָא בַּהֲדָדֵי – לָא סָלֵיק לְהוּ צִבְעָא, וְכֵיוָן דְּלָא יְדִיעַ – אֵימַר מִנְתַּר נְתַר.

אמר ליה [לו]: מתניתין [משנתנו] היא זו, דתנן [שכן שנינו] בה בדינו של גל אבנים שידוע היה בו שהוא טמא, ונתערב בגלי אבנים אחרים, שבודק עד שמגיע לסלע, ואי ליכא [ואם אין, לא נמצא] באותו מקום כזית מן המת — אימר [אמור] שאמנם בתחילה היה כזית מן המת באותו המקום, ואולם לאחר מכן בא עורב ונטלה. הכי נמי [כך גם כן] בענייננו יש לומר כי עמרא וכיתנא [צמר וכותנה, פשתים] — בהדדי, לא סליק להו צבעא [בשווה, אין עולה, נקלט בהם צבע], שהפשתן קולט צבע בקושי רב יותר מזה שקולט הצמר. וניתן איפוא באמצעות צביעת הבגד לזהות את הצמר והפשתים שבו. ואם נעשתה בדיקה שכזו ולא נמצא שיש בבגד צמר ופשתים, לכך כיון דלא ידיע [שאין ידוע] לנו שעדיין יש איסור כלאיים בבגד — אימר מנתר נתר [אמור ניתר, ניתק] הכלאיים מן הבגד, ומותר הבגד בלבישה.

אֲמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב יֵיבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּמָר זוּטְרָא: הַאי מַאן דִּרְמֵי חוּטָא דְּכִיתָּנָא בִּגְלִימֵיהּ דְּעַמְרָא וְנַתְקֵיהּ, וְלָא יָדַע אִי נְתֵיק אִי לָא נְתֵיק – שַׁפִּיר דָּמֵי.

ועוד בדינו של בגד שהיה בו איסור כלאיים. אמר רב אחא בריה [בנו של] רב ייבא משמיה [משמו של] מר זוטרא: האי מאן דרמי חוטא דכיתנא בגלימיה דעמרא ונתקיה [מי שהטיל חוט של פשתן בגלימה של צמר, והרי הבגד אסור משום כלאי בגדים, ולאחר מכן עמד ונתקיה [וניתקו], ואולם הוא לא ידע אי נתיק אי לא נתיק [אינו יודע אם אמנם ניתק חוט הפשתן, אם לא ניתק] — שפיר דמי [דומה, נראה יפה, בסדר], ומותר הבגד בלבישה.

מַאי טַעְמָא – מִדְּאוֹרַיְיתָא ״שַׁעַטְנֵז״ כְּתִיב – עַד שֶׁיִּהְיֶה שׁוּעַ טָווּי וְנוּז, וְרַבָּנַן הוּא דְּגָזְרוּ בֵּיהּ. וְכֵיוָן דְּלָא יָדַע אִי נַתְקֵיהּ – שָׁרֵי.

מאי טעמא [מה טעם] הדבר? שכן מדאורייתא [מדין תורה] "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו" (דברים כב, יא) כתיב [נאמר] באיסור כלאי בגדים. ומן המלה "שעטנז" אנו למדים: שאין הבגד בכלל איסור כלאי בגדים עד שיהיה נעשה מחוט צמר וחוט פשתים שוע (שהוחלקו יחד הצמר והפשתים במסרקות, לפני שנטוו). וכן טווי (שנטוו) יחד, וכן נוז (שנארגו אל תוך הבגד). שרק באופנים אלה הרי זה איסור כלאי בגדים מן התורה. ורבנן [וחכמים] הוא שגזרו ביה [בו] בחוט של פשתן שנארג בגלימה של צמר, שאף זה בכלל איסור כלאיים, הגם שאין כאן אלא אריגה יחד בלבד. ובמקרה זה שלפנינו, כיון דלא ידע אי נתקיה [שאינו יודע אם ניתקו אם לא ניתקו] — שרי [מותר] הבגד בלבישה, מן הספק.

מַתְקִיף לָהּ רַב אַשִׁי: אֵימַר – אוֹ שׁוּעַ אוֹ טָווּי אוֹ נוּז! וְהִלְכְתָא כְּמָר זוּטְרָא, מִדְּאַפְּקִינְהוּ רַחֲמָנָא בַּחֲדָא לִישָּׁנָא.

מתקיף לה [מקשה עליה] רב אשי על הלכה זו של מר זוטרא: מנין לנו שפירוש "שעטנז" האמור בתורה הוא שיהא הבגד האסור בכלאי הכרם זה שהתקיימו בו שלושת אלה, שוע טווי ונוז? ושמא אימר [אמור] שהכוונה היא לאחד משלושת אלה, והריהו אסור מן התורה באיסור כלאיים או שוע או טווי או נוז! ומסכמים: הלכתא [הלכה] היא כמר זוטרא, מדאפקינהו רחמנא בחדא לישנא [מתוך שהוציא אותן הכתוב בלשון, במלה אחת].

תָּנוּ רַבָּנַן: בֶּגֶד צָבוּעַ – מְטַמֵּא מִשּׁוּם כֶּתֶם, רַבִּי נָתָן בַּר יוֹסֵף אוֹמֵר: אֵינוֹ מְטַמֵּא מִשּׁוּם כֶּתֶם, שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ בִּגְדֵי צִבְעוֹנִין לָאִשָּׁה אֶלָּא לְהָקֵל עַל כִּתְמֵיהֶן.

ועוד בדין כתם הנמצא בבגד, תנו רבנן [שנו חכמים]: כתם דם הנמצא בבגד צבוע — מטמא משום כתם. ר' נתן בר יוסף אומר: אינו מטמא משום כתם, שהרי לא תקנו חכמים לבישת בגדי צבעונין לאשה, אלא משום שיש בכך כדי להקל על כתמיהן. שכן אין הכתם ניכר בבגד צבעוני.

תִּקְּנוּ? מַאי תַּקְנִינְהוּ? אֶלָּא שֶׁלֹּא הוּתְּרוּ בִּגְדֵי צִבְעוֹנִין לָאִשָּׁה אֶלָּא לְהָקֵל עַל כִּתְמֵיהֶן. הוּתְּרוּ – מִכְּלָל דַּאֲסִירִי?

ותוהים על דבריו שתקנו חכמים לבישת בגדי צבעונים לנשים, מאי תקנינהו [מה היא שתיקנו להן כן]? ומשיבים: אלא כוונת דבריו, שלא הותרו בגדי צבעונין לאשה אלא על מנת להקל בכך על כתמיהן. ושואלים: מן הלשון "הותרו" יש לדייק, מכלל הדברים נלמד דאסירי [שאסורים בגדים צבעוניים] מעיקר הדין!

אִין, דִּתְנַן: בַּפּוּלְמוּס שֶׁל אַסְפַּסְיָנוֹס גָּזְרוּ עַל עַטְרוֹת חֲתָנִים וְעַל הָאִירוּס. בִּקְּשׁוּ לִגְזוֹר עַל בִּגְדֵי צִבְעוֹנִין, אָמְרִי: הָא עֲדִיפָא – כְּדֵי לְהָקֵל עַל כִּתְמֵיהֶן.

ומשיבים: אין [כן], אמנם אסורים בגדים צבעוניים בלבישה. דתנן [שכך שנינו] בפולמוס של אספסינוס גזרו חכמים על עטרות חתנים ועל האירוס (כלי זמר), משום צער החורבן. ובקשו חכמים לגזור אף על בגדי צבעונין שלא ללובשם, ואולם אמרי [אמרו]: הא עדיפא [זה עדיף], שתלבשנה הנשים בגדים צבעוניים — כדי להקל בכך על כתמיהן.

מתני׳ שִׁבְעָה סַמָּנִין מַעֲבִירִין עַל הַכֶּתֶם: רוֹק תָּפֵל, וּמֵי גְרִיסִין, וּמֵי רַגְלַיִם, וְנֶתֶר, וּבוֹרִית,

שבעה סמנין (חומרים) מעבירין אותם על הכתם הנמצא בבגד, כדי לבדוק אם דם הוא או צבע. שכן שבעה סממנים אלה מסלקים את הדם. ואלה הם: רוק תפל, ומי גריסין, ומי רגלים, ונתר, ובורית,