מתני׳ הָאִשָּׁה שֶׁהִיא עוֹשָׂה צְרָכֶיהָ, וְרָאֲתָה דָּם. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אִם עוֹמֶדֶת – טְמֵאָה, וְאִם יוֹשֶׁבֶת – טְהוֹרָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ – טְהוֹרָה.

האשה שהיא עושה את צרכיה (בהטלת מי רגלים), וראתה בתוך מי הרגלים דם, ואין זה ברור אם בא הדם מן המקור והריהי טמאה בו, או מפצע המצוי בה באותו המקום, ואין היא נטמאת בו. מה דינה? ר' מאיר אומר: תלוי הדבר באופן בו היא הטילה את מימיה, שאם הטילתם כשהיא עומדת — הריהי טמאה, שכן באופן זה יתכן שבא הדם מן המקור. ואולם אם הטילתם כשהיא יושבת — הריהי טהורה, שכן ברור לנו שלא בא הדם מן המקור, אלא מפצע שיש בה. ר' יוסי אומר: בין כך ובין כך, בכל האופנים בהם הטילה את מימיה רגליה, ומצאה בהם דם — הריהי טהורה, שאין דם זה בא מן המקור.

אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁעָשׂוּ צָרְכֵיהֶן לְתוֹךְ הַסֵּפֶל, וְנִמְצָא דָּם עַל הַמַּיִם, רַבִּי יוֹסֵי – מְטַהֵר, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן – מְטַמֵּא, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הָאִישׁ לְהוֹצִיא דָּם, אֶלָּא שֶׁחֶזְקַת דָּמִים מִן הָאִשָּׁה.

ועוד הלכה בדומה לכך: איש ואשה שעשו שניהם את צרכיהן (בהטלת מי רגלים) לתוך הספל, ונמצא דם על המים שבספל זה. מה דינם? ר' יוסי מטהר את האשה. שהרי כפי ששנינו מקודם סבור ר' יוסי שאף באשה העושה את צרכיה לבדה, ומצאה דם, שהריהי טהורה בכל דרך בה הטילה את מימיה. והגם שאין זה אלא ספק אחד: אם בא הדם מן המקור או מפצע. ומעתה, ודאי שכך הוא הדין כששניהם הטילו את מימיהם, שהרי זה ספק כפול: שמא בא הדם מן האיש או מן האשה. ואף אם נאמר שבא הדם מן האשה, ספק הוא אם בא הדם מן המקור או מפצע שבה. ואילו ר' שמעון מטמא את האשה. וטעמו: שאין דרך האיש להוציא דם, אלא שחזקת דמים שהריהם באים מן האשה, ואף כאן ודאי שבא הדם מן האשה. ומעתה, אין לפנינו אלא ספק אחד, אם בא הדם מן המקור או מפצע שבה. ובספק שכזה מטמא ר' שמעון (וכשיטת ר' מאיר הנזכרת למעלה).

גמ׳ מַאי שְׁנָא עוֹמֶדֶת – דְּאָמְרִינַן מֵי רַגְלַיִם הֲדוּר לַמָּקוֹר וְאַיְיתֵי דָּם, יוֹשֶׁבֶת נַמִי נֵימָא מֵי רַגְלַיִם הֲדוּר לַמָּקוֹר וְאַיְיתֵי דָּם!

שנינו במשנתנו כי ר' מאיר מבחין בדין האשה שמצאה דם במי רגליה בין כשעשתה האשה צרכיה בעמידה לבין כשעשתה צרכיה בישיבה. ושואלים: מאי שנא [במה שונה, נבדל] הדין כשעשתה צרכיה כשהיא עומדת, שהדם טמא — משום דאמרינן [שאומרים אנו] כי באופן שכזה, מי הרגלים הדור [חזרו, חדרו] למקור, ומשם הם שבו ואייתי [והביאו] אתם דם. מעתה, אף כשעשתה צרכיה כשהיא יושבת נמי נימא [גם כן נאמר] כי מי רגלים הדור [חזרו] למקור ואייתי [והביאו] דם, ותיטמא האשה גם באופן זה!

אָמַר שְׁמוּאֵל: בִּמְזַנֶּקֶת. מְזַנֶּקֶת נַמִי, דִּלְמָא בָּתַר דִּתְמוּ מַיָּא אֲתָא דָּם?

אמר שמואל בהסבר הדברים: מדובר במשנתנו כשעושה צרכיה בישיבה, ואת מי רגליה הריהי מזנקת (מזרימה בקילוח רצוף בלא לחץ), ובאופן שכזה אין אפשרות שיחזרו מי הרגלים אל המקור. ואולם העושה צרכיה בעמידה, אין היא מזנקת את מימי רגליה, אלא הריהם שותתים ממנה, תוך התאמצותה, ובאופן זה יש אפשרות שיחזרו מימי הרגלים אל המקור. ומקשים: במזנקת נמי [גם כן] מדוע מטהר אותה ר' מאיר כשעושה צרכיה בישיבה, והרי קיים החשש דלמא בתר [שמא אחר] שתמו מיא אתא [המים, בא] דם מהמקור מכח עצמו, ולא כנישא על מימי הרגלים, וזרם הדם אל תוך מי הרגלים, והרי זה דם טמא?

אָמַר רַבִּי אַבָּא: בְּיוֹשֶׁבֶת עַל שְׂפַת הַסֵּפֶל, וּמְזַנֶּקֶת בְּתוֹךְ הַסֵּפֶל, וְנִמְצָא דָּם בְּתוֹךְ הַסֵּפֶל. דְּאִם אִיתָא דְּבָתַר דִּתְמוּ מַיָּא אֲתָא – עַל שְׂפַת הַסֵּפֶל אִיבָּעֵי לֵיהּ לְאִשְׁתַּכּוּחִי.

אמר ר' אבא בתשובה: אין מקום לחשש זה, שכן במשנתנו מדובר במקרה שיושבת האשה על שפת הספל, ומזנקת (ומטילה מימיה בקילוח) הישר בתוך הספל, ונמצא דם בתוך הספל. שאם איתא דבתר [יש מקום לומר שלאחר] שתמו מיא אתא [המים בא הדם] — על שפת הספל איבעי ליה לאשתכוחי [צריך היה לו, לדם להימצא]. ומאחר ונמצא הדם בתוך הספל, הרי זו ראיה שהגיע אל תוך הספל על ידי מימי הרגלים. ומאחר שהיו אלה מימי רגלים שבקילוח — לא מן המקור בא דם זה.

אֲמַר שְׁמוּאֵל, וְאָמְרִי לָהּ אֲמַר רַב יְהוּדָה, אֲמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. וְכֵן אוֹרֵי לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְקָלָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי.

ובסיכום הדברים, אמר שמואל, ואמרי לה [ויש האומרים אותה] שנמסרה הלכה זו כך, אמר רב יהודה, שכך אמר שמואל: הלכה כר' יוסי. וכן אורי ליה [הורה לו] ר' אבא לחכם הנקרא קלא שברר אצלו הכרעת הדין מהי, והשיבו כי הלכה כר' יוסי.

״אִישׁ וְאִשָּׁה״ [וכו׳]. אִיבַּעֲיָא לְהוּ: אִישׁ וְאִשָּׁה עוֹמְדִין. מַה לִּי אֲמַר רַבִּי מֵאִיר?

שנינו עוד במשנתנו כי בזמן שאיש ואשה עשו שניהם את צרכיהם אל תוך הספל, ונמצא בו דם, לדעת ר' יוסי הריהי טהורה ולדעת ר' שמעון הריהי טמאה. ובענין זה איבעיא להו [נשאלה להם, לחכמים] שאלה זו: איש ואשה שעשו צרכיהם אל תוך ספל אחד כשהם עומדין, ונמצא דם בתוך הספל, מה לי ההלכה במקרה זה לפי השיטה שאמר ר' מאיר בענין דומה במשנתנו?

כִּי אֲמַר רַבִּי מֵאִיר – בְּחַד סְפֵקָא, אֲבָל בִּסְפֵק סְפֵקָא – לָא מְטַמֵּא, אוֹ דִּלְמָא לָא שְׁנָא?

וצדדי השאלה: כי [כאשר] אמר ר' מאיר את דינו אמר זאת רק באשה העושה צרכיה בעמידה, שכן אין זה אלא בחד ספקא [בספק אחד], אם בא הדם מהמקור או מפצע שבה. שהרי ברור הוא הדבר שבא הדם ממנה. אבל במקרה שיש בו ספק ספקא [ספק שבספק], וכגון במקרה זה הנדון בשאלתם של חכמים, שהרי ספק הוא אם בא הדם מן האיש או מן האשה. ואף אם נאמר שבא הדם מן האשה, ספק נוסף הוא אם בא הדם מהמקור או מפצע. ובמקרה שכזה — לא מטמא ר' מאיר. או דלמא לא שנא [או שמא אין זה שונה], ואף במקרה זה מטמא ר' מאיר?

אֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הִיא הִיא, מִמַּאי – מִדְּלָא קָתָנֵי ״רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יוֹסֵי מְטַהֲרִין״.

אמר ריש לקיש: היא ההלכה שאמר ר' מאיר במקרה של ספק אחד, שהריהי טמאה, היא ההלכה שאמר ר' מאיר אף במקרה של ספק ספיקא, שאף בזה הריהי טמאה. ומסביר ריש לקיש את דבריו: ממאי [ממה, מנין] שכך הוא — מזה דלא קתני [שהתנא במשנתנו אין הוא שונה] בסוף משנתנו, בדין האיש והאשה שעשו צרכיהם אל תוך הספל כי "ר' מאיר ור' יוסי מטהרין", אלא "ר' יוסי מטהר", ומכאן שלדעת ר' מאיר גם באופן זה הריהי טמאה.

אִי הָכִי, הָשְׁתָּא רַבִּי מֵאִיר בִּסְפֵק סְפֵקָא מְטַמֵּא, בְּחַד סְפֵקָא מִיבָּעֲיָא? לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דְּרַבִּי יוֹסֵי – דַּאֲפִילּוּ בְּחַד סְפֵקָא מְטַהֵר.

ומקשים על דעת ריש לקיש: אי הכי [אם כך] הוא, שלשיטת ר' מאיר, הריהי טמאה אף במקרה שיש בו ספק ספיקא, השתא [מעתה], אם ר' מאיר אף בספק ספקא מטמא, בחד ספקא מיבעיא [בספק אחד נצרך] להשמיענו שהריהי טמאה? ומדוע שנה התנא במשנתנו את דינו של ר' מאיר שהריהי טמאה במקרה של ספק אחד? ומשיבים: השמיע כן התנא כדי להודיעך כחו של ר' יוסי החולק על ר' מאיר, ואפילו בחד ספקא [בספק אחד] הריהו מטהר.

וְאַדְּמִיפַּלְגִי בְּחַד סָפֵק – לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דְּרַבִּי יוֹסֵי, לִיפְלְגוּ בִּסְפֵק סְפֵקָא – לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דְּרַבִּי מֵאִיר! כֹּחַ דְּהֶיתֵּרָא עָדִיף לֵיהּ.

ומקשים על כך: ואדמיפלגי בחד ספק [ועד שהתנא במשנתנו שונה שהם חולקים בספק אחד], וכהסברך כדי להודיעך את כחו של ר' יוסי המטהר אפילו בספק אחד, ליפלגו [שישנה שהם חולקים] בספק ספקא, וכדי להודיעך את כחו של ר' מאיר, המטמא אפילו בספק ספיקא! ומשיבים: מעדיף התנא לשנות את מחלוקתם במקרה של ספק אחד, ולהשמיע את החידוש שבדעת ר' יוסי, שכן כח דהיתרא [של היתר] עדיף ליה [לו].

וְרַבִּי יוֹחָנָן אֲמַר: כִּי קָאָמַר רַבִּי מֵאִיר – בְּחַד סְפֵקָא. אֲבָל בִּסְפֵק סְפֵקָא – לָא אֲמַר. אִם כֵּן, לִיתְנֵי ״רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יוֹסֵי מְטַהֲרִין״! אִין הָכִי נַמִי, וְאַיְידֵי דִּסְלֵיק מֵרַבִּי יוֹסֵי – פְּתַח בִּדְרַבִּי יוֹסֵי.

ואילו ר' יוחנן אמר: כי קאמר [כאשר אמר] ר' מאיר את דינו שהריהי טמאה — הרי זה רק במקרה של חד ספקא [ספק אחד], אבל במקרה של ספק ספקא — לא אמר ר' מאיר שהריהי טמאה. ומקשים: אם כן, שאף ר' מאיר מטהר במקרה זה שבסוף המשנה, ליתני [שישנה] התנא "ר' מאיר ור' יוסי מטהרין", ומדוע לא שנה אלא שר' יוסי מטהר? ומשיבים: אין הכי נמי [אכן כך גם כן] ראוי היה לשנות, ואולם איידי דסליק [מתוך שעלה, שיצא התנא] מדברי ר' יוסי בהלכה המובאת בתחילת המשנה, פתח בסופה בדברי ר' יוסי.

וְרַבִּי יוֹסֵי, בְּחַד סְפֵקָא – מְטַהֵר, בִּסְפֵק סְפֵקָא מִיבָּעֲיָא? מַהוּ דְּתֵימָא: הָנֵי מִילֵּי – דִּיעֲבַד, אֲבָל לְכַתְּחִלָּה – לָא, קָא מַשְׁמַע לָן.

ומקשים: מדוע יש צורך לשנות בסוף המשנה שלדעת ר' יוסי הריהי טהורה במקרה זה שיש בו ספק ספיקא, והלא אפילו במקרה שאין בו אלא חד ספקא [ספק אחד] ר' יוסי מטהר, ואם כן במקרה של ספק ספקא מיבעיא [נצרך] לומר שר' יוסי מטהר? ומשיבים: נצרך התנא לומר דין זה שבסוף משנתנו, שכן מהו דתימא [שתאמר], כי הני מילי [דברים אלה] שר' יוסי מטהר, אינם אלא בדיעבד, כאשר כבר נגעה האשה (שהטילה מימיה עם איש לתוך ספל, ונמצא לאחר מכן דם בספל) בטהרות, שאין אנו מטמאים את הטהרות הללו. אבל לכתחלה לא תגע האשה בטהרות. לכך קא משמע לן הוא, התנא משמיע לנו] ממשנה יתירה, שלדעת ר' יוסי הריהי מותרת אף לכתחילה לגעת בטהרות.

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁעָשׂוּ צָרְכֵיהֶן לְתוֹךְ הַסֵּפֶל, וְנִמְצָא דָּם עַל הַמַּיִם – רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יוֹסֵי מְטַהֲרִין, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַמֵּא.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' יוחנן, ושלא כשיטת ריש לקיש: איש ואשה שעשו צרכיהן לתוך הספל, ונמצא דם על המים — ר' מאיר ור' יוסי מטהרין, ור' שמעון מטמא. הרי איפוא ששיטת ר' מאיר היא שבאופן זה של ספק ספיקא הריהי טהורה.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: אִשָּׁה יוֹשֶׁבֶת, מַה לִּי אֲמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן? כִּי אֲמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן – בְּעוֹמֶדֶת, דְּדָחֵיק לָהּ עָלְמָא, אֲבָל יוֹשֶׁבֶת – לָא. אוֹ דִּלְמָא לָא שְׁנָא?

שנינו במשנתנו כי כאשר עשו איש ואשה את צרכיהם לתוך ספל אחד ונמצא דם בתוכו, שר' שמעון מטמא את האשה. שכן אין זה דרכו של האיש להוציא דם, וחזקת דמים שהריהם באים מן האשה. ובבירור שיטתו של ר' שמעון איבעיא להו [נשאלה להם, לחכמים]: במקרה שבו אשה בלבד היא שעושה את צרכיה, כשהיא יושבת, מה לי ההלכה במקרה זה לפי השיטה שאמר ר' שמעון בענין דומה במשנתנו? וצדדי השאלה: כי [כאשר] אמר ר' שמעון את דינו — הרי זה דווקא בעומדת, ומשום דדחיק [שדחוקה, לחוצה] לה עלמא [בכלל] האשה הנדרשת להטיל מימיה באופן זה. וכיון שהיא פועלת מתוך מצוקה, יש מקום להניח שבא הדם מהמקור (ואפילו הטיל יחד אתה איש את מימיו). אבל כאשר היא מטילה את מימיה כשהיא יושבת, וכדרכה, שלא טימא אותה ר' מאיר באופן זה — גם לשיטת ר' שמעון היא לא טמאה. או דלמא [שמא] לשיטת ר' שמעון לא שנא [שונה] דינה של היושבת מדינה של העומדת, ואף ביושבת מטמא ר' שמעון.

תָּא שְׁמַע: דְּתַנְיָא, יוֹשֶׁבֶת – תּוֹלָה, עוֹמֶדֶת – אֵינָהּ תּוֹלָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ – תּוֹלָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ – אֵינָהּ תּוֹלָה.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה דתניא [ששנויה ברייתא] מפורשת בדעתו של ר' שמעון: האשה שהטילה מימיה ומצאה בהם דם, אם הטילתם כשהיא יושבת — הריהי תולה את הדם בפצע שיש בה, והינה טהורה. ואם הטילתם כשהיא עומדת — אינה תולה את הדם בפצע, והינה טמאה. אלו דברי ר' מאיר, ר' יוסי אומר: בין כך שהטילתם כשהיא יושבת, ובין כך כשהטילתם כשהיא עומדת — הריהי תולה את הדם בפצע שיש בה, והינה טהורה. ואילו ר' שמעון אומר: בין כך ובין כך — היא אינה תולה, ואף כשהטילתם כשהיא יושבת הריהי טמאה.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: אִישׁ וְאִשָּׁה יוֹשְׁבִין. מַה לִּי אֲמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן? כִּי אֲמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן עוֹמֶדֶת – דְּדָחֵיק לָהּ עָלְמָא, וְיוֹשֶׁבֶת – דְּחַד סָפֵק, אֲבָל בִּסְפֵק סְפֵקָא – לָא אֲמַר. אוֹ דִּלְמָא לָא שְׁנָא?

איבעיא להו [נשאלה להם, לחכמים] עוד בבירור שיטתו של ר' שמעון: איש ואשה יושבין ועושים צרכיהם לתוך ספל אחד, ונמצא בו דם, מה לי ההלכה במקרה זה לפי השיטה שאמר ר' שמעון במשנתנו? וצדדי השאלה: כי [כאשר] אמר ר' שמעון את דינו, שהריהי טמאה — דווקא בעומדת — ומשום דדחיק [שדחוקה, לחוצה] לה עלמא [בכלל] האשה הנדרשת להטיל מימיה באופן זה. ולכך אף שיש כאן ספק ספיקא (ספק בא הדם מן האישה, ספק בא מן האיש. ואף אם נאמר שבא הדם ממנה: ספק בא הדם מהמקור, ספק בא מפצע) — הריהי טמאה, שכן יש להניח שבאו מימי רגליה אל המקור, ומשם נישא אתם דם המקור. וכן מטמא ר' שמעון אף ביושבת (כשהטילה רק האשה לבדה את מימיה לתוך הספל) — משום דחד ספק [שספק אחד] יש כאן (שהרי ברור שבא הדם ממנה, וכל הספק אם בא מהמקור או מפצע), אבל במקרה של איש ואשה שהטילו את מימיהם בישיבה לתוך ספל אחד, שהרי זה ספק ספקא — לא אמר ר' שמעון את דינו, והריהי טהורה. או דלמא [שמא] לשיטת ר' שמעון לא שנא [אין זה שונה], ואף באיש ואשה שהטילו מימיהם בישיבה מטמא ר' שמעון?

תָּא שְׁמַע: כֵּיוָן דַּאֲמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן ״חֶזְקַת דָּמִים מִן הָאִשָּׁה״ – לָא שְׁנָא עוֹמְדִין, וְלָא שְׁנָא יוֹשְׁבִין.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה ששנינו: כיון שאמר ר' שמעון בטעם טומאתה של האשה שהוא משום שחזקת דמים שהם מן האשה — לא שנא [אין זה משנה] אם הטילו את מימיהם האיש והאשה כשהם עומדין ולא שנא [ואין זה משנה] אם הטילו את מימיהם כשהם יושבין, שבזה ובזה הריהי טמאה.

מתני׳ הִשְׁאִילָה חֲלוּקָהּ לְנָכְרִית אוֹ לְנִדָּה – הֲרֵי זוֹ תּוֹלָה בָּהּ.

אשה שהשאילה את חלוקה לאשה נכרית או לאשה ישראלית נדה, ואחר כך לבשה האשה המשאילה את חלוקה ומצאה בו דם — הרי זו תולה את כתם הדם בה, בנכרית או באשה הנדה.

שָׁלֹשׁ נָשִׁים שֶׁלָּבְשׁוּ חָלוּק אֶחָד, אוֹ שֶׁיָּשְׁבוּ עַל סַפְסָל אֶחָד וְנִמְצָא עָלָיו דָּם – כּוּלָּן טְמֵאוֹת.

שלש נשים שלבשו זו אחר זו חלוק אחד, ולפני שלבשוהו שלושתן נבדק החלוק ונמצא שהוא נקי, ולאחר שלבשוהו נמצא עליו כתם דם, או שישבו שלוש נשים בזו אחר זו על ספסל אחד, ולאחר מכן נמצא עליו דם — כולן טמאות.

יָשְׁבוּ עַל סַפְסָל שֶׁל אֶבֶן, אוֹ עַל הָאִיצְטְבָא שֶׁל מֶרְחָץ – רַבִּי נְחֶמְיָה מְטַהֵר. שֶׁהָיָה רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: כָּל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טוּמְאָה – אֵינוֹ מְקַבֵּל כְּתָמִים.

ישבו על ספסל של אבן, שאין הוא מקבל טומאה, או על האיצטבא של בית המרחץ, שאין זו מקבלת טומאה. ונמצא לאחר מכן דם על הספסל או על האיצטבא — ר' נחמיה מטהר את שלושתן. שכן היה ר' נחמיה אומר: כל דבר שאינו מקבל טומאה — אינו מקבל כתמים. שלא גזרו חכמים את גזירת כתמים אלא בכתם הנמצא בדבר המקבל טומאה.

גמ׳ אָמַר רַב: בְּנָכְרִית

שנינו במשנתנו כי האשה שהשאילה את חלוקה לנכרית, ונמצא בו כתם לאחר מכן, הריהי תולה את הכתם בנכרית. ובענין זה אמר רב: לא אמרה משנתנו את דינה זה אלא בנכרית