כָּאן – לְמַפְרֵעַ, כָּאן – לְהַבָּא.

שכן כאן (סוף דברי הברייתא), שתולים בבעלת הכתם — מדובר לענין למפרע, לקביעת דין הטהרות שנגעה בהן בעלת הכתם לפני שנמצא הכתם בחלוק שהושאל לה. שהרי בכך שתולים אנו בה את הכתם הנמצא בחלוק, אין אנו מקלקלים אותה על יותר ממה שהיא כבר מקולקלת בו. שכן הטהרות שנגעה בהן למפרע הריהן טמאות בשל היותה בעלת כתם. ואילו כאן (תחילת דברי הברייתא), שאין תולים בבעלת הכתם — מדובר לענין להבא, בדין הטהרות שעתידה לגעת בהן. שלענין זה אין אנו מטמאים אותה עתה בשל ייחוס כתם זה שבחלוק כמי שבא ממנה.

מִכָּל מָקוֹם קַשְׁיָא! אֲמַר רָבִינָא: לָא קַשְׁיָא, הָכִי קָאָמַר: הִשְׁאִילָה חֲלוּקָהּ לְנָכְרִית – בַּעֲלַת כֶּתֶם הֲרֵי זוֹ תּוֹלָה בָּהּ.

ומסכמים את הקושיה על שיטת ר' יהודה בר ליואי: אכן הוצעו דרכי פירוש שונות ביישוב דברי הברייתא, ואולם מכל מקום מוסכם על הכל כי לדעת רבן שמעון בן גמליאל תולים את הכתם בבעלת הכתם, והרי זו איפוא קשיא [קשה]! אמר רבינא ביישוב קושיית ר' יוחנן: לא קשיא [אין זה קשה], שכן הכי קאמר [כך היא הברייתא אומרת], בסופה, ובאופן זה שוב אין סתירה בין תחילת דבריה לסופם: אבל אם השאילה חלוקה לנכרית הרואה דם — בעלת כתם (כלומר, לענין הגדרת האשה כבעלת כתם זה) הרי זו תולה בה בנכרית, ואין היא נחשבת כבעלת הכתם. ושוב לא נלמד מברייתא זו שדעת רבן שמעון בן גמליאל היא שתולים כתם בכתם.

וְהָא ״אוֹ לְיוֹשֶׁבֶת עַל הַכֶּתֶם״ קָתָנֵי! הָכִי קָאָמַר: אוֹ לְיוֹשֶׁבֶת עַל דַּם טוֹהַר – בַּעֲלַת כֶּתֶם תּוֹלָה בָּהּ.

ותוהים על הסבר זה: והא [והרי] "או ליושבת על הכתם" קתני [שונה הוא התנא]. והרי שמדובר במי שהיא טמאה זה מכבר, ויושבת ומונה שבעת ימי נקיות, ולא בזו שעתה נמצא בה כתם! ומסביר רבינא, הכי קאמר [כך הוא, התנא אומר]: השאילה חלוקה לנכרית, או לישראלית היושבת על דם טוהר (בתוך ארבעים הימים ללידת הזכר או שמונים הימים ללידת נקבה, שטהורים הם דמיה) — בעלת כתם (כלומר, לענין הגדרתה של האשה שהיא בעלת כתם זה), תולה בה.

״שָׁלֹשׁ שֶׁלָּבְשׁוּ כו׳ שֶׁהָיָה רַבִּי נְחֶמְיָה״ כו׳: אֲמַר רַב מַתָּנָה: מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי נְחֶמְיָה – דִּכְתִיב ״וְנִקָּתָה לָאָרֶץ תֵּשֵׁב״, כֵּיוָן שֶׁיָּשְׁבָה לָאָרֶץ – נִקְּתָה.

שנינו במשנתנו: שלש נשים שלבשו בזו אחר זו חלוק אחד, שנבדק קודם שלבשוהו אלה, ולא היה בו כתם דם. ולאחר שלבשוהו שלוש הנשים נמצא בו כתם דם. לדעת חכמים שלוש הנשים טמאות, ואילו ר' נחמיה מטהר את שלושתן. שכן היה ר' נחמיה אומר שלא גזרו חכמים טומאה אלא על כתם הנמצא בדבר המקבל טומאה. ובהסבר שיטתו זו של ר' נחמיה אמר רב מתנה: מאי טעמא [מה הטעם, המקור] לשיטתו זו של ר' נחמיה? דכתיב [שכן נאמר] "ונקתה לארץ תשב" (ישעיה ג, כו) — כיון שישבה לארץ, שהריהי דבר שאינו מקבל טומאה, נקתה (נטהרה) בכך, שאם תראה כתם על הקרקע — אין היא נטמאת בו.

אָמַר רַב הוּנָא, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מְטַהֵר הָיָה רַבִּי נְחֶמְיָה אֲפִילּוּ בַּאֲחוֹרֵי כְּלֵי חֶרֶס. פְּשִׁיטָא!

ועוד בהגדרת שיטתו של ר' נחמיה אמר רב הונא, אמר ר' חנינא: מטהר היה ר' נחמיה אפילו אם נמצא כתם הדם באחורי (גבו) של כלי חרס. שכן כלי חרס מקבל טומאה רק מתוכו, ולא מגבו. והרי זה ככל כתם הנמצא במקום שאינו מקבל טומאה. ושואלים: פשיטא [פשוט] הוא שכך הוא הדין לשיטת ר' נחמיה, ואין צורך להשמיענו כן!

מַהוּ דְּתֵימָא: לִיגְזוֹר גַּבּוֹ אַטּוּ תּוֹכוֹ – קָא מַשְׁמַע לָן.

ומשיבים: נצרך ר' חנינא להשמיענו כך, שכן מהו דתימא [שתאמר, היה מקום לומר]: ליגזור [שנגזור] טומאה על כתם הנמצא בגבו של כלי חרס אטו [משום] זה הנמצא בתוכו (המקבל טומאה). לכך קא משמע לן [הוא, ר' חנינא, משמיע לנו] שאין גוזרים גזירה שכזו, ולכן כתם הנמצא על גבו של כלי חרס אינו מטמא.

אָמַר אַבַּיֵי: מְטַהֵר הָיָה רַבִּי נְחֶמְיָה בְּמַטְלָנִיּוֹת שֶׁאֵין בָּהֶן שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ, דְּלָא חַזְיָין לָא לַעֲנִיִּים וְלָא לַעֲשִׁירִים.

ועוד בהגדרת שיטתו של ר' נחמיה אמר אביי: מטהר היה ר' נחמיה במטלניות (מטליות של בד) שאין בהן שיעור שלש אצבעות על שלש אצבעות, דלא חזיין [שאין הן ראויות] לא לשימושם של עניים ולא לשימושם של עשירים.

דְּרַשׁ רַב חִיָּיא בַּר רַב מַתָּנָה מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי נְחֶמְיָה. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: אַבָּא תְּנֵי מַעֲשֶׂה בָּא לִפְנֵי חֲכָמִים וְטִמְּאוּם, וְאַתְּ אָמְרַתְּ הֲלָכָה כְּרַבִּי נְחֶמְיָה?!

ולענין קביעת הלכה במחלוקת חכמים ור' נחמיה, דרש רב חייא בר רב מתנה משמיה [משמו] של רב: הלכה כרבי נחמיה. אמר ליה [לו, לרב חייא בר רב מתנה] רב נחמן: אבא תני [שנה] ברייתא האומרת כי מעשה בכתם שנמצא בדבר שאינו מקבל טומאה בא לפני חכמים שיורו בו את דינו, וטמאום חכמים, וכשיטת חכמים במשנתנו החולקים על ר' נחמיה, ואת אמרת [ואתה אומר] שהלכה כר' נחמיה?

מַאי הִיא? דְּתַנְיָא: שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁהָיוּ טוֹחֲנוֹת בְּרֵחַיִים שֶׁל יָד, וְנִמְצָא דָּם תַּחַת הַפְּנִימִית – שְׁתֵּיהֶן טְמֵאוֹת, תַּחַת הַחִיצוֹנָה – הַחִיצוֹנָה טְמֵאָה, וְהַפְּנִימִית טְהוֹרָה, בֵּינְתַיִם – שְׁתֵּיהֶן טְמֵאוֹת.

ומבררים: מאי [מה] היא אותו מעשה? דתניא [שכן שנויה ברייתא]: שתי נשים שהיו טוחנות ברחיים של יד כשהן עומדות זו אחר זו, ונמצא דם תחת הפנימית (הקרובה יותר) לריחיים — שתיהן טמאות. שכן דרך הטוחנות בריחיים, שיש והמרוחקת יותר דוחפת את עצמה להתקרב אל הריחיים, ובתוך כך הריהי חודרת למקומה של הסמוכה יותר לריחיים. ויש אפשרות שדם זה בא מכל אחת משתיהן, ולכך שתיהן טמאות. ואולם אם נמצא הדם תחת החיצונה (המרוחקת יותר מן הריחיים) — החיצונה טמאה, ואילו הפנימית טהורה. ואם נמצא הדם בינתים (ביניהן) — שתיהן טמאות.

הָיָה מַעֲשֶׂה וְנִמְצָא דָּם עַל שְׂפָתָהּ שֶׁל אַמְבָּטִי, וְעַל עָלֶה שֶׁל זַיִת בְּשָׁעָה שֶׁמַּסִּיקוֹת אֶת הַתַּנּוּר, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים – וְטִמְּאוּם.

היה מעשה ונמצא דם על שפתה של אמבטי שבו רוחצות נשים, וכן נמצא דם על עלה של זית בשעה שהנשים מסיקות את התנור, ובא מעשה לפני חכמים — וטמאום. והרי עלה של זית הריהו דבר שאינו מקבל טומאה, ובכל זאת שונים אנו כי הורו חכמים שכתם הדם הנמצא בו מטמא, ושלא כשיטת ר' נחמיה!

תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: רַבִּי יַעֲקֹב מְטַמֵּא, וְרַבִּי נְחֶמְיָה מְטַהֵר, וְהוֹרוּ חֲכָמִים כְּרַבִּי נְחֶמְיָה.

ומשיבים: אין זו קושיה, שכן תנאי [מחלוקת תנאים] היא בהכרעת הדין הלכה למעשה במחלוקת חכמים ור' נחמיה. והתנא של ברייתא זו סבור שהוכרעה הלכה כחכמים, ואולם יש תנא אחר הסבור שהוכרעה הלכה כר' נחמיה. דתניא [שכן שנויה ברייתא]: ר' יעקב מטמא כתם הנמצא במקום שאינו מקבל טומאה, ואילו ר' נחמיה מטהר כתם זה. והורו חכמים כר' נחמיה.

מתני׳ שָׁלֹשׁ נָשִׁים שֶׁהָיוּ יְשֵׁנוֹת בְּמִטָּה אַחַת, וְנִמְצָא דָּם תַּחַת אַחַת מֵהֶן – כּוּלָּן טְמֵאוֹת. בָּדְקָה אַחַת מֵהֶן וְנִמְצֵאת טְמֵאָה – הִיא טְמֵאָה וּשְׁתֵּיהֶן טְהוֹרוֹת. וְתוֹלוֹת זוֹ בָּזוֹ, וְאִם לֹא הָיוּ רְאוּיִן לִרְאוֹת – רוֹאִין אוֹתָן כְּאִילּוּ הֵן רְאוּיוֹת.

שלש נשים שהיו ישנות יחד במטה אחת, ונמצא דם תחת אחת מהן — כולן טמאות. ואם כשנמצא דם זה עמדה ובדקה אחת מהן את עצמה ונמצאת שהיא טמאה בטומאת הנדה — היא טמאה, ושתיהן, האחרות, טהורות. ואם לא בדקה אחת מהן את עצמה ונמצאה טמאה, או ששלושתן בדקו את עצמן ונמצאו טהורות — הריהן תולות זו בזו, שזו שאינה ראויה לראות דם (כגון שהיא מעוברת) תולה בחברתה הראויה לראות דם (שאין היא מעוברת), שמחברתה בא הדם, והריהי טהורה. ואם כל שלוש הנשים הללו לא היו ראוין לראות — רואין אותן כאילו הן ראויות לראות דם, ושלושתן טמאות, שהרי יצא דם זה מביניהן.

גמ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: וְהוּא שֶׁבָּדְקָה עַצְמָהּ בְּשִׁיעוּר וֶסֶת.

שנינו במשנתנו דינן של שלוש נשים שהיו ישנות במיטה אחת, ונמצא דם תחת אחת מהן. אמר רב יהודה, אמר רב: ודין זה הוא אמור רק כשבדקה את עצמה לאחר מציאת הדם במיטה בתוך פרק זמן קצר המוגדר כ"שיעור וסת". ואולם אם בדקה את עצמה לאחר זמן זה, אף שנמצא שהיא טמאה — אין אנו מייחסים את הדם דווקא לה, ואין שתי הנשים האחרות טהורות.

סְבַר לָהּ כְּבַר פַּדָּא, דַּאֲמַר: כָּל שֶׁבַּעְלָהּ בְּחַטָּאת – טָהֳרוֹתֶיהָ טְמֵאוֹת,

ומסבירים את שיטת רב: סבר לה [סבור הוא] כדעתו של בר פדא. שכן אמר בר פדא ששלושה פרקי זמן הם לענין הגדרת הזמן בו נטמאת האשה שמצאה דם לאחר תשמיש: שיעור הזמן הקצר ביותר — כשיעור וסת; אחריו כמשך הזמן הנדרש כדי שתרד האישה מהמיטה (לאחר תשמיש) ותדיח את פניה (שלמטה, כלומר בית הערוה); שיעור הזמן הארוך ביותר — משך זמן יותר מכדי ירידתה מן המיטה והדחת פניה: כל שעבר פרק זמן של "כשיעור וסת" בין התשמיש למציאת הדם, שמניחים שהיתה טמאה בוודאי בזמן התשמיש, ובעלה חייב בחטאת ודאי על תשמיש זה, וכן טהרותיה שהתעסקה בהן בתוך שיעור זמן כזה לפני שנמצא הדם, הריהן טמאות ודאי, ויוצאות לשריפה.

בַּעְלָהּ בְּאָשָׁם תָּלוּי – טָהֳרוֹתֶיהָ תְּלוּיוֹת, בַּעְלָהּ פָּטוּר – טָהֳרוֹתֶיהָ טְהוֹרוֹת.

וכל שעבר פרק זמן של "כדי שתרד מן המיטה ותדיח פניה", שהריהי נחשבת כטמאה מן הספק (שספק הוא אם היה הדם בשעת התשמיש) ולכך בעלה חייב על התשמיש בקרבן אשם תלוי, הבא על הספק — וטהרותיה שהתעסקה בהן בתוך שיעור זמן זה, תלויות (מסופקות) בטומאה ואינן יוצאות לשריפה אף שאינן נאכלות. וכל שעבר פרק זמן ארוך יותר מן הקודם, הריהי נחשבת כמי שהיתה טהורה בזמן התשמיש, ולכך בעלה פטור מן הקרבן — וטהרותיה שהתעסקה בהן בשיעור זמן כזה טהורות.

וְרַבִּי אוֹשַׁעֲיָא אָמַר: אֲפִילּוּ בַּעְלָהּ בְּחַטָּאת – טָהֳרוֹתֶיהָ תְּלוּיוֹת.

ואילו ר' אושעיא אימר שאין אנו משווים חיוב קרבן לבעלה לדין טומאת הטהרות שהתעסקה בהן. ולכך אפילו כשעבר פרק זמן קצר והיא נחשבת כטמאה ודאית ובעלה חייב בקרבן חטאת הבא על הודאי — טהרותיה שהתעסקה בהן בתוך שיעור זמן קצר כזה אינן טמאות ודאי, אלא תלויות.

בִּשְׁלָמָא הָתָם – אֵימַר שַׁמָּשׁ עַכְּבֵיהּ לַדָּם [אֲבָל] הָכָא – אִם אִיתָא דְּהָוֵי דָּם מַאן עַכְּבֵיהּ?

וטעם ההבדל: בשלמא התם [זה נוח, מובן, שם], שנחשבת כטמאה ודאית בזמן התשמיש, אף שראתה את הדם רק לאחר התשמיש — שכן אימר [אמור, יש מקום לומר] שאכן ראתה דם בשעת התשמיש, ואולם השמש (כינוי בלשון נקיה לאיבר התשמיש של בעלה) עכביה [עיכבו] לדם מלצאת בשעת התשמיש, ולא יצא אלא לאחר מכן. [אבל] הכא [כאן, במתעסקת בטהרות] — אם איתא דהוי [אם יש מקום לומר שהיה] דם בשעה שהתעסקה בטהרות, מאן עכביה [מי עכב אותו] מלצאת עד עכשיו?

אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: מָשָׁל דְּרַבִּי אוֹשַׁעֲיָא לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה – לְיֶלֶד וְזָקֵן שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ, כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ בַּדֶּרֶךְ – יֶלֶד שׁוֹהֶא לָבֹא, נִכְנְסוּ לָעִיר – יֶלֶד מְמַהֵר לָבֹא. וְאָמַר אַבַּיֵי: מָשָׁל דְּרַבִּי אוֹשַׁעֲיָא לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה – לְאָדָם שֶׁנּוֹתֵן אֶצְבַּע בָּעַיִן, כָּל זְמַן שֶׁאֶצְבַּע בָּעַיִן – דִּמְעָה שׁוֹהָא לָבֹא, נָטַל הָאֶצְבַּע – דִּמְעָה מְמַהֶרֶת לָבֹא.

ובהסבר דעתו של ר' אושעיא אמר ר' ירמיה: משל לדעתו זו של ר' אושעיא למה הדבר דומה? — לילד וזקן (צעיר ומבוגר) שהיו מהלכין יחד בדרך, כל זמן שהיו שניהם יחד בדרך — הילד שוהא לבא. שאינו ממהר בדרכו, משום שהוא קשור למבוגר הנמצא אתו. ואולם משעה שנכנסו השניים לעיר, ונפרדו זה מזה — הילד ממהר לבא, וכיוצא בזה יש הבדל בין דרכו של הדם בשעה שאיבר התשמיש נמצא אתו בבית הערוה, ובין בשעה שנפרד מאיבר התשמיש. וכן אמר אביי משל לדעתו של ר' אושעיא: למה הדבר דומה? — לאדם שנותן אצבע בתוך העין, כל זמן שהאצבע נתונה בתוך העין — הדמעה שוהא לבא (לצאת, שהרי נחסמת היא על ידי האצבע), ואולם משעה שנטל האצבע מן העין — הדמעה ממהרת לבא.

״וְתוֹלוֹת זוֹ בָּזוֹ״. תָּנוּ רַבָּנַן: כֵּיצַד תּוֹלוֹת זוֹ בָּזוֹ. עוּבָּרָה וְשֶׁאֵינָהּ עוּבָּרָה – תּוֹלָה עוּבָּרָה בְּשֶׁאֵינָהּ עוּבָּרָה,

ועוד שנינו במשנתנו בדין שלוש הנשים שישנו במיטה אחת, ונמצא דם לאחר מכן תחת אחת מהן, ובין הנשים הללו יש מי שדרכה לראות ויש מי שאין דרכה לראות — הריהן תולות (מייחסות את הדם הנמצא) זו שאין דרכה לראות בזו שדרכה לראות, ונטמאת רק זו שדרכה לראות. ומביאים עוד בענין זה, ממה שתנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: כיצד (באיזה אופן) הריהן תולות זו בזו? שתי נשים שישנו במיטה אחת, ונמצא דם לאחר מכן תחת אחת מהן, והיתה אחת מהן עוברה (מעוברת, שחזקתה שהיא מסולקת דמים), והאחרת שאינה עוברה, ודרכה לראות — תולה העוברה את הדם בזו שאינה עוברה.

מֵנִיקָה וְשֶׁאֵינָהּ מֵנִיקָה – תּוֹלָה מֵנִיקָה בְּשֶׁאֵינָהּ מֵנִיקָה, זְקֵנָה וְשֶׁאֵינָהּ זְקֵנָה – תּוֹלָה זְקֵנָה בְּשֶׁאֵינָהּ זְקֵנָה, בְּתוּלָה וְשֶׁאֵינָהּ בְּתוּלָה – תּוֹלָה בְּתוּלָה בְּשֶׁאֵינָהּ בְּתוּלָה.

וכן כשהיתה אחת מהן מניקה (שחזקתה שאין היא רואה דמים), והאחרת שאינה מניקה, ודרכה לראות — תולה המניקה את הדם הנמצא בזו שאינה מניקה. וכן כשהיתה אחת מהן זקנה (שאין דרכה לראות דם), והאחרת היתה מי שאינה זקנה, ודרכה לראות — תולה הזקנה את הדם שנמצא בזו שאינה זקנה. וכיוצא בזה, אם היתה אחת מהן בתולה ("בתולת דמים", שמימיה עדיין לא ראתה דם), והאחרת שאינה בתולה, ודרכה לראות — תולה הבתולה את הדם הנמצא בזו שאינה בתולה. שכן ארבע נשים אלה (מעוברת, מניקה, זקנה ובתולת דמים) הריהן בחזקת שאינן רואות דם.

הָיוּ שְׁתֵּיהֶן עוּבָּרוֹת, שְׁתֵּיהֶן מֵנִיקוֹת, שְׁתֵּיהֶן זְקֵנוֹת, שְׁתֵּיהֶן בְּתוּלוֹת – זוֹ הִיא שֶׁשָּׁנִינוּ, לֹא הָיוּ רְאוּיוֹת לִרְאוֹת – רוֹאִין

אכן אם היו הנשים הללו שישנו במיטה אחת, שתיהן עוברות, או שהיו שתיהן מניקות, או שתיהן זקנות, או שתיהן בתולות, ונמצא דם תחת אחת מהן — זו היא ששנינו: אם לא היו הנשים הללו שישנו במיטה אחת ראויות לראות, ונמצא דם במיטה — רואין