בִּשְׁעַת הַדְּחָק. וְהָוֵינַן בָּהּ: מַאי ״לְאַחַר שֶׁנִּזְכַּר״? אִילֵימָא לְאַחַר שֶׁנִּזְכַּר דְּאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אֶלָּא כְּרַבָּנַן, בִּשְׁעַת הַדְּחָק הֵיכִי עָבֵיד כְּוָתֵיהּ?

בשעת הדחק. והוינן [והיינו עוסקים, שאלנו] בה בברייתא זו: מאי [מה פירוש] הלשון "לאחר שנזכר"? אילימא [אם תאמר] שהכוונה היא: לאחר שנזכר רבי שאין הלכה כר' אליעזר אלא כרבנן [כחכמים], אם כן אף בשעת הדחק היכי עביד כותיה [כיצד עשה כמותו], והרי אין זה כהלכה?

אֶלָּא – (לָאו) דְּלָא אִיתְמַר הִלְכְתָא לָא כְּמָר וְלָא כְּמָר, וְכֵיוָן שֶׁנִּזְכַּר – דְּלָאו יָחִיד פָּלֵיג עֲלֵיהּ אֶלָּא רַבִּים פְּלִיגִי עֲלֵיהּ, אָמַר ״כְּדַי הוּא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לִסְמוֹךְ עָלָיו בִּשְׁעַת הַדְּחָק״.

אלא האם (לאו [לא]) לומר שכיון שלא איתמר הלכתא [נאמרה, נקבעה הלכה] לא כמר [כחכם זה] ולא כמר [כחכם זה], וכיון שנזכר רבי, שאף דלאו [שלא] חכם יחיד הוא שפליג עליה [חולק עליו] על ר' אליעזר, אלא רבים פליגי עליה [חלוקים עליו], והיה לכאורה מקום לפסוק כמותם, הוא פסק כר' אליעזר אף שהוא יחיד, שכן אמר: "כדי (כדאי) הוא ר' אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק".

אִי אָמַרַת בִּשְׁלָמָא לִתְרוּמָה – הַיְינוּ דַּהֲוַאי תְּרוּמָה בִּימֵי רַבִּי, אֶלָּא אִי אָמַרַת לְקֹדֶשׁ – קֹדֶשׁ בִּימֵי רַבִּי מִי הֲוַאי?

ומעתה נדון בדבר, אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שמחלוקת חכמים ור' אליעזר היא אף לענין טומאת התרומה שנגעה בה אשה זו, היינו [זהו] שיש מקום לשאלה זו הלכה למעשה שנדרש לה רבי, משום דהואי [שהיתה] תרומה בימי רבי. אלא אי אמרת [אם אתה אומר] ששאלה זו היתה לענין טומאת קדש, הרי זה תמוה: וכי קדש בימי רבי שחי שנים רבות לאחר חורבן בית המקדש מי הואי [האם היה]? אלא ודאי דין טומאת מעת לעת נוהג אף בתרומה, שלא כשיטת רב הונא!

כִּדְעוּלָּא, דַּאֲמַר עוּלָּא: חַבְרַיָּא מַדְכָּן בְּגָלִילָא, הָכָא נַמִי בִּימֵי רַבִּי.

ומשיבים: הלכה זו שפסק רבי עניינה בקודש ולא בתרומה, שאף בימיו של רבי היו שנהגו במאכלם דיני טהרה כבקודש, כעדותו של עולא, שכן אמר עולא: חבריא [החברים, תלמידי החכמים] היו מדכן [מטהרים] יינם ושמנם בטהרת הקודש בגלילא [בגליל]. הרי שאף שנים רבות אחר חורבן בית המקדש היו שנהגו לענין טומאה כקדשים במאכלם, הכא נמי [כאן מעשה זה גם כן] שהיה בימי רבי היה בנוהגים כן, ואין זה אם כן ראיה כנגד שיטת רב הונא.

תָּא שְׁמַע: מַעֲשֶׂה בְּשִׁפְחָתוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁהָיְתָה אוֹפָה כִּכָּרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה, וּבֵין כָּל אַחַת וְאַחַת מְדִיחָה יָדָהּ בַּמַּיִם וּבוֹדֶקֶת. בָּאַחֲרוֹנָה בָּדְקָה וּמָצְאָה טְמֵאָה, וּבָאת וְשָׁאֲלָה אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְאָמַר לָהּ: כּוּלָּן טְמֵאוֹת. אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, וַהֲלֹא בְּדִיקָה הָיְתָה לִי בֵּין כָּל אַחַת וְאַחַת? אָמַר לָהּ: אִם כֵּן, הִיא טְמֵאָה וְכוּלָּן טְהוֹרוֹת.

ומביאים עוד ראיה בענין זה, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: מעשה בשפחתו של רבן גמליאל שהיתה אופה ככרות לחם של תרומה, ובין כל אחת ואחת היתה מדיחה (רוחצת) ידה במים כדי להסיר מהן שאריות לכלוך ובודקת את עצמה אם ראתה דם ונטמאה. בזמן אפיית הכיכר האחרונה בדקה עצמה ומצאה שהיא טמאה, ובאת (ובאה) ושאלה את רבן גמליאל מה דין הככרות, ואמר לה: כולן טמאות. לפי שהנדה מטמאה למפרע מעת לעת. אמרה לו: רבי, והלא בדיקה היתה לי בין כל אחת ואחת! אמר לה: אם כן, היא הככר האחרונה טמאה וכולן כל השאר טהורות. שהיא מטמאה למפרע מפקידה לפקידה.

קָתָנֵי מִיהַת ״כִּכָּרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה״! מַאי ״תְּרוּמָה״? תְּרוּמַת לַחְמֵי תוֹדָה. תְּרוּמַת לַחְמֵי תוֹדָה בַּאֲפִיָּה מַאי בָּעֲיָא?

ומעתה יש לדון בדבר, קתני מיהת [שנה על כל פנים] בברייתא זו: ככרות של תרומה, משמע איפוא שבכלל טומאה למפרע שגזרו חכמים אף התרומה, ולא רק הקודש, שלא כשיטת רב הונא! ודוחים: מאי [מה פירוש] "ככרות תרומה"? — הכוונה היא לככרות תרומת לחמי תודה הבאות עם קרבן התודה וניתנות לכהן, שהן קודש ולא תרומה. ותוהים: הלא במעשה של שפחת רבן גמליאל מדובר במהלך האפיה, ותרומת לחמי תודה, כבר באפיה מאי בעיא [מה היא עושה], שהרי בתחילה נאפים ארבעים לחמים (הבאים מארבעה סוגים), ורק אחר כך ניטלות מתוכם ארבע ככרות כתרומת לחמי תודה?

דְּאַפְרְשִׁינְהוּ בְּלִישַׁיְיהוּ. וְכִי הָא דַּאֲמַר רַב טוֹבִי בַּר רַב קְטִינָא: לַחְמֵי תוֹדָה שֶׁאֲפָאָן אַרְבַּע חַלּוֹת – יָצָא. וְהָוֵינַן בָּהּ: וְהָא בָּעֵינַן אַרְבָּעִים? לְמִצְוָה.

ומשיבים: מדובר כאן בכגון דאפרשינהו בלישייהו [שהפריש אותם, את תרומת לחמי התודה עוד בזמן לישתם]. וכי הא [וכמו זו] שאמר רב טובי בר רב קטינא: לחמי תודה שאפאן לא ארבעים חלות כדינן, אלא ארבע חלות — יצא בהם. והוינן [והיינו עסוקים, ושאלנו] בה בהלכה זו: והא בעינן [והרי צריכים אנו] שיהיו ארבעים חלות, שהם ארבעה סוגים (שלושה מיני מצה: חלות, רקיקין, ורבוכה, ועוד חלת חמץ) ובכל סוג עשר חלות! והשבנו על כך כי ארבעים שנאמרו הם למצוה לכתחילה, אבל אם עשה ארבע, אחת מכל סוג — יצא.

וְהָא בָּעֵינַן אַפְרוּשֵׁי תְּרוּמָה מִינַּיְיהוּ? וְכִי תֵּימָא דְּמַפְרִישׁ פְּרוּסָה מִכָּל חַד וְחַד – ״אֶחָד״ אָמַר רַחֲמָנָא – שֶׁלֹּא יִטּוֹל פְּרוּסָה! וְאָמְרִינַן: דְּאַפְרְשִׁינְהוּ בְּלִישַׁיְיהוּ, הָכָא נַמִי – דְּאַפְרְשִׁינְהוּ בְּלִישַׁיְיהוּ.

וחזרנו ושאלנו על כך: והא בעינן אפרושי [והרי צריך להפריש] תרומה מינייהו [מהם], מן הלחמים הללו, שיש לתת אחד מכל עשרה לכהן! וכי תימא [ואם תאמר] שהוא מפריש פרוסה מכל חד וחד [אחד ואחד] מארבעת הלחמים הללו, אולם בדין לחמי תודה "והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' לכהן... יהיה" (ויקרא ז, יד) אמר רחמנא [אמרה התורה], ולשון "אחד" באה להורות שתהא זו חלה שלימה, שלא יטול פרוסה! ואמרינן [ואמרנו] בתשובה לדבר, שמדובר בכגון דאפרשינהו בלישייהו [שהפריש אותם בלישתם], כלומר, בשעת הלישה עשה חלה גדולה מכל אחד מארבעת הסוגים לעצמו, והפריש ממנה בזמן הלישה חלה קטנה כדי עשירית, והיא התרומה לכהן. הכא נמי [כאן במקרה זה שבא לפני רבי גם כן] מדובר בכגון דאפרשינהו בלישייהו [שהפריש אותם בלישתם], ואין איפוא ראיה כנגד שיטת רב הונא שלא נאמרה טומאת מעת לעת בתרומה אלא בקודש בלבד.

תָּא שְׁמַע: שׁוּב מַעֲשֶׂה בְּשִׁפְחָה שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁהָיְתָה גָּפָה חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן, וּבֵין כָּל אַחַת וְאַחַת מְדִיחָה יָדֶיהָ בַּמַּיִם וּבוֹדֶקֶת. וּבָאַחֲרוֹנָה בָּדְקָה וּמָצְאָה טְמֵאָה, וּבָאת וְשָׁאֲלָה לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְאָמַר לָהּ: כּוּלָּן טְמֵאוֹת. אָמְרָה לוֹ: וַהֲלֹא בְּדִיקָה הָיְתָה לִי בֵּין כָּל אַחַת וְאַחַת? אָמַר לָהּ: אִם כֵּן, הִיא טְמֵאָה וְכוּלָּן טְהוֹרוֹת.

ומציעים עוד ראיה בענין זה, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: שוב (ועוד) מעשה שאירע בשפחה של רבן גמליאל שהיתה גפה (סותמת במגופה) חביות של יין, ובין סתימת כל אחת ואחת מהחביות, היתה מדיחה (שוטפת) את ידיה במים, ולאחר מכן היתה בודקת את עצמה אם ראתה דם. ובחבית האחרונה בדקה את עצמה שוב, ומצאה אז שהיא טמאה. ובאת (ובאה) ושאלה לרבן גמליאל מה דין החביות הללו, ואמר לה: כולן טמאות. שכן מטמאה היא למפרע מעת לעת. אמרה לו: והלא בדיקה היתה לי בין כל אחת ואחת! אמר לה: אם כן, היא, החבית האחרונה — טמאה, וכולן, כל החביות הקודמות — טהורות.

אִי אָמַרַת בִּשְׁלָמָא חֲדָא דְּקֹדֶשׁ וַחֲדָא דִּתְרוּמָה הִיא, הַיְינוּ דְּהָדְרָה וְשָׁיְילָה, אֶלָּא אִי אָמַרַת אִידִי וְאִידִי דְּקֹדֶשׁ, לָמָּה לָהּ לְמֶהְדַר וְלִשַׁיְילֵיהּ? מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה – בִּשְׁתֵּי שְׁפָחוֹת הָיָה.

ולענייננו, אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שלא כשיטת רב הונא, שהלכה זו של טומאת מעת לעת נוהגת בין בקודש בין בתרומה, אפשר לומר ששני המקרים הללו בשפחתו של רבן גמליאל, בככרות הלחם ובחביות היין, שונים זה מזה. שכן חדא [אחד] של קדש הוא, וחדא [ואחד] של תרומה היא. והיינו [זהו] ההסבר לכך דהדרה ושיילה [שהשפחה חזרה ושאלה] את רבן גמליאל אותה שאלה ששאלה כבר. אלא אי אמרת [אם אתה אומר] כשיטת רב הונא שהלכה זו נוהגת רק בקודש ולא בתרומה, ולפיכך אידי ואידי [זה וזה] שני המקרים הללו היו בשל קדש, אם כן, למה לה למהדר ולשייליה [לחזור ולשאול אותו] את רבן גמליאל אותה שאלה, לאחר שכבר הורה לה בראשונה כיצד לנהוג. ומשיבים: בשני המקרים מדובר בשל קודש, אלא שמעשה שהיה, בשתי שפחות היה.

לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא אָמְרִי לָהּ: אָמַר רַב הוּנָא מֵעֵת לְעֵת שֶׁבְּנִדָּה – מְטַמְּאָה בֵּין לְקֹדֶשׁ וּבֵין לִתְרוּמָה, מִמַּאי? מִדְּלָא קָתָנֵי לָהּ גַּבֵּי מַעֲלוֹת. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: וְהָא תָּנֵי תַּנָּא ״לְקֹדֶשׁ אֲבָל לֹא לִתְרוּמָה״!

ומביאים: לישנא אחרינא אמרי לה [בלשון, נוסח אחר אומרים אותה] את שיטת רב הונא. ובאופן זה, אמר רב הונא: טומאה זו שגזרו חכמים למפרע מעת לעת שבנדה — הריהי מטמאה בין לקדש ובין לתרומה. ממאי [ממה] אתה מוכיח זאת? — מתוך כך שלא קתני לה [לא שנה אותה] התנא במשנה במסכת חגיגה שנוהגת טומאה זו רק בקודש ולא בתרומה גבי [אצל] שאר המעלות שיש בקודש על תרומה, משמע שנוהגת היא בשניהם. אמר ליה [לו] רב נחמן לרב הונא: והא תני [והרי שנה] התנא בדין טומאת מעת לעת כי נוהגת היא לענין קדש אבל לא לענין תרומה!

קִבְּלָהּ מִינֵּיהּ רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: בְּחוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טָהֳרַת קֹדֶשׁ, וְלֹא בְּחוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טָהֳרַת תְּרוּמָה.

ואומרים: קבלה את פירוש הברייתא שלהלן מיניה [ממנו, מרב נחמן] רב שמואל בר רב יצחק, והסביר כי כוונת הברייתא לומר שאף בחולין שנעשו על טהרת קדש (שהתעסקו בהם תוך שמירתם מטומאה כמו בקדשים) גזרו חכמים שתהא נוהגת טומאה זו, ואולם לא גזרו כן גם בחולין שנעשו על טהרת תרומה, אבל בתרומה עצמה ודאי נוהגת טומאה זו. ואין איפוא ראיה כנגד שיטת רב הונא.

תְּנַן הָתָם: נוֹלַד לָהּ סְפֵק טוּמְאָה, עַד שֶׁלֹּא גִּלְגְּלָה – תֵּעָשֶׂה בְּטוּמְאָה, מִשֶּׁגִּלְגְּלָה – תֵּעָשֶׂה בְּטָהֳרָה.

ובענין הלכה זו שנוהגת טומאת למפרע מעת לעת אף בחולין שנעשו על טהרת הקודש, מציעים: תנן התם [שנינו שם במסכת חלה]: נולד (נגרם) לה לעיסה ספק טומאה, אם נגרם ספק זה עד שלא (בטרם) גלגלה אותה (לשה היטב את תערובת המים והקמח) — עדיין לא נגמרה מלאכתה לחיוב חלה, ולכן יכולה העיסה שתעשה מכאן והלאה אף בטומאה ודאית, שכן משעה שנגרם לה ספק הטומאה שוב אין הכהן רשאי לאכול את החלה המופרשת ממנה. ואין הפסד לכהן בטומאתה הודאית. ואולם אם אירע ספק הטומאה לעיסת הבצק משגלגלה אותה כבר האשה, והתחייבה העיסה בהפרשת חלה — תעשה בטהרה בלבד.

עַד שֶׁלֹּא גִּלְגְּלָה – תֵּעָשֶׂה בְּטוּמְאָה, חוּלִּין נִינְהוּ, וּמוּתָּר לִגְרוֹם טוּמְאָה לְחוּלִּין שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. מִשֶּׁגִּלְגְּלָה – תֵּעָשֶׂה בְּטָהֳרָה, חוּלִּין הַטְּבוּלִין לְחַלָּה – כְּחַלָּה דָּמוּ, וְאָסוּר לִגְרוֹם טוּמְאָה לְחַלָּה.

ומסבירים: אם נגרם ספק הטומאה עד שלא גלגלה — תעשה בטומאה, מפני שעדיין חולין נינהו [הם], ומותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל. ואולם אם נגרם ספק הטומאה משגלגלה — תעשה רק בטהרה, כי חולין הטבולין, כלומר, שהם כבר בגדר טבל שצריך להפריש מהם חלה — כחלה דמו [הם נחשבים], ודין הוא שאסור לגרום טומאה לחלה.

תָּנָא,

ועוד בדין זה תנא [שנה החכם בברייתא]: